דוש

קריאל גרדוש (15 באפריל 1921–28 בפברואר 2000), שנודע בשם דוש, היה קריקטוריסט, מאייר, עיתונאי וסופר ישראלי יליד הונגריה. יצירתו המזוהה ביותר היא דמותו של שרוליק — נער ארץ־ישראלי שהפך להאנשה עממית של מדינת ישראל. באמצעות דמות זו ובאמצעות הקריקטורות הפוליטיות שלו, דוש לא רק הגיב לאירועים: הוא עזר לישראלים לראות את עצמם, את המדינה הצעירה ואת המציאות הציבורית שלהם בתמונה אחת, חדה וזכירה.

מבודפשט, דרך השואה והלח״י, אל ישראל

דוש נולד בבודפשט בשם קארוי, או קרל, גולדברגר, לאלכסנדר גולדברגר ולמרגרט לבית שנירמאכר. הוא גדל במשפחה יהודית מתבוללת; אמו נפטרה בלידתו, ושם המשפחה שונה בהמשך לגרדוש. לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים החל ללמוד באוניברסיטת סגד. מלחמת העולם השנייה קטעה את לימודיו: הוא נשלח לעבודת כפייה, וב־1944 הועבר למכרה הנחושת בבור, בשטח שהיה אז כבוש בסרביה.

כששב לבודפשט בתחילת 1945 גילה כי הוריו ורוב בני משפחתו נספו בשואה. הוא חזר לסגד, למד צרפתית וספרות השוואתית ועבד במקביל כעיתונאי. בתקופה זו הכיר את סוזן, שנודעה לימים בשם שושנה, רומן, ילידת טרנסילבניה. השניים נישאו, ובתחילת 1946 עזבו את הונגריה. לאחר שהות במחנה עקורים בגרמניה הגיעו לפריז, שם למד קרל ספרות ופילוסופיה באוניברסיטת סורבון.

בפריז הצטרפו בני הזוג למחתרת הלח״י, שהפעילה שם מרכז חשוב לפעילותה באירופה. הם עברו הכשרה בנשק ובחבלה, עסקו בהסברה, בגיוס משאבים ובפעילות מדינית־מבצעית. דוש שלח לבקשת מרכז הלח״י קריקטורות לביטאון הארגון, המעש, וחתם עליהן בשם העט ״שיר״. שושנה, שכינויה במחתרת היה ״ליליאן״, שימשה גם קשרית לד״ר יעקב ירדאור, נציג האגף המדיני של הלח״י.

במרץ 1948 עלו בני הזוג לארץ ישראל באמצעות אשרות מעבר לארגנטינה דרך פלשתינה. קרל עִברת את שמו הפרטי לקריאל. תחילה התגוררו אצל פעיל הלח״י יעקב מרידור, ובהמשך קיבלו דירת שני חדרים שחלקו עם משפחה נוספת. מאחר שעדיין לא שלט היטב בעברית, בחר להשתלב בעיתונות העברית באמצעות אמנותו — הקריקטורה, שהייתה יכולה להעביר רעיון במהירות גם מעבר למחסום השפה.

קריקטורה כעיתונות וכעדות היסטורית

לאחר רצח הרוזן פולקה ברנדוט בספטמבר 1948 נעצר דוש ונשלח למעצר, אף שלא היה חלק מהצוות שביצע את ההתנקשות. בתקופת מעצרו צייר על קירות בית המעצר ביפו את סמל הלח״י, סמוך לשעון שהיה לאחד מסימני המקום.

לאחר שחרורו שימש עורך גרפי של השבועון העולם הזה, שבו פרסם קריקטורות וכן רצועת קומיקס שבועית בשם רותי. בשנת 1953 נפצע כאשר פצצה הושלכה אל מערכת השבועון. באותה שנה הצטרף למערכת מעריב, ושם פרסם במשך שנים רבות קריקטורה פוליטית יומית. עבודתו הפכה את הקריקטורה לחלק קבוע מן העיתון ולכלי שבאמצעותו יכלו קוראים להתמודד עם מלחמות, בחירות, מחלוקות ושינויים חברתיים דרך שילוב של הומור, ביקורת ופרשנות.

דוש לא הסתפק בציור. בהדרגה החל לכתוב גם מאמרים, סיפורים ומערכונים. במקביל פרסם בעיתון הישראלי בשפה ההונגרית Új Kelet, ובכך המשיך ליצור קשר עם קהל יהודי וישראלי דובר הונגרית. במערכת מעריב עבד לצד יוסף לפיד, אפרים קישון ויעקב פרקש, שנודע בשם זאב. ארבעתם זכו לכינוי החיבה ״המאפיה ההונגרית״ — ביטוי לנוכחות הבולטת של יוצרים יוצאי הונגריה בעיתונות ובסאטירה הישראלית.

שרוליק — דמותה של ישראל הצעירה

בשנת 1956 אייר דוש לראשונה את הדמות שנקראה בתחילה ״ישראליק״, ובהמשך התקבעה בשם ״שרוליק״. הנער בעל הכובע, הסנדלים והלבוש המזוהה עם דמות החלוץ נעשה במהרה לדמות מוכרת ואהובה. הוא ייצג את ישראל לא באמצעות סמל רשמי או נאום מדיני, אלא דרך אדם צעיר, אנושי ומעט שובב — דמות שיכלה להופיע כחייל, כחקלאי, כאזרח וכצופה ביקורתי במתרחש סביבה.

חשיבותו של שרוליק חרגה מן ההומור. הדמות העניקה למדינה הצעירה דיוקן חזותי שניתן היה לזהות מיד, בתקופה שבה החברה הישראלית עדיין עיצבה את שפתה, את סמכיה ואת זיכרונה המשותף. שרוליק אפשר לקוראים לראות את המדינה כיצור חי, פגיע ונחוש, ולחבר בין חוויות יומיומיות לבין הסיפור הלאומי. במשך עשרות שנים נעשה דוש באמצעותו לאחד היוצרים המרכזיים של הדימויים שדרכם ישראלים דמיינו את עצמם.

איור, כתיבה ושירות תרבותי

דוש הרחיב את עבודתו גם מעבר לעיתונות היומית. בשנת 1969 אייר את סרטו של מיכה שגריר, המלחמה לאחר המלחמה. בשנים 1981–1983 כיהן כנספח התרבות בשגרירות ישראל בלונדון, תפקיד שבו ייצג את חיי התרבות הישראליים בזירה הבינלאומית.

בשנים 1983–1984 אייר את ספרי הילדים 100 סיפורים ראשונים ו־100 שירים ראשונים, שראו אור בהוצאת כנרת. האיורים הפכו את הספרים לנגישים ומושכים עבור ילדים, וסייעו לעצב את חוויית הקריאה של משפחות ישראליות. לצד עבודתו לילדים ולמבוגרים זכה בפרס הרצל ובפרס ז׳בוטינסקי לספרות ולמחקר.

דוש היה נשוי תחילה לשושנה, ולשניים נולדו בן ובת. בתם, דניאלה גרדוש־סנטו, כיהנה בעבר כמנהלת מחלקת הילדים והנוער של הערוץ הראשון. לאחר גירושיו נישא בשנת 1964 לשחקנית טובה פרדו, שהייתה שותפתו לחיים עד מותו. דוש נפטר ב־28 בפברואר 2000, בן 79, ונקבר בבית העלמין ירקון.

הנצחה והמשך ההשפעה

ארכיונו של דוש שמור בספרייה הלאומית, ובכך נשמרת לא רק יצירתו אלא גם עדות חזותית רחבה לתולדות החברה הישראלית ולעיתונות שלה. בשנת 2003 נקרא רחוב בתל אביב על שמו. מאז 2002 מוענק אחת לשנתיים, לצד פרס סוקולוב לעיתונות הכתובה, פרס דוש לקריקטורה מטעם עיריית תל אביב–יפו.

הקריקטורות של דוש היו תלויות בעמדתו של יוצרן, כפי שנדרש מקריקטוריסט פוליטי בעיתון יומי. הן עסקו בזהות ישראלית, בביטחון, בהתיישבות, ביחסים בין קבוצות ובוויכוח הציבורי על דרכה של המדינה. גם כאשר עוררו מחלוקת, הן המחישו את כוחה של הקריקטורה להפוך רעיון פוליטי מורכב לדימוי הנחרט בזיכרון. בכך היה דוש חלק מן המסורת הישראלית של עיתונות מאוירת, סאטירה ודיון ציבורי בלתי אמצעי.

מדוע דוש ראוי לציון כערך חשוב במורשת

דוש ראוי למקום במורשת (Moreshet) משום שפעל בנקודת המפגש שבין זיכרון יהודי, תקומה ישראלית, עיתונות ותרבות חזותית. הוא שרד את עבודת הכפייה ואת אובדן משפחתו בשואה, השתתף בפעילות הציונית־מחתרתית באירופה, עלה לארץ ישראל והפך את הקריקטורה לכלי מרכזי בתיאור חייה של המדינה המתהווה.

יצירת שרוליק העניקה לישראלים דמות משותפת שנשארה בתודעה הציבורית במשך דורות, ואילו עבודתו בהעולם הזה, במעריב וב־Új Kelet תיעדה את השפה, את המחלוקות ואת הדימויים של החברה הישראלית. האיורים לספרי הילדים, השליחות התרבותית בלונדון והארכיון הנשמר בספרייה הלאומית מרחיבים את השפעתו מעבר לקריקטורה היומית. משום כך Moreshet.com מביא את סיפורו כחלק מן המורשת היהודית והישראלית — מורשת שנבנתה גם באמצעות קווים, דמויות, הומור וזיכרונות חזותיים משותפים.