ארתור ג׳יימס בלפור

ארתור ג׳יימס בלפור, הרוזן הראשון לבית בלפור, היה מדינאי בריטי, ראש ממשלת הממלכה המאוחדת, שר החוץ בממשלת דייוויד לויד ג׳ורג׳, פילוסוף פוליטי, נשיא האקדמיה הבריטית ואחת הדמויות הלא־יהודיות החשובות ביותר בתולדות הציונות המדינית. שמו נקשר לעד בהצהרת בלפור מ־2 בנובמבר 1917, שבה הביעה ממשלת בריטניה אהדה להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, בכפוף לכך שלא ייפגעו זכויותיהן האזרחיות והדתיות של הקהילות הלא־יהודיות בארץ ולא ייפגע מעמדם המדיני של יהודים בארצות אחרות.

בלפור לא היה ציוני יהודי, ולא פעל מתוך זהות יהודית, אך השפעתו על ההיסטוריה היהודית והישראלית הייתה עצומה. הצהרת בלפור הפכה למסמך יסוד בהכרה הבין־לאומית בשאיפת העם היהודי לשוב ולהקים מרכז לאומי בארץ ישראל. היא לא הקימה לבדה את מדינת ישראל, ולא ביטלה את המאבקים המדיניים, הביטחוניים והמוסריים שבאו לאחריה, אך היא העניקה לציונות מעמד מדיני חדש בתוך מערכת הכוחות של האימפריה הבריטית ושל העולם שלאחר מלחמת העולם הראשונה. משום כך, שמו של בלפור נותר חקוק בזיכרון היהודי והישראלי כאחד מאותם לא־יהודים שמעשיהם השפיעו באופן מכריע על גורל העם היהודי.

רקע משפחתי, חינוך ואופי אינטלקטואלי

בלפור נולד ב־25 ביולי 1848 באחוזת ויטינגהאם שבמזרח לות׳יאן, סקוטלנד, למשפחה אריסטוקרטית בריטית בעלת שורשים אנגליים וסקוטיים. אביו, ג׳יימס מייטלנד בלפור, היה בעל אחוזות ואיש ציבור; אמו, ליידי בלאנש גסקוין־ססיל, הייתה בת למשפחת ססיל רבת ההשפעה. דודו מצד אמו, רוברט גסקוין־ססיל, המרקיז השלישי מסולסברי, היה אחד המדינאים השמרנים החשובים בבריטניה וראש ממשלה בכמה כהונות. קשר משפחתי זה פתח בפני בלפור שערים, אך לא הוא לבדו מסביר את השפעתו.

בלפור התחנך באיטון קולג׳ ולאחר מכן בטריניטי קולג׳, קיימברידג׳. הוא היה בן בית בעולם האריסטוקרטי, אך גם אדם של רעיונות, ספרים ומחשבה מופשטת. לאורך חייו כתב על פילוסופיה, דת, ספקנות, אמונה, מוסר והיחס בין מדע לבין רוח. שילוב זה בין פוליטיקאי מעשי לבין אינטלקטואל פילוסופי אפיין את סגנונו: רגוע, מרוחק לעיתים, אנליטי, ולעיתים קשה לפענוח.

מבחינה דתית השתייך בלפור למסורת הנוצרית הבריטית, ובמהלך חייו היה קשור הן לכנסייה של סקוטלנד והן לכנסייה של אנגליה. אהדתו ליהדות ולציונות צמחה מתוך תערובת מורכבת של תרבות מקראית פרוטסטנטית, הערכה היסטורית לעם היהודי, תפיסת תפקיד בריטניה בעולם, והקשרים האישיים והמדיניים שפיתח עם מנהיגים ציוניים, במיוחד חיים ויצמן.

הכניסה לפוליטיקה והמעגל השמרני הבריטי

בשנת 1874 נבחר בלפור לראשונה לבית הנבחרים הבריטי מטעם המפלגה השמרנית. בתחילה נתפס בעיני חלק מעמיתיו כצעיר אריסטוקרטי שנכנס לפרלמנט בזכות מעמדו המשפחתי. אך בהדרגה הוכיח יכולת התמדה, שליטה בפרטים, כישרון פרלמנטרי ויכולת לפעול בתוך המנגנונים הגבוהים של השלטון הבריטי.

בשנת 1878 מונה למזכירו הפרטי של דודו, הלורד סולסברי, וליווה אותו לקונגרס ברלין. החוויה הזאת הייתה בית ספר מוקדם לדיפלומטיה אירופית, מאזן כוחות, אימפריות ושאלת המזרח. בלפור למד מקרוב כיצד שרטוט גבולות, הסכמות בין מעצמות ושיקולים אסטרטגיים יכולים לעצב את גורלם של עמים שלמים.

בשנות השמונים של המאה ה־19 השתייך לחבורה פרלמנטרית אקטיביסטית שנודעה בשם המפלגה הרביעית, לצד לורד רנדולף צ׳רצ׳יל ואחרים. הקבוצה תקפה את הממשלה הליברלית ואת הנהגת המפלגה השמרנית הוותיקה, וניסתה להחדיר אנרגיה חדשה לחיי הפרלמנט. בלפור למד שם את כוחו של אופוזיציונר מיומן ואת חשיבות המאבק על סדר היום הפרלמנטרי.

אירלנד, ממשל וקשיחות שלטונית

אחד התפקידים החשובים הראשונים של בלפור היה מזכיר ראשי לענייני אירלנד. אירלנד הייתה אז אחד האתגרים הקשים ביותר של השלטון הבריטי: שאלות של בעלות על אדמה, לאומיות אירית, אלימות פוליטית, דת, עוני ודרישה לשלטון עצמי. בלפור נודע בתפקיד זה כמי ששילב צעדי דיכוי ביטחוניים עם רפורמות חברתיות וכלכליות.

יריביו כינו אותו לעיתים אדם קר וקשה, אך תומכיו ראו בו מנהל נחוש שהחזיר סדר למקום שבו שלטון בריטי נחלש. הניסיון האירי חשוב להבנתו משום שהוא לימד אותו כי שאלות לאומיות אינן נפתרות ברגש בלבד. הן דורשות שילוב של כוח, חוק, רפורמה, קרקעות, מוסדות והבנת זהות קולקטיבית.

גם אם ההקשר האירי שונה מאוד מן ההקשר הציוני, הוא תרם לתפיסת העולם של בלפור ביחס לאומות, טריטוריה ומדיניות אימפריאלית. הוא פעל בעולם שבו בריטניה ראתה עצמה ככוח מסדר, ולעיתים גם ככוח המעניק מסגרת מדינית לעמים אחרים. תפיסה זו תופיע מאוחר יותר בדיונים על ארץ ישראל.

ראש ממשלת בריטניה והוועדה להגנה אימפריאלית

לאחר פרישת הלורד סולסברי בשנת 1902 מונה בלפור לראש ממשלת בריטניה. כהונתו נמשכה עד דצמבר 1905. היא החלה לאחר ניצחון בריטי במלחמת הבורים, בתקופה שבה האימפריה הבריטית נראתה חזקה אך החלה להתמודד עם שאלות חדשות של הגנה, מסחר, חינוך, רפורמה חברתית ותחרות בין מעצמות.

אחד ההישגים החשובים של ממשלתו היה חיזוק הוועדה להגנה אימפריאלית, גוף שנועד לתאם חשיבה אסטרטגית בין זרועות השלטון והצבא. הוועדה סימנה מעבר הדרגתי ממדיניות אימפריאלית אינסטינקטיבית למערכת מתוכננת יותר של הערכת סיכונים, תיאום צבאי והיערכות לעתיד. זוהי דוגמה לבלפור כאיש מוסדות: לא תמיד מנהיג כריזמטי של המונים, אך בונה מנגנונים שלטוניים.

כהונתו כראש ממשלה כללה גם חקיקה בעלת השפעה ארוכת טווח בבריטניה ובאירלנד. חוק החינוך של 1902 עיצב מחדש את מערכת החינוך באנגליה ובוויילס וחיזק את מעורבות המדינה במימון ובארגון בתי הספר. חוק רכישת הקרקעות באירלנד משנת 1903 סייע להעביר קרקעות מבעלי אחוזות אנגלו־אירים לידי חוכרים אירים, והיה מן הניסיונות החשובים ביותר להפחית את המתח הכפרי באירלנד. במדיניות החוץ קידמה ממשלתו את ההבנות עם צרפת שהובילו לאנטנט קורדיאל של 1904, צעד מרכזי במערך הבריתות האירופי ערב מלחמת העולם הראשונה.

ממשלתו נפלה על רקע פיצולים פנימיים במפלגה השמרנית, במיוחד סביב שאלות של סחר חופשי, מכסים והעדפה אימפריאלית. בלפור עצמו איבד לזמן קצר את מושבו בפרלמנט, אך חזר במהרה לחיים הציבוריים ונשאר דמות מרכזית בשמרנות הבריטית עוד שנים רבות.

פילוסוף, איש אקדמיה ונשיא האקדמיה הבריטית

בלפור היה חריג בקרב מדינאים בכירים בכך שהיה גם מחבר של ספרי פילוסופיה ורוח. הוא עסק בשאלות של אמונה, תבונה, ספקנות ומקומה של הדת בעולם מודרני. הוא לא היה הוגה מהפכני מן הסוג שהקים אסכולה חדשה, אך כתביו מלמדים על אדם שראה במדיניות חלק ממכלול רחב יותר של תרבות, מוסר והבנת האדם.

בשנים 1921–1928 כיהן כנשיא האקדמיה הבריטית. תפקיד זה משקף את מעמדו לא רק כאיש ממשל אלא גם כאדם המזוהה עם עולם המחקר, הספרות, ההיסטוריה והמדעים ההומניים. בעיניו, ציוויליזציה לא נמדדת רק בכוח צבאי או בעושר, אלא גם ביכולת לשמר ידע, מחשבה ומוסדות תרבות.

הצד האינטלקטואלי הזה חשוב גם להבנת יחסו לציונות. בלפור לא ראה ביהדות רק בעיה מדינית של פליטים או מיעוט נרדף. הוא ראה בה ציוויליזציה עתיקה, מקור דתי ותרבותי לנצרות, ועם בעל זיכרון היסטורי עמוק. לכן היה מסוגל להתייחס לרעיון הלאומי היהודי לא רק כבקשה דיפלומטית, אלא גם כביטוי של רצף היסטורי.

הפגישה עם חיים ויצמן והבנת המרכזיות של ארץ ישראל

אחד הסיפורים הידועים בתולדות הציונות הוא פגישתו של בלפור עם חיים ויצמן בשנת 1906, כאשר ויצמן היה כימאי צעיר במנצ׳סטר. ברקע עמדה תוכנית אוגנדה, שהוצעה לציונים כפתרון טריטוריאלי חלופי. בלפור התקשה להבין מדוע דחו ציונים הצעה שנראתה בעיניו מעשית, ויצמן הסביר לו כי עבור היהודים ארץ ישראל אינה ניתנת להחלפה.

לפי המסורת הציונית, ויצמן המחיש לבלפור כי כשם שאנגלי לא יחליף את לונדון בפריז, כך העם היהודי אינו יכול להחליף את ירושלים במקום אחר. גם אם פרטי השיחה סופרו בגרסאות שונות, משמעותה ההיסטורית ברורה: בלפור נחשף לעומק הרגשי, ההיסטורי והדתי של הקשר היהודי לארץ ישראל.

הקשר בין בלפור לוויצמן התחדש והתעצם בתקופת מלחמת העולם הראשונה. ויצמן, שכבר נעשה דמות מרכזית בציונות הבריטית, הצליח לשוחח עם מדינאים בריטים בשפה שהם הבינו: מדע, נאמנות למאמץ המלחמתי, אינטרס אסטרטגי, מוסר מקראי ותביעה לאומית. בלפור היה אחד המדינאים שראו בו בן שיח רציני במיוחד.

מלחמת העולם הראשונה ושר החוץ

במהלך מלחמת העולם הראשונה חזר בלפור לקדמת הבמה הממשלתית. תחילה שימש לורד ראשון של האדמירליות, ובהמשך, בשנת 1916, מונה לשר החוץ בממשלת לויד ג׳ורג׳. בריטניה ניהלה אז מלחמה עולמית, והאימפריה העות׳מאנית, ששלטה בארץ ישראל, הייתה חלק ממחנה האויב.

בתקופה זו נבחנה שאלת עתיד המזרח התיכון שלאחר המלחמה. בריטניה, צרפת, רוסיה, הערבים, הציונים וכוחות מקומיים שונים ראו באזור זירה אסטרטגית ומדינית. בתוך מארג זה עלתה השאלה האם ראוי ובר־תועלת שבריטניה תכיר בשאיפה הציונית לבית לאומי יהודי בארץ ישראל.

התמיכה בהצהרה לא נבעה ממניע אחד בלבד. היו בה שיקולים אסטרטגיים, תפיסות דתיות ותרבותיות, רצון לזכות באהדת יהודים בעולם, הערכה לתנועה הציונית, ומחשבה כי בית לאומי יהודי בארץ ישראל עשוי להשתלב במערכת אינטרסים בריטית במזרח התיכון. בלפור היה האיש שהעניק לתמיכה הזאת את חתימתו ואת שמו.

הצהרת בלפור ומשמעותה המדינית

ב־2 בנובמבר 1917 שלח בלפור מכתב ללורד רוטשילד, ובו נוסחה ההצהרה שתישא את שמו. המכתב קבע כי ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה את הקמתו בארץ ישראל של בית לאומי לעם היהודי, ותעשה מיטב מאמציה להקל על השגת מטרה זו, תוך שמירה על הזכויות האזרחיות והדתיות של הקהילות הלא־יהודיות בארץ ישראל ועל זכויותיהם ומעמדם המדיני של היהודים בכל ארץ אחרת.

זה היה מסמך קצר, אך חשיבותו הייתה עצומה. לראשונה הכירה מעצמה עולמית מרכזית בשאיפה הלאומית היהודית בארץ ישראל. ההצהרה נתנה לתנועה הציונית מעמד מדיני שלא היה לה קודם לכן, והפכה לאבן יסוד בדרך אל המנדט הבריטי על ארץ ישראל, אל מסגרת משפטית בין־לאומית למפעל הציוני, ואל התהליך ההיסטורי שבסופו קמה מדינת ישראל.

הצהרת בלפור גם נשאה בתוכה מורכבות עמוקה. היא לא הגדירה מדינה יהודית עצמאית, אלא בית לאומי. היא לא פתרה את שאלת האוכלוסייה הערבית בארץ, אלא כללה תנאי מפורש ביחס לזכויות האזרחיות והדתיות של הקהילות הלא־יהודיות. היא גם ביקשה להגן על מעמדם של יהודים שלא ירצו להיות חלק מן המפעל הציוני. לכן ההצהרה הייתה בעת ובעונה אחת פריצת דרך ציונית ומסמך דיפלומטי זהיר, עמום ומלא השלכות.

היחס היהודי לבלפור

בעולם היהודי והציוני התקבלה הצהרת בלפור כאירוע היסטורי. לאחר דורות של רדיפות, גירושים, מגבלות אזרחיות ופיזור, הכירה אחת המעצמות החזקות בעולם בזכותו ההיסטורית והלאומית של העם היהודי לבית בארץ ישראל. עבור ציונים רבים הייתה זו תחילת המעבר מחלום מדיני להכרה בין־לאומית.

שמו של בלפור נעשה סמל של הכרת תודה. יישובים, רחובות, יערות ומוסדות בארץ ישראל נקראו על שמו. המושב בלפוריה בעמק יזרעאל, יער בלפור ורחובות בלפור בערים שונות, ובהם הרחוב בירושלים שבו נמצא מעון ראש הממשלה, משקפים את מקומו בזיכרון הציוני. כאשר נפטר בשנת 1930, הודלקו לזכרו נרות בבתי כנסת ונאמרו תפילות לעילוי נשמתו בקהילות יהודיות שונות.

עם זאת, הכרת התודה היהודית אינה מחייבת הצגה פשטנית של דמותו. בלפור היה מדינאי בריטי, בן האימפריה, שפעל גם מתוך אינטרסים בריטיים. חשיבותו למורשת היהודית נובעת לא מכך שהיה שליח יהודי, אלא מכך שבתוך מציאות אימפריאלית ומדינית מסוימת קיבל החלטה שסייעה להעניק לגיטימציה בין־לאומית לשאיפת העם היהודי לריבונות מחודשת בארץ אבותיו.

מסן רמו אל המנדט הבריטי

הצהרת בלפור לא נשארה מכתב פרטי או הצהרה פוליטית חולפת. לאחר מלחמת העולם הראשונה שולבה רוח ההצהרה בהסדרים הבין־לאומיים שקבעו את המנדט הבריטי על ארץ ישראל. ועידת סן רמו בשנת 1920 והמנדט שאושר על ידי חבר הלאומים העניקו למסגרת הציונית מעמד משפטי ומדיני רחב יותר.

בלפור עצמו כבר לא ניהל לבדו את המדיניות הארץ־ישראלית, אך שמו נעשה שם קיצור לתהליך מדיני שלם: מעבר מהכרזה בריטית להכרה בין־לאומית, ממפעל תנועתי למערכת מוסדות בארץ ישראל, ומהגירה והתיישבות למבנה מדיני הנתמך בחוק בין־לאומי של התקופה.

ההיסטוריה שלאחר מכן הייתה מורכבת בהרבה מן התקווה המקורית. מדיניות בריטניה השתנתה, התנגשויות יהודיות־ערביות החריפו, הספרים הלבנים צמצמו את העלייה ואת ההתיישבות, והיישוב היהודי נאלץ להיאבק גם במגבלות המנדט. אך עצם מסגרת המנדט וההכרה בבית הלאומי היהודי לא היו מובנות מאליהן. הן נשענו במידה רבה על הפריצה שיצרה הצהרת בלפור.

ביקור בלפור בארץ ישראל ובפתיחת האוניברסיטה העברית

בשנת 1925 הגיע בלפור לארץ ישראל כאורח כבוד בטקס פתיחת האוניברסיטה העברית על הר הצופים בירושלים. הטקס היה אחד הרגעים הסמליים החשובים של הציונות התרבותית: אוניברסיטה עברית, בעיר ירושלים, הקושרת בין מדע, מחקר, עברית, יהדות ועתיד לאומי. נוכחותו של בלפור בטקס הדגישה את הקשר בין ההכרה המדינית בציונות לבין בניית מוסדות תרבות והשכלה.

בביקורו בארץ התקבל בלפור בהתלהבות ביישובים יהודיים. הוא ביקר בקיבוצים, במושבות ובמקומות שהציונות החלה לעצב מחדש. עבור המתיישבים היהודים לא היה מדובר רק באורח בריטי נכבד, אלא באדם ששמו נקשר ברגע שבו העולם החל להכיר ברצינות שאיפתם הלאומית.

באותו מסע נתקלה דמותו גם בהתנגדות חריפה מצד ערבים בסוריה ובאזור. בדