דב ויסגלס

דב (דובי) ויסגלס הוא עורך דין ישראלי, יועץ מדיני ואיש ניהול, שפעל במשך עשרות שנים בצמתים שבהם נפגשים משפט, ממשל, ביטחון ודיפלומטיה. הוא ייצג ראשי ממשלה, שרים ובכירים במערכות הציבוריות והביטחוניות, שירת כמנהל לשכת ראש הממשלה אריאל שרון וכיועץ מיוחד לראש הממשלה, ונמנה עם הדמויות המרכזיות בגיבוש תוכנית ההתנתקות ובניהול הקשר המדיני עם הממשל האמריקני בתקופה רגישה במיוחד.

ייחודו המקצועי של ויסגלס נבע מן השילוב בין עבודת ליטיגציה מורכבת לבין היכרות מעמיקה עם מנגנוני קבלת ההחלטות בישראל. הקריירה שלו הקיפה ועדות חקירה ממלכתיות, משפטי דיבה בולטים, ייצוג בפרשות ביטחוניות, טיפול בגופים כלכליים במשבר, פעילות עסקית והשתתפות בניהול מוסדות ציבוריים. פעילות זו העניקה לו מקום בולט בהיסטוריה המשפטית והמדינית של ישראל מסוף המאה ה־20 וראשית המאה ה־21.

ראשית חייו והכשרתו המשפטית

ויסגלס נולד ב־4 באוקטובר 1946 וגדל ברמת גן. הוא למד בבית הספר התיכון אהל שם, שירת בצה״ל ולאחר מכן פנה ללימודי משפטים, שאותם סיים בשנת 1969. את התמחותו עשה בבית המשפט המחוזי אצל השופט שלמה אשר, ובשנת 1971 קיבל רישיון לעריכת דין.

באותה שנה הצטרף כשכיר למשרד עורכי הדין מוריץ את מרגוליס בתל אביב. בשנת 1978 נעשה שותף, וב־1984 רכש את המשרד יחד עם עורך הדין עמיר אלמגור. בעקבות זאת היה לשותף בכיר במשרד שנקרא בהמשך מוריץ, ויסגלס, אלמגור ושות׳. התקדמותו מעורך דין צעיר לבעלים ולשותף בכיר במשרד הייתה הבסיס לקריירה שהתמקדה בתיקים ציבוריים רגישים ובייצוג לקוחות שמעשיהם נבחנו לא רק בבתי המשפט אלא גם בזירה הציבורית.

קריירה משפטית בלב החיים הציבוריים

ראשי ממשלה, שרים ומשפטי דיבה

ויסגלס ייצג לאורך השנים שורה ארוכה של אישי ציבור. בשנת 1980 ייצג את יצחק רבין בתביעת דיבה נגד השבועון הצרפתי ל׳אקספרס. בשנות ה־80 ייצג את אריאל שרון בהתדיינות המתוקשרת נגד השבועון האמריקני טיים, ובהמשך פעל לצד עורך הדין יעקב וינרוט בתביעתו של שרון נגד עיתון הארץ והעיתונאי עוזי בנזימן.

לקוחות נוספים שלו כללו את אהוד אולמרט, אריה דרעי, הרב הראשי לשעבר ישראל מאיר לאו, אביגדור ליברמן, פרופ׳ גבי ברבש ותת־אלוף אפי איתם. התיקים דרשו התמודדות עם המתח שבין שמו הטוב של אדם לבין חופש הביטוי וחופש העיתונות — סוגיות מרכזיות בחברה דמוקרטית שבה משפט, תקשורת ופוליטיקה משפיעים זה על זה.

ועדות חקירה ופרשות ביטחוניות

חלק מרכזי בעבודתו של ויסגלס היה ייצוג בפני ועדות חקירה ובהליכים שנגעו למערכת הביטחון. במהלך שירות מילואים בשנת 1982 בלשכת היועץ המשפטי למשרד הביטחון הוא סייע באיסוף חומר עבור ועדת כהן, שחקרה את אירועי סברה ושתילה. בהמשך ייצג בפני הוועדה את שר הביטחון אריאל שרון, ומפגש מקצועי זה היה תחילתה של מערכת יחסים ממושכת שבמסגרתה נעשה ויסגלס לעורך דינו ולאחד מיועציו הקרובים של שרון.

ויסגלס ייצג תשעה מאנשי השב״כ בפרשת קו 300 ובהליכים הקשורים לחנינות שקיבלו; את יוסי גינוסר בפני ועדת לנדוי, שבחנה את שיטות החקירה של השב״כ; ואת רפי איתן מול הרשויות האמריקניות בהקשר של פרשת יונתן פולארד. הוא ייצג גם את האלוף שאול מופז בפני ועדת החקירה לאירועי מערת המכפלה, מפקדים בחיל האוויר בפני הוועדה שחקרה את אסון המסוקים, ואנשי שב״כ בפני ועדת שמגר שחקרה את רצח ראש הממשלה יצחק רבין.

