גיורא גודיק

גיורא גודיק (15 במאי 1921 – 5 בספטמבר 1977) היה אמרגן ומפיק תיאטרון ישראלי יליד פולין, מן הדמויות המרכזיות שעיצבו את תרבות הבמה הפופולרית בישראל בשנות המדינה הראשונות. הוא הביא לישראל אמנים בינלאומיים, הפיק מחזות זמר מתורגמים ומקוריים, והפך את התיאטרון למוקד של חיי תרבות וחברה. בתקופת שיאו נחשב ל"מלך המחזות הזמרים"; הפקותיו העניקו לקהל הישראלי גישה למחזות זמר אמריקאיים ואירופיים, ובמקביל יצרו כוכבים, מקומות עבודה ורפרטואר מקומי שנשאר בזיכרון הציבורי.

ממשפחה של שחקנים אל חיי הבמה בישראל

גודיק נולד בוורשה למשפחה יהודית שהייתה קשורה לעולם התיאטרון במשך שלושה דורות בפולין וברוסיה. אביו, ולדיסלב גודיק, היה שחקן. גיורא התחנך בבית הספר היהודי של מגנוס קרינסקי בוורשה ולמד משפטים באוניברסיטת וילנה. במלחמת העולם השנייה שירת בחיל התותחנים של הצבא הפולני.

באפריל 1948 עלה לישראל. עם הגעתו גויס לצה"ל, שירת בחיל התותחנים, השתתף במערכה על ירושלים ומילא תפקידי פיקוד. הוא השתחרר בשנת 1955 בדרגת רב-סרן. לאחר השחרור קיבל הלוואה של 1,000 לירות והחל להגשים חלום ישן: תחילה פתח משרד אמרגנות קטן בחדר ששכר ברחוב שינקין בתל אביב. בין לקוחותיו הראשונים הייתה הזמרת יפה ירקוני. ההתחלה הייתה קשה, והוא איבד כבר בחודש הפעילות הראשון את מלוא סכום ההלוואה, אך לא ויתר.

אמרגן שהרחיב את אופקיה של ישראל

מאמצע שנות החמישים החל גודיק להביא לישראל אמנים מצליחים מחוץ לארץ. בין האמנים שהופיעו ביוזמתו היו אימה סומאק, רביעיית גולדן גייט, הפלאטרס, עמליה רודריגז, לואי ארמסטרונג, חוזליטו, מרלן דיטריך, הארי בלפונטה, פרנק סינטרה, יאן פירס וקליף ריצ'רד. הופעות אלה היו הרבה יותר מבידור מיובא: הן חיברו את הקהל הישראלי הצעיר למגמות תרבותיות בינלאומיות והפכו את תל אביב לתחנה אפשרית עבור אמנים בעלי שם.

בשנת 1960 הגיעה מרלן דיטריך לישראל להופעה שארגן גודיק. הערב הסתיים בארבע-עשרה קריאות הדרן, ודיטריך דיברה אל הקהל על הסבל המשותף ליהודים ולגרמנים בתקופת השואה ועל החום שקיבלה בישראל. לצד מופעי האמנים, גודיק פעל גם בתחום הקולנוע: בשנת 1969 חתם על חוזה עם הבמאי היהודי-פולני אלכסנדר פורד להפקת שלושה סרטים, קשר שנשען גם על היכרות מקצועית קודמת בין פורד לבין אביו של גודיק.

הישג מוקדם ומשמעותי היה ההפקה המשותפת של סיפור הפרברים עם תיאטרון הבימה בשנת 1961. הצלחת המחזמר שכנעה את גודיק שיש בישראל קהל רחב להפקות מוזיקליות גדולות, בעברית ובסטנדרטים בימתיים שאפתניים.

תיאטרון גיורא גודיק והמהפכה של המחזמר

בשנת 1964 הקים גודיק תיאטרון משלו. ההפקה הראשונה הייתה גבירתי הנאווה, בכיכובה של רבקה רז, בהפקה שנבנתה במתכונת ראוותנית ומקצועית שהזכירה לקהל את הבמה האמריקאית. ההצלחה הפכה את גודיק למפיק הבולט בישראל בתחום המחזמר והוכיחה כי הפקה מסחרית גדולה יכולה להפוך לאירוע תרבותי מרכזי.

לא כל הימור הצליח. המחזמר איך להצליח בעסקים מבלי להתאמץ, שהופק בשנת 1965 בהשקעה של 500 אלף לירות, ירד לאחר שבעים הצגות בלבד ולא החזיר את השקעתו. גודיק הגיב בכישלון בדרך שאפיינה אותו: הוא עבר מיד להפקה הבאה. ביוני אותה שנה העלה את כנר על הגג, שהפך להצלחה גדולה. בהמשך הועלה גם נוסח ביידיש, שפת המקור של סיפורי שלום עליכם שעליהם התבסס המחזמר. בכך החזיר גודיק את דמותו של טוביה אל היידיש, היידיש של הבית והקהילה, והעניק למורשת יהודית מזרח-אירופית מקום על הבמה הישראלית העכשווית.

גודיק חכר את קולנוע אלהמברה ביפו והפך אותו למרכז תיאטרוני. משם המשיך להפיק את המלך ואני, איש למנשה, איי לייק מייק, הלו, דולי!, המכשפה, במזל דגים והפקות נוספות. הוא לא הסתפק בתרגום להיטים מחוץ לארץ, אלא טיפח גם יצירה ישראלית. הבולטת שבהן הייתה קזבלן, על פי מחזהו של יגאל מוסינזון, בכיכוב יהורם גאון. ההצגה הוצגה 606 פעמים, שיא לתקופה, והפכה את גאון לכוכב גדול. הצלחתה העניקה ביטוי מרכזי לדמות מזרחית-ישראלית ולתחושת גאווה וסולידריות של קהלים ספרדיים ומזרחיים, שחלקם נכנסו באותה תקופה לתיאטרון בפעם הראשונה.

בית ספר מעשי לכוכבי במה

התיאטרון של גודיק היה גם מנגנון תעסוקה והכשרה רחב. בשיאו העסיק כ-200 עובדים ושילם לשחקנים, זמרים, נגנים, במאים ורקדנים משכורות גבוהות בהרבה מן המקובל. הוא זיהה כישרונות, שלף אמנים אחדים מן התיאטראות הרפרטואריים והפך בתוך זמן קצר שחקנים וזמרים אלמונים לכוכבי במה. בין מי שזוהו עם הפקותיו היו רבקה רז, שמואל רודנסקי, תיקי דיין, בומבה צור, שולה חן, יהורם גאון וחיים טופול.

ערבי הבכורה שלו היו אירועים חברתיים נוצצים, אך חשיבותו לא הסתכמה בזוהר. גודיק יצר תשתית הפקתית שאפשרה למחזמר להתקיים בישראל כענף מקצועי: הוא חיבר בין מתרגמים, מלחינים, מנצחים, מעצבים, שחקנים, רקדנים, מנהלים וטכנאים, והביא לקהל המקומי הפקות בקנה מידה שהיה חריג בנוף הישראלי של שנות השישים.

נפילה, גלות והסוף בגרמניה

ההצלחה התבססה על השקעות גדולות ועל לקיחת סיכונים, והסיכונים הלכו וגברו. כמה מהפקותיו המאוחרות לא הצליחו, וחובותיו תפחו. כאשר ההפקה יום האבא נקלעה לקשיים, גודיק אף נאלץ לביים בעצמו; ההצגה ספגה ביקורות קשות וירדה לאחר זמן קצר.

בשנת 1972, ערב העלאת המחזמר מותק, אני לא שומע כשהברז פתוח, בבימויה של עדנה שביט ובכיכובם המתוכנן של עודד תאומי ומרים גבריאלי, עזב גודיק במפתיע את ישראל ונסע לפרנקפורט. מאחוריו נשארו נושים, עובדים ושחקנים שנדהמו מסגירת התיאטרון. הוא ואשתו אמה נאלצו להשאיר בארץ את ילדיהם, אדית וזאב.

בגרמניה עבדו בני הזוג במזנון נקניקיות ליד תחנת הרכבת המרכזית בפרנקפורט. בעבודה קשה הצליח גודיק לרכוש בהמשך מסעדות נוספות ולצבור די כסף כדי להחזיר את רוב חובותיו. הוא ניהל מגעים לחזור לישראל, אך לא שב לעולם לפעילות התיאטרונית שהפכה אותו לדמות אגדית. בשנת 1977 התגלה אצלו סרטן מתקדם במעיים. הוא נפטר בגרמניה ב-5 בספטמבר 1977, בן 56, ונקבר בגדרה. טקס אזכרה שנערך בתיאטרון הבימה התקיים בנוכחות קהל רב ואנשי תיאטרון.

הזיכרון התרבותי של גודיק

בתו, אדית גודיק, הייתה אמנית ויצרה יחד עם בן זוגה ארנסטו לוי. בנו זאב, מסעדן בלונדון, פעל לכיסוי מרבית חובותיו של אביו. סיפור חייו של גודיק נותר קשור הן להישגיו והן לקריסתו, אך הסרט התיעודי מחכים לגודיק, שביים ארי דוידוביץ' והושלם בשנת 2007, החזיר אל מרכז הדיון את תרומתו לתרבות הישראלית ואת התקופה שבה המחזמר היה אחד הכוחות הפופולריים ביותר בבמה המקומית. הסרט הוקרן בבכורה במסגרת תחרות וולג'ין בפסטיבל הקולנוע ירושלים.

באולם אלהמברה המשופץ מוצגת דרך קבע תערוכת צילומים לזכרו. ההנצחה הזו משמרת לא רק את דמותו של מפיק יחיד, אלא גם את זיכרון עולם התיאטרון הישראלי של שנות השישים: עולם של תרגום, עיבוד, מוזיקה, כוכבים, קהל חדש ואמונה שאפשר להקים בישראל תעשיית במה רחבת היקף.

מדוע גיורא גודיק ראוי לציון כערך חשוב במורשת

גיורא גודיק ראוי להיכלל במורשת משום שהוא שינה בפועל את חוויית התיאטרון בישראל. הוא הביא לבמות המקומיות אמנים בינלאומיים, בנה הפקות מוזיקליות גדולות, הקים תיאטרון שהעסיק מאות יוצרים ואנשי מקצוע, וטיפח כוכבים שהשפיעו על התיאטרון, הקולנוע, הזמר והבידור הישראלי במשך עשרות שנים.

המורשת שלו ניכרת במיוחד במקום שבו חיבר בין תרבות עולמית לבין זהות מקומית: כנר על הגג החזיר את סיפורי שלום עליכם גם אל היידיש, ואילו קזבלן העניק במה מרכזית לדמות ישראלית מזרחית והפך אותה לאירוע לאומי. לכן סיפורו חשוב לא רק כחלק מתולדות התיאטרון, אלא גם כחלק מתולדות החברה הישראלית, התרבות היהודית והאופן שבו קהלים שונים מצאו את עצמם על הבמה.

עבור מורשת (Moreshet) ו-Moreshet.com, גודיק הוא דמות שמאפשרת לספר את סיפור היווצרותה של תרבות ישראלית מודרנית דרך מעשים מוחשיים: הפקות, מקומות עבודה, שחקנים, תרגומים וקהל. גם עלייתו וגם נפילתו מסייעות להבין את המחיר ואת ההזדמנויות שבבניית מוסדות תרבות במדינה צעירה, ואת החותם שנשאר כאשר אדם אחד מצליח להפוך ז'אנר שלם לחלק מן החיים הציבוריים.