אליהו גולומב

אליהו גולומב (2 במרץ 1893 – 11 ביוני 1945), שנודע גם בשם אליהו בן־נפתלי, היה ממייסדי ארגון ההגנה ומנהיגו המרכזי בתקופת המנדט הבריטי. הוא לא היה רק איש ביטחון ורכש נשק: גולומב סייע לעצב תפיסה שלפיה הגנה יהודית חייבת להיות עממית, מאורגנת וכפופה להנהגה ציבורית. בכך תרם להפיכת היישוב היהודי בארץ ישראל מקהילה הנאבקת על קיומה לכוח לאומי המסוגל להגן על יישוביו, לארגן עלייה והתיישבות ולהניח תשתית לצבא העברי העתידי.

מן הגימנסיה הרצליה אל רעיון ההגנה

גולומב נולד בוולקוביסק שבתחום המושב של האימפריה הרוסית, כיום במערב בלארוס, לנפתלי ולאסתר לבית קלר. בילדותו למד בחדר ובגימנסיה רוסית, שם נחשף לספרות רוסית ולרעיונות מהפכניים. בשנת 1909 שלחו אותו הוריו לארץ ישראל ללמוד בגימנסיה הרצליה; הם עלו אחריו בשנת 1911 והתיישבו בתל אביב, ואביו הקים ביפו טחנת קמח, בדומה לעסק המשפחתי ברוסיה.

גולומב נמנה עם בוגרי המחזור הראשון של הגימנסיה, שסיים את לימודיו בשנת 1913. בין חבריו למחזור היו משה שרת ודב הוז, שלימים נעשו גיסיו. מיד לאחר הלימודים ארגן עם חבריו את "ההסתדרות המצומצמת של בוגרי הגימנסיה" — גרעין ההכשרה החלוצית הראשון של הנוער העובד בארץ. חברי הקבוצה עבדו בדגניה א' ובכנרת, וניסו לשלב עבודה, התיישבות ואחריות הדדית.

רצח משה ברסקי ויוסף זלצמן, שניים מחברי הקבוצה או מסביבתה, בנובמבר 1913, זעזע את גולומב ואת חבריו. מתוך האירועים הללו התגבשה אצלו ההכרה כי עבודה חקלאית והתיישבות אינן יכולות להתקיים ללא יכולת הגנה. מבחינתו, השילוב בין עבודה להגנה לא היה עניין צבאי בלבד, אלא תנאי להיאחזות יהודית יציבה בארץ.

מן ההשפלה האישית ליוזמה לאומית

לאחר מות אביו בשנת 1914 שב גולומב לתל אביב וניהל את טחנת הקמח המשפחתית. בתקופה זו הורה לו חסן בק, המושל הצבאי העות'מאני של יפו, להמשיך לטחון קמח בשבת. העובדים הדתיים סירבו לעבוד, וגולומב הבין שהוויכוח אינו רק סביב הפעלת טחנה: הוא נוגע לזכותם של יהודים לקיים את מצוותיהם ולנהל את חייהם הקהילתיים גם תחת שלטון זר. בעקבות סירובו להיענות להוראה נענש במלקות.

החוויה עוררה בו תחושת השפלה וחוסר אונים. תחילה שקל נקמה אישית ואף השיג אקדח, אך חברו דב הוז שכנע אותו כי חיסולו של חסן בק לא ישנה את מצבו של היישוב ועלול להביא לנקמה ביהודים אחרים. במקום מעשה יחיד של נקמה, החליטו השניים לפעול להקמת ארגון הגנה כלל־ארצי. זה היה מעבר מכריע מחשיבה אישית ותגובה מקומית לבניית מוסד לאומי.

גולומב התנגד לגיוס לצבא העות'מאני, שאותו ראה כחלק מאימפריה המצויה בדעיכה, אך בשנת 1917, לאחר כיבוש הארץ בידי הבריטים, התנדב לגדוד העברי. בשלהי מלחמת העולם הראשונה הקים את "הקבוצה היפואית", שנערכה להגנה עצמית ושמרה על קשר עם ארגון השומר.

בניית ההגנה כארגון לאומי

ביוני 1920 הוקם ארגון ההגנה. גולומב היה ממייסדיו ותמך בפירוק השומר ובהקמת מסגרת רחבה ומאורגנת יותר. הוא התפלמס עם אנשי השומר, ובראשם ישראל שוחט, אך תרומתו המרכזית לא הייתה רק בהכרעות בין ארגונים: הוא סייע להגדיר את ההגנה כארגון עממי, הפתוח לכל מי שיכול להשתתף בהגנת היישוב, וכגוף הכפוף להנהגה הציבורית־הפוליטית.

גולומב היה חבר הוועד המרכזי של ההגנה בשנים 1920–1930 וחבר המפקדה הארצית בשנים 1931–1945. במשך שנים רבות היה מנהיגה המעשי והרוחני של ההגנה, ולכן כונה לימים "המפקד הבלתי מוכתר". הוא פעל לכך שהארגון לא יישאר מסגרת מחתרתית פרטית, אלא יהיה קשור למוסדות היישוב: תחילה להסתדרות הכללית ולאחר מכן למוסדות הלאומיים.

המהלך הזה העניק להגנה בסיס ציבורי, משאבים ולגיטימציה פנימית. הארגון נועד להגן על חיים, רכוש וכבוד, אך גם על עצם המפעל הציוני — על היישובים, על ההתיישבות ועל יכולתו של היישוב לפעול כקהילה לאומית. תפיסה זו הפכה את ההגנה מתגובה למצבי חירום לתשתית קבועה של הנהגה, גיוס, אימונים, קשר ורכש.

רכש נשק, קשרים באירופה והכשרת הדור הצעיר

אחד מתפקידיו החשובים של גולומב היה רכישת נשק מחוץ לארץ. בשנים 1922–1924 שהה בשליחות ההגנה באירופה, בעיקר בווינה, בפריז ובברלין, כדי לרכוש אמצעי לחימה ולארגן קבוצות של חלוצים צעירים. פעילות זו דרשה קשרים, תכנון ויכולת לפעול בתנאים של מחסור, סודיות וסיכון, והיא חיברה בין צורכי הביטחון של היישוב לבין רשתות יהודיות וחלוציות באירופה.

גולומב הבין שכוח מגן אינו נבנה רק באמצעות נשק. הוא קשור גם לחינוך, להתיישבות וליכולת לגייס צעירים למשימה משותפת. משום כך שילב בין בניית מסגרות הגנה לבין ארגון קבוצות חלוצים, וביקש ליצור דור המוכן גם לעבודה, גם להתיישבות וגם לאחריות ביטחונית.

פעילות ציבורית, מפלגתית ולאומית

גולומב היה ממייסדי תנועת אחדות העבודה וממייסדי ההסתדרות הכללית. הוא היה חבר הוועד הלאומי וציר מפלגתו בקונגרסים הציוניים. פעילותו הציבורית השלימה את עבודתו הביטחונית: הוא ביקש להבטיח שההגנה תפעל כחלק ממערכת מוסדות היישוב ולא ככוח עצמאי המנותק מהכרעות ציבוריות.

בתקופת המנדט היה גולומב ממארגני ההעפלה, שסייעה ליהודים להגיע לארץ ישראל חרף מגבלות השלטון הבריטי. בתקופת השואה היה בין יוזמי התוכנית להצנחת אנשי ההגנה באירופה. יוזמות אלו משקפות את רוחב תפיסתו: הגנת העם היהודי לא הסתכמה בשמירה על יישובים בארץ, אלא כללה גם הצלת יהודים, יצירת קשר עם קהילות בגולה ובניית יכולת פעולה יהודית מעבר לגבולות הארץ.

משפחה, כתיבה והנצחה

גולומב נישא לעדה שרתוק, אחותו הצעירה של משה שרת. להם נולדו דקלה, דוד ודליה. בנם דוד נעשה לימים חבר הכנסת. בנוסף גידלו בני הזוג את הרי, בנה של גאולה שרתוק, אחותה של עדה, והוא נשא את שם משפחתם. הרי גולומב נעשה לימים חוקר תיאטרון ופרופסור חבר באוניברסיטת תל אביב.

גולומב עסק גם בתיעוד ובהמשגת תולדות ההגנה. בין הפרסומים הקשורים בשמו נמצאת החוברת "ראשי פרקים בתולדות הגנת היישוב", וכן קובצי כתביו ודיונים בתולדות ההגנה שפורסמו לאחר מותו. כתבים אלה תרמו לשימור הזיכרון של התפתחות כוח המגן היהודי ולתיעוד הוויכוחים, האתגרים וההחלטות שעיצבו את דרכו.

גולומב נפטר בביתו בתל אביב משטף דם מוחי ב־11 ביוני 1945, ל' בסיוון תש"ה, ונקבר בבית הקברות טרומפלדור. זכרו הונצח בשמות רחובות ויישובים, ובהם שכונת יד אליהו בתל אביב וקיבוץ ניר אליהו; בבית אליהו בקיבוץ רביבים; באוניות המעפילים "אליהו גולומב" ו"דלין"; ובמוסדות ואתרי תרבות הקשורים לתולדות כוח המגן. פרס ביטחון ישראל, המוענק מאז 1958, נקרא על שמו. בשנת 1978 הנפיק דואר ישראל בול לזכרו.

ביתו בשדרות רוטשילד בתל אביב, שנודע בשם "בית אליהו", שימש במשך שנים חלק ממפקדת ההגנה. כיום הוא משמש משכן למוזיאון ההגנה, לארכיון ההגנה ולמשרדי ארגון חברי ההגנה. בכך נעשה הבית עצמו מאתר של פעילות מחתרתית לאתר המשמר ומפרש את ההיסטוריה של הארגון לדורות הבאים.

מדוע אליהו גולומב ראוי לציון כערך חשוב במורשת

אליהו גולומב ראוי למקום מרכזי במורשת משום שתרומתו נגעה בכמה מן היסודות שעליהם נבנו החיים היהודיים והישראליים בארץ: הגנה עצמית, אחריות ציבורית, התיישבות, עבודה עברית, עלייה ומוסדות לאומיים. הוא סייע להקים כוח מגן עממי ומאורגן, פעל להכפיפו להנהגה הציבורית, רכש עבורו נשק, ארגן צעירים באירופה והשתתף במאמצי ההעפלה והפעולה למען יהודי אירופה.

השפעתו ניכרת גם בכך שההגנה לא נותרה זיכרון מופשט. היא הייתה תשתית אנושית וארגונית שממנה צמח בהמשך כוח המגן של מדינת ישראל. מוזיאון ההגנה וארכיונה בבית אליהו משמרים את הסיפור ומאפשרים לציבור ללמוד כיצד רעיון של הגנה יהודית הפך למוסד לאומי. משום כך אליהו גולומב הוא דמות טבעית לארכיון מורשת (Moreshet): הוא מגלם את המעבר מחזון ציוני למעשה מאורגן, ואת הקשר שבין ביטחון, קהילה ובניית בית לאומי. Moreshet.com מעניק לסיפור זה מקום שבו ניתן להבין את השפעתו על הדורות שבנו את היישוב ועל החברה הישראלית שנוצרה ממנו.