לאחר ניסיון ההתנקשות הכושל בחאלד משעל בירדן ייצג ויסגלס את שני אנשי המוסד שנתפסו במדינה. עבודתו בתיקים אלה חייבה היכרות עם הדין המינהלי והפלילי, מבנה קהילת המודיעין, יחסי החוץ של ישראל והאחריות המוטלת על בעלי תפקידים ציבוריים. היא הציבה אותו שוב ושוב במוקדי הכרעה שבהם נדרשו מוסדות המדינה לבחון את פעולתם ולהפיק לקחים.

ייצוג באסונות ובהליכים אזרחיים עקרוניים

פעילותו לא הוגבלה לצמרת המדינית והביטחונית. הוא ייצג את נהג הקטר באסון הרכבת במפגש הבונים ואת יורם אייל, יו״ר הוועד המארגן של המכביה ה־15, בעקבות אסון גשר המכביה. הוא טיפל גם בהליכים עקרוניים עבור שירותי בריאות כללית, ובהם סוגיות שנגעו לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, וכן ייצג חברות, יזמים ואנשי עסקים במחלוקות מסחריות ורגולטוריות.

מגוון התיקים מלמד על רוחב עבודתו: מאחריות אישית ומוסדית לאחר אסונות ועד שאלות הנוגעות לבריאות הציבור, מקרקעין, תקשורת וזכויות יוצרים. בחלקם הייתה לתוצאה חשיבות ישירה ללקוחותיו; באחרים עצם הדיון תרם לעיצוב נורמות הפעולה של גופים ציבוריים ועסקיים בישראל.

מלשכת עורכי הדין אל לשכת ראש הממשלה

בשנת 2002 מינה ראש הממשלה אריאל שרון את ויסגלס למנהל לשכתו. הוא כיהן בתפקיד עד אוגוסט 2004, ולאחר מכן המשיך כיועץ מיוחד לראש הממשלה במשרה חלקית. הוא נשאר בתפקיד גם בתקופה שבה אהוד אולמרט מילא את מקום ראש הממשלה בעקבות מחלתו של שרון, וסיים את שירותו ביוני 2006.

בתפקידיו בלשכת ראש הממשלה היה ויסגלס שליח מדיני מרכזי לוושינגטון וערוץ עבודה בין שרון לבין הממשל האמריקני. הוא ניהל מגעים עם היועצת לביטחון לאומי קונדוליזה רייס, עם מזכיר המדינה קולין פאוול ועם בכירים נוספים בבית הלבן. יכולתו לתרגם החלטות פוליטיות לשפה משפטית ומדינית סייעה לקיום שיח רציף בין ישראל לארצות הברית בשנים של טרור, עימות צבאי ושינויים אזוריים.

תוכנית ההתנתקות

ויסגלס היה מן הפעילים המרכזיים בגיבושה ובעיצובה של תוכנית ההתנתקות, שבמסגרתה פינתה ישראל בשנת 2005 את כל יישוביה וכוחותיה הקבועים מרצועת עזה וכן ארבעה יישובים בצפון השומרון. הוא סייע בקידום התוכנית מול הממשל האמריקני ובטיפול בממדיה המדיניים והמשפטיים.

ההתנתקות הייתה ועודנה אחד המהלכים השנויים ביותר במחלוקת בתולדות מדינת ישראל. תפקידו של ויסגלס בה אינו נמדד בהסכמה ציבורית כוללת, שלא הייתה קיימת, אלא במידת השפעתו המעשית על תכנון מהלך לאומי רחב, על התיאום עם בעלת הברית המרכזית של ישראל ועל יישום מדיניות שהשפיעה ישירות על אלפי ישראלים ועל המציאות הביטחונית והמדינית באזור.

בשנת 2009 שימש לזמן קצר כיועצו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. תקופת שירות זו השלימה מסלול יוצא דופן שבו עבד ויסגלס בקרבת שלושה ראשי ממשלה והביא אל מרכז קבלת ההחלטות ניסיון משפטי, קשרים דיפלומטיים והבנה מוסדית.

ניהול, עסקים ושירות למוסדות

בשנת 1991 מונה ויסגלס למנהל מורשה של חברת הביטוח הסנה במסגרת הליכי הפירוק שלה. על פי החומר הקיים, הוא פעל למימוש כמעט כל נכסי החברה ולפירעון חלק הארי של חובותיה למבוטחים, לחברות ולספקים. זו הייתה משימה בעלת משמעות ציבורית ברורה: ניהול קריסה של מוסד פיננסי גדול תוך ניסיון להגן ככל האפשר על זכויותיהם של מי שהסתמכו עליו.

בשנת 2006 מונה ליושב ראש דירקטוריון בזק לאחר הפרטת החברה. הוא כיהן בתפקיד שנה ושלושה חודשים, בתקופה שבה חברת התקשורת המרכזית עברה תהליכים משמעותיים של שינוי בבעלות ובניהול. בהמשך שימש גם בתפקידי בוררות ואיתור: בשנת 2010 היה בורר בסכסוך בין המדינה לבין סיטיפס, זכיינית הרכבת הקלה בירושלים, וב־2011 עמד בראש ועדת איתור לתפקיד מנכ״ל מכבי שירותי בריאות.

בספטמבר 2019 נבחר ויסגלס ליושב ראש הוועד המנהל של אוניברסיטת חיפה. בחירתו ביטאה את המעבר מניהול משפטי ומדיני להשתתפות בממשל של מוסד אקדמי ישראלי, שתפקידו במחקר, בהשכלה גבוהה ובחיבור בין אוכלוסיות בצפון הארץ מעניק לעבודת הוועד המנהל חשיבות ציבורית רחבה.

תיעוד תקופתו של אריאל שרון

בשנת 2012 פרסם ויסגלס בידיעות ספרים את הספר אריק שרון — ראש ממשלה: מבט אישי. הספר מציג את שנות כהונתו של שרון מנקודת מבטו של אדם שהיה עורך דינו, מנהל לשכתו, שליחו המדיני ויועצו הקרוב. הוא מספק עדות מבפנים על אישיותו של שרון, על עבודת לשכת ראש הממשלה ועל תהליכי קבלת ההחלטות בתקופה שכללה את האינתיפאדה השנייה, יחסים אינטנסיביים עם ארצות הברית ותוכנית ההתנתקות.

חשיבותו של הספר אינה רק בזיכרונות האישיים. עדויות של משתתפים ישירים מאפשרות לחוקרים ולקוראים להבין כיצד נוצרה מדיניות בפועל: אילו אנשים השתתפו בדיונים, כיצד הועברו מסרים בין ירושלים לוושינגטון ואיך התחברו שיקולים משפטיים, ביטחוניים ופוליטיים. כעדות אישית יש לקרוא אותו לצד מקורות אחרים, אך הוא מוסיף נדבך חשוב לתיעוד ההיסטוריה המדינית של ישראל.

חיים אישיים

דב ויסגלס נשוי ללואיז ויסגלס ואב לשלוש בנות. לצד עבודתו הציבורית המשיך לאורך השנים לפעול כעורך דין וכאיש עסקים.

מדוע דב ויסגלס ראוי לציון כערך חשוב במורשת

דב ויסגלס ראוי להיכלל בארכיון מורשת (Moreshet) משום שהקריירה שלו משקפת פרק משמעותי בהתפתחות המשפט, הממשל והדיפלומטיה של מדינת ישראל. הוא השתתף בעבודתן של ועדות חקירה שעיצבו את האחריות הציבורית בישראל, ייצג בעלי תפקידים בפרשות שהשפיעו על מערכות הביטחון והמשפט, וסייע בניהול קשרים מדיניים חיוניים בין ישראל לארצות הברית.

השפעתו הבולטת ביותר הייתה בקרבת מוקדי קבלת ההחלטות בתקופת אריאל שרון. כראש לשכה, יועץ ושליח מדיני, הוא היה שותף ממשי לעיצוב ולהוצאה לפועל של מדיניות בעלת השלכות מתמשכות על החברה הישראלית, על תושבי עוטף עזה, על קהילות שפונו מבתיהן ועל יחסי ישראל עם הפלסטינים ועם העולם. חשיבותו ההיסטורית נובעת מן המעשים שבהם השתתף ומן המוסדות שעל עבודתם השפיע, ולא מן ההנחה שהציבור היה מאוחד ביחס למדיניות זו.

באמצעות תיעוד פועלו ב־Moreshet.com, הארכיון מציג גם את תפקידם של משפטנים ויועצים שאינם תמיד ניצבים בקדמת הבמה, אך מסייעים לתרגם הכרעות פוליטיות להסדרים משפטיים, למגעים דיפלומטיים ולפעולה מוסדית. סיפורו של ויסגלס מאפשר להבין טוב יותר כיצד פועלת מדינת ישראל ברגעי משבר ושינוי, וכיצד מומחיות משפטית עשויה להשפיע על ההיסטוריה הלאומית.