דבורה ברטונוב

דבורה ברטונוב (12 במרץ 1915 – 19 באפריל 2010) הייתה רקדנית, כוריאוגרפית, מורה וחוקרת מחול ישראלית, וכלת פרס ישראל למחול לשנת 1991. במשך יותר משמונים שנה הייתה המחול לא רק תחום עיסוקה, אלא דרך חיים: היא הופיעה על במות ברחבי העולם, יצרה יצירות מחול, הקימה סטודיו, לימדה דורות של תלמידים וחקרה את מאפייניו של המחול הישראלי והבינלאומי.

ילדות של בלט, תיאטרון ועלייה לארץ ישראל

ברטונוב נולדה בטביליסי שבגאורגיה למרים ולשחקן יהושע ברטונוב, ממייסדי תיאטרון "הבימה". היא הייתה אחותו של השחקן שלמה ברטונוב ודודתו של אייל ברטונוב. את ילדותה עשתה במוסקבה, ושם למדה בלט בבית הספר של תיאטרון הבולשוי ואף הופיעה במסגרת זו כבר בילדותה.

בשנת 1928 עלתה עם משפחתה לארץ ישראל. עוד כנערה ערכה הופעת יחיד, וב-1929 יצאה לברלין כדי להמשיך את הכשרתה בבלט. בגיל 16 הופיעה בסלון של אלברט איינשטיין בגרמניה. בהמשך למדה מחול מודרני וריקוד קלאסי בברלין ובאנגליה, והופיעה גם בארצות הברית. המסלול הבינלאומי המוקדם שלה העניק לה בסיס אמנותי רחב, שאפשר לה לשלב בין משמעת הבלט לבין חיפוש אחר שפה תנועתית אישית.

מן הבמות בעולם אל יצירה ישראלית

בניו יורק השתתפה ברטונוב בהצגה "הדיבוק", וזכורה במיוחד בזכות ביצוע הסולו שלה ל"ריקוד הקבצנים". החיבור בין מחול, תיאטרון ומסורת יהודית היה ביטוי מוקדם ליכולתה להפוך תנועה לחוויה דרמטית ולשאת באמצעות הגוף מטען תרבותי ורגשי.

במשך יותר מעשרים שנה הופיעה על במות חשובות ברחבי העולם כרקדנית, ובמקביל כתבה ויצרה יצירות מחול. בשנת 1937 נישאה לעמנואל בן־גוריון, בנו של הסופר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי. בנם, עידוא בן־גוריון, היה סופר, במאי תיאטרון ומחזאי. המשפחה חיברה בין כמה מן העולמות המרכזיים של התרבות העברית: תיאטרון, ספרות ומחול.

מופיעה, מלמדת וחוקרת

בשנת 1966 עברו בני הזוג לחולון, סמוך לביתו של אביה, יהושע ברטונוב. בביתה הקימה ברטונוב סטודיו למחול, שהפך למרכז לעבודתה כמורה וכמנחילה. בשנת 1970 פרשה מן הבמה והתמקדה בהוראה בסטודיו, בשיעורים ובהרצאות ברחבי הארץ, בכתיבה ובמחקר.

מחקריה עסקו באפיוניו של המחול הישראלי והבינלאומי, וכן בריקודים באפריקה. בכך הרחיבה את מקומו של המחול בישראל מעבר להופעה עצמה: היא בחנה את התנועה כתופעה אמנותית, תרבותית ואנושית, ותיעדה ידע וניסיון שהיו חשובים להתפתחות השיח על מחול בארץ.

באמצע שנות ה-80, כשהייתה בת כ-70, חזרה להופיע במופע יחיד. חזרתה המחישה שהיצירה הבימתית לא הסתיימה עם הפרישה הרשמית, ושגם בגיל מתקדם אפשר להמשיך לבחון את גבולות הגוף ואת האפשרויות האמנותיות שלו. היא הקפידה לערוך סדרות של תרגילי ריקוד, והעיקרון שהביעה סיכם את השקפתה: "אם אי-אפשר לעשות תנועות גדולות, אז עושים תנועות קטנות, אבל לעשות חייבים".

עדות אישית ותרבותית

תולדות חייה, שכללו הצלחות אמנותיות לצד עצב ואובדן, מתוארות בסרט התיעודי "שלכת", בבימויים של נואית ודן גבע, ובספרה האוטוביוגרפי מאחורי הקלעים של הנפש, שראה אור בשנת 2005. באמצעות הסרט והספר נשמר לא רק סיפור חייה הפרטי, אלא גם פרק בתולדות התרבות הישראלית: חייה של אמנית שנעה בין רוסיה, אירופה, ארצות הברית וארץ ישראל, ובנתה מתוך המפגשים האלה זהות אמנותית מקומית ובינלאומית.

דבורה ברטונוב נפטרה בתל אביב בשנת 2010, בגיל 95, ונקברה בבית העלמין הדרום בחולון. בעיר חולון נקרא רחוב על שמה.

מדוע דבורה ברטונוב ראויה לציון כערך חשוב במורשת

דבורה ברטונוב ראויה למקום במורשת בזכות שילוב נדיר של ביצוע, יצירה, הוראה ומחקר. היא הייתה חלק מן הדור שבנה את חיי התרבות בארץ ישראל ובמדינת ישראל, אך פעלה גם בזירה הבינלאומית והביאה אל הקהל הישראלי ניסיון אמנותי שנרכש בבתי ספר ובבמות באירופה ובארצות הברית.

השפעתה ניכרת גם במה שעשתה מעבר לבמה: בהקמת סטודיו, בהוראת מחול, בהרצאות, בכתיבה ובניסיון להבין את המחול הישראלי כחלק מתרבות מתפתחת. סיפור חייה מחבר בין מורשת יהודית ותיאטרלית, בין מסורות מחול שונות ובין חיי התרבות של היישוב והמדינה. לכן מורשת (Moreshet) ו-Moreshet.com מציגים אותה לא רק כזוכת פרס ישראל, אלא כאישה שהקדישה את חייה לשימור, לפיתוח ולהעברת אמנות המחול בישראל.