דוד קמחי

דוד קמחי, שנודע גם בשם דייב קמחי, היה איש מודיעין, דיפלומט, מנכ״ל משרד החוץ, סופר, עיתונאי ואיש ציבור ישראלי. הוא נולד בלונדון בשנת 1928, עלה לארץ ישראל לפני הקמת המדינה, לחם בשורות ההגנה במלחמת העצמאות, הצטרף למוסד בשנת 1953, התקדם לתפקיד משנה לראש המוסד, ולאחר פרישתו מן השירות החשאי מונה למנכ״ל משרד החוץ. במשך עשרות שנים פעל בצומת ייחודי שבו נפגשו מודיעין, דיפלומטיה, קשרים חשאיים, מדיניות מזרח־תיכונית, יחסי ישראל עם אפריקה ואסיה, תהליך השלום ויחסי ישראל עם העולם.

קמחי היה מן הדמויות שפעלו מאחורי הקלעים, אך השפעתן על מדיניות ישראל הייתה גדולה. הוא הכיר את שפת המודיעין ואת שפת הדיפלומטיה, ידע לנוע בין שליחות חשאית לשיחה מדינית, בין מחקר אקדמי לניתוח אסטרטגי, ובין שירות ממלכתי לבין כתיבה ציבורית. סיפורו מייצג דור ישראלי של אנשי מערכת שהחלו כלוחמים במאבק לעצמאות, התבגרו בתוך מוסדות המדינה הצעירה, ונשאו על גבם משימות עדינות שאי אפשר היה לבצע דרך הערוצים הרשמיים בלבד.

ילדות בלונדון, תנועת הבונים ועלייה לארץ ישראל

דוד קמחי נולד בלונדון ב־14 בפברואר 1928, כילד התשיעי במשפחתו. בילדותו עברה המשפחה לציריך ולאחר מכן חזרה לאנגליה ערב מלחמת העולם השנייה. הוא גדל בתוך עולם יהודי־בריטי ציוני, ובנעוריו היה חבר בתנועת הבונים, תנועת נוער ציונית־חלוצית שהכשירה צעירים יהודים לחיי קיבוץ, עלייה ועשייה בארץ ישראל.

בשנת 1946 עלה קמחי לארץ ישראל באשרת סטודנט ולמד חקלאות באוניברסיטה העברית בירושלים. כאשר פג תוקף האשרה שלו, נשאר בארץ כשוהה בלתי חוקי. ההחלטה הזאת ביטאה את מחויבותו למפעל הציוני בתקופה שבה שערי הארץ עדיין נשלטו בידי המנדט הבריטי, והעלייה היהודית הייתה כרוכה לא פעם במאבק משפטי, מדיני ומעשי.

במקביל ללימודיו עבד כעורך בעיתון ג׳רוזלם פוסט, אז אחד מן העיתונים החשובים בשפה האנגלית בארץ ישראל. עבודה זו חיברה אותו כבר בראשית דרכו אל עולם המידע, השפה, ההסברה והקשר בין ישראל המתהווה לבין הקהילה הבין־לאומית. בהמשך חייו יחזור שוב ושוב אל הצומת הזה שבין ידיעה, פרשנות, מדיניות ועיצוב תודעה.

ההגנה, ירושלים ומלחמת העצמאות

בנובמבר 1947, עם החרפת המאבק סביב עתיד הארץ לאחר החלטת החלוקה, התגייס קמחי לארגון ההגנה. הוא שירת במסגרת החי״ש כלוחם בפלוגת הסטודנטים של גדוד מוריה, שפעלה בירושלים ובסביבתה. ירושלים הייתה באותם חודשים זירה קשה במיוחד: עיר מעורבת, נתונה למצור, בעלת חשיבות לאומית, דתית ומדינית שאין דומה לה.

קמחי לחם במלחמת העצמאות ונפצע בקרב על שכונת אבו תור בירושלים. חוויית הלחימה בעיר הנצורה הייתה עבורו לא רק פרק צבאי מוקדם, אלא חלק מן ההיכרות האישית עם מחיר הריבונות היהודית. מי שבא לארץ כסטודנט צעיר מאנגליה מצא עצמו בתוך מלחמה שבה הוכרע עתיד היישוב היהודי ומעמדה של ירושלים.

לאחר המלחמה עזב את לימודי החקלאות ופנה ללימודים אקדמיים בתחומי המזרח התיכון והסוציולוגיה. המעבר הזה מלמד על כיוון חייו העתידי: מן האדמה והחקלאות אל הבנת חברות, תנועות לאומיות, מדינות, אזורים ויחסי כוח. קמחי סיים תואר ראשון ושני באוניברסיטה העברית בשנת 1953, ובהמשך השתלם במכון ללימודי אפריקה ואסיה באוניברסיטת הסורבון בפריז.

מחקר אקדמי והבנת העולם האפרו־אסיאתי

קמחי לא היה רק איש מבצעים. הוא היה גם חוקר של יחסים בין־לאומיים ושל העולם המתפתח. בשנת 1970 השלים דוקטורט ביחסים בין־לאומיים, ובמחקרו עסק בתנועה האפרו־אסיאתית. עניין זה היה חשוב במיוחד למדינת ישראל הצעירה, שניסתה לבנות קשרים עם מדינות חדשות באפריקה ובאסיה, להבין את רוח האנטי־קולוניאליזם, ולמצוא את מקומה בתוך עולם של גושים, תנועות לא־מזדהות ומדינות שקיבלו עצמאות לאחר מלחמת העולם השנייה.

ספרו באנגלית The Afro-Asian Movement: Ideology and Policy of the Third World צמח מתוך עבודתו האקדמית. הוא עסק באידיאולוגיה ובמדיניות החוץ של העולם השלישי, והראה כי קמחי לא ראה במדינות אפריקה ואסיה רק זירות פעולה מודיעיניות, אלא מרחבים פוליטיים בעלי היסטוריה, תודעה, מנהיגות ואינטרסים עצמאיים.

היכולת הזאת לשלב מחקר, שפה, תרבות ומדיניות הייתה אחד מנכסיו הגדולים. ישראל של שנות החמישים והשישים הייתה זקוקה לאנשים שהבינו לא רק את אירופה וארצות הברית, אלא גם את אפריקה, אסיה, העולם הערבי והמערכות החדשות שנוצרו לאחר התפרקות האימפריות. קמחי היה אחד מן האנשים שתרמו להבנה הזאת מתוך פעולה ומחקר כאחד.

קריירה במוסד: מודיעין אנושי, קשרים חשאיים ותבל

בשנת 1953 הצטרף קמחי למוסד. בתפקידו הראשון שימש מדריך בבית הספר למדעי המדינה בירושלים, ולאחר מכן עבר לאגף צומת, האגף האחראי על מודיעין אנושי. בהמשך שימש ראש שלוחה במדינה אירופית, מונה לתפקידים בכירים באגף תבל, האחראי על קשרי המוסד עם שירותי מודיעין וגורמים מדיניים בעולם, ופעל בשליחויות רבות באפריקה, באסיה ובאירופה.

העבודה באגף תבל התאימה במיוחד לאופיו. היא דרשה הבנה של מודיעין, אך גם יכולת דיפלומטית, סבלנות, אמון בין־אישי, כושר שיחה, זיכרון היסטורי ויכולת לזהות פתח מדיני במקום שבו ערוץ רשמי חסום. קמחי פעל תחת כיסויים שונים, ובהם עיתונאי, איש עסקים ודיפלומט, וביסס את מעמדו כאדם המסוגל לנהל קשרים רגישים בזירות שבהן המגע הגלוי היה בלתי אפשרי או מסוכן.

בשנת 1968 מונה להקים את אגף המטה במוסד, שנועד לרכז ולתאם בין אגפים מבצעיים. בשנת 1973 יצא לאירופה כראש תבל באזור, ובשנת 1976 מונה לראש אגף תבל. בהמשך הגיע לתפקיד משנה לראש המוסד. מסלול זה הציב אותו בליבה של מערכת הביטחון והמודיעין של ישראל, בתקופה שבה קשרים חשאיים היו כלי מרכזי במדיניות החוץ של המדינה.

אפריקה, אסיה ודיפלומטיה מאחורי הקלעים

בשנות פעילותו במוסד היה קמחי מעורב בשליחויות רבות באפריקה ובאסיה. ישראל הצעירה ראתה במדינות החדשות של אפריקה ואסיה שותפות אפשריות, זירות השפעה ומרחבים שבהם ניתן לבנות קשרים ביטחוניים, חקלאיים, טכנולוגיים ומדיניים. בתוך עולם של מלחמה קרה, דה־קולוניזציה ותחרות בין מעצמות, הקשרים הללו דרשו יצירתיות רבה.

קמחי פעל בעולם שבו דיפלומטיה רשמית לא הספיקה. לעיתים היה צורך בשליחים שיכלו לפתוח דלתות בלי טקס, לבנות אמון לפני שהתקיים הסכם, ולבדוק אפשרות מדינית עוד לפני שהממשלה הייתה מוכנה להצהיר עליה. הוא היה מן האנשים שייצגו את ישראל דרך הערוץ השקט: שיחות, פגישות, מסרים, הבנות והכנת קרקע להחלטות מדיניות.

הערכה זו של דיפלומטיה חשאית ליוותה אותו גם לאחר פרישתו מן המוסד. מבחינתו, מה שנראה בלתי אפשרי במסלול הרשמי עשוי לפעמים להיעשות אפשרי דרך ערוץ צדדי, אישי, מתמשך ומבוסס אמון. זו הייתה אחת מן התובנות המקצועיות המרכזיות של חייו.

מנכ״ל משרד החוץ ומדיניות ישראל בשנות השמונים

בשנת 1980 פרש קמחי מן המוסד ומונה למנכ״ל משרד החוץ. הוא כיהן בתפקיד עד אמצע שנות השמונים. המעבר מן השירות החשאי אל התפקיד המקצועי הבכיר במשרד החוץ לא היה מקרי: קמחי הביא עמו ניסיון ייחודי בקשרים בין־לאומיים, מודיעין, מגעים חשאיים, הבנת אזורים ומדינות, ויכולת לפעול בזירה שבה מדיניות גלויה ומדיניות סמויה משתלבות זו בזו.

בתקופה זו היה מעורב במהלכים מדיניים וחשאיים מרכזיים. הוא נפגש עם בשיר ג׳ומאייל בלבנון כבר בשנת 1976 בעת יצירת הקשר בין ישראל לבין הנוצרים בלבנון, והמשיך להיות מעורב בסוגיות הקשורות ללבנון ולמלחמת לבנון הראשונה. הוא היה קשור גם למהלכים הישראליים בפרשת איראן־קונטרא, שבה מילאו ערוצים חשאיים, קשרים אמריקאיים־איראניים וסוגיות אזוריות תפקיד מרכזי.

משרד החוץ בתקופתו של קמחי פעל בתוך מזרח תיכון משתנה: השלום עם מצרים עדיין היה חדש, מלחמת לבנון הראשונה שינתה את מעמד ישראל בצפון, איראן שלאחר המהפכה שינתה את המפה האזורית, והעולם הערבי היה מפוצל בין מאבקים פנימיים, סכסוך עם ישראל ותחרות בין כוחות אזוריים. בתנאים אלה נדרש מנכ״ל משרד החוץ להבין לא רק פרוטוקול ודיפלומטיה רשמית, אלא גם מודיעין, ביטחון, ערוצים חשאיים ומגבלות הכוח.

שליח מיוחד, ועידת מדריד ויוזמות שלום

לאחר סיום תפקידו כמנכ״ל משרד החוץ שימש קמחי כשגריר מיוחד של ממשלת ישראל, בעיקר ביחסים עם מזרח אירופה, וכן מילא משימות מיוחדות נוספות. הוא היה חבר במשלחת הישראלית לוועידת מדריד בשנת 1991, אחת התחנות החשובות בתהליך המדיני שלאחר מלחמת המפרץ, אשר פתחה ערוץ רב־צדדי ודו־צדדי חדש בין ישראל, מדינות ערב והפלסטינים.

קמחי היה גם ממנסחי יוזמת ז׳נבה בשנת 2003, יוזמה אזרחית־מדינית לא רשמית שניסתה לשרטט מתווה להסדר קבע ישראלי־פלסטיני. עצם השתתפותו ביוזמה מלמדת על המשך מחויבותו לרעיון שערוצים לא רשמיים יכולים להכין קרקע פוליטית, לשמר שפה של הסדר, ולהציע לציבור ולמנהיגים אפשרויות גם כאשר המערכת הרשמית קפואה.

בכך התבטא רצף עמוק בקריירה שלו: מן המודיעין החשאי אל משרד החוץ, מן השליחויות השקטות אל ועידות פתוחות, ומן קשרים מאחורי הקלעים אל יוזמות שלום אזרחיות. קמחי האמין כי ביטחון ישראל אינו נשען רק על כוח, אלא גם על יכולת לדבר עם יריבים, לזהות אינטרסים משתנים ולבנות ערוצים כאשר הדלת הראשית סגורה.

סופר, עיתונאי ומפרש ההיסטוריה הישראלית

לצד עבודתו הביטחונית והמדינית, קמחי היה כותב פורה. במשך השנים כתב מאמרי מערכת על נושאים פוליטיים לג׳רוזלם פוסט, לעיתים תחת שמות עט שונים. כתיבתו הציבורית המשיכה את עבודתו המדינית: ניסיון להסביר לקהל רחב את המזרח התיכון, את ישראל, את המאבק המדיני ואת האפשרויות לשלום.

יחד עם אחיו, העיתונאי היהודי־בריטי ג׳ון קמחי, כתב את הספר דרכי סתר: נדידת עם בניגוד לחוק 1938–1948, שעסק בתנועת ההעפלה ובהעלאת יהודים לארץ ישראל בניגוד לחוקי המנדט הבריטי. ספר זה חשוב במיוחד משום שהוא מתעד את אחד ממפעלי ההצלה וההעפלה המרכזיים של הציונות ערב הקמת המדינה, ומציג את הדרך שבה יהודים, שליחים, ספינות וארגונים פעלו מול מגבלות בין־לאומיות כדי להביא ניצולים ופליטים לארץ.

עם אחיו כתב גם את משני עברי הגבעה, שעסק במלחמת העצמאות כפי שנראתה מן הצד הישראלי ומן הצד הבריטי־ערבי. יחד עם דן בבלי כתב את סופת האש על מלחמת ששת הימים, ובהמשך כתב את האופציה האחרונה על תהליך השלום. ספריו מעידים על אדם שלא הסתפק במעשה עצמו, אלא ביקש גם לתעד, לפרש ולהשאיר לקוראים תשתית להבנת ההיסטוריה המדינית והצבאית של ישראל.

מוסדות, יחסי חוץ וחברה אזרחית

קמחי הקים ושימש כנשיא המועצה הישראלית ליחסי חוץ, גוף שנועד לשמש פורום לשיחה מדינית, דיפלומטית ואקדמית על ישראל והעולם. הקמת המועצה ביטאה את רצונו ליצור בישראל מרחב ציבורי רציני לדיון ביחסי חוץ, מעבר לשיח מפלגתי או ביטחוני צר. בהמשך הייתה המועצה קשורה גם לכתב העת Israel Journal of Foreign Affairs, שנועד לקדם דיון מקצועי ורעיוני במדיניות חוץ.

קמחי היה חבר בחבר הנאמנים של האוניברסיטה העברית, במכון טרומן למחקר וקידום השלום, ובמועצת המנהלים של מרכז פרס לשלום. הוא היה קשור אפוא לא רק למוסדות של ביטחון וממשלה, אלא גם למוסדות ידע, שלום, מחקר וחברה אזרחית. המעבר הזה מאפיין אנשים שהקריירה שלהם אינה מסתיימת בשירות המדינה, אלא ממשיכה בבניית מסגרות לחשיבה ארוכת טווח.

במשך שלוש־עשרה שנים כיהן גם כסגן נשיא בכיר בתאגיד MIC, מיליקום אינטרנשיונל סלולר, תאגיד תקשורת בין־לאומי. בשנים 2005–2008 כיהן כיו״ר מועצת המנהלים של מעריב. תפקידים אלה הרחיבו את פעילותו אל עולם התקשורת, העסקים והניהול, והמשיכו את הקשר רב־השנים שלו בין מידע, תקשורת, מדיניות והשפעה ציבורית.

איש מודיעין אולטימטיבי ודיפלומט של ערוצים שקטים

בהלווייתו של קמחי ספד לו ראש המוסד לשעבר שבתי שביט ותיאר אותו כאיש המודיעין האולטימטיבי, אינטלקטואל, מרגל צמרת, מדינאי ואיש מבצעים. ההספד הזה תפס היטב את המורכבות המקצועית של קמחי. הוא לא היה רק מרגל במובן הצר, ולא רק פקיד מדיני במובן הביורוקרטי; הוא היה אדם שחי בין עולמות וידע להשתמש בכלים של כל אחד מהם.

ייחודו היה ביכולת לראות את הממד המדיני שבתוך פעולה מודיעינית ואת הממד המודיעיני שבתוך תהליך דיפלומטי. הוא הבין שקשר חשאי אינו מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי לפתיחת אפשרויות: הסדר, הרתעה, הצלה, שיתוף פעולה או מניעת הידרדרות. הוא השתייך לדור שבו ישראל הייתה צריכה לבנות כמעט מאפס את רשתות הקשר שלה בעולם, לעיתים בדרכים רשמיות ולעיתים בדרכים שאינן נראות לעין.

דוד קמחי נפטר ב־8 במרץ 2010 בביתו ברמת השרון ממחלת הסרטן, בגיל 82, ונטמן בבית העלמין בקיבוץ שפיים. הוא הותיר אחריו את רעייתו השנייה, רות, וארבעה ילדים משתי נשים. אשתו הראשונה הייתה אמנית הקרמיקה והפסלת רינה קמחי. זכרו נשאר קשור לאותם תחומים שבהם פעל כל חייו: ביטחון, דיפלומטיה, כתיבה, שלום ויחסי ישראל עם העולם.

מדוע דוד קמחי ראוי לציון כערך חשוב במורשת

דוד קמחי ראוי לציון כערך חשוב בארכיון מורשת (Moreshet) מפני שהוא מייצג שכבה מרכזית אך לעיתים נסתרת של בניין מדינת ישראל: אנשי מודיעין, דיפלומטים, שליחים ומנסחי מדיניות שפעלו במקומות שבהם לא תמיד אפשר היה לפרסם, להצהיר או לחתום. מן ההגנה בירושלים ועד המוסד, ממנכ״לות משרד החוץ ועד יוזמות שלום, הוא פעל לאורך עשורים לחיזוק ביטחונה, מעמדה וקשריה של מדינת ישראל.

Moreshet.com מתעד את קמחי משום שמורשת יהודית וישראלית אינה מורכבת רק ממנהיגים נבחרים ומפקדי צבא גלויים, אלא גם מן האנשים שבנו ערוצים שקטים, תיעדו את ההיסטוריה, יצרו מוסדות של יחסי חוץ, וחיפשו דרכים להפוך כוח מדיני וביטחוני לאפשרות של הבנה, קשר ושלום. מקומו של דוד קמחי במורשת (Moreshet) נובע מן השילוב הנדיר בין מודיעין, דיפלומטיה, מחקר, עיתונות, כתיבה והקמת מוסדות — שילוב שהשפיע על הדרך שבה ישראל פעלה בעולם ועל הדרך שבה היא סיפרה את סיפורה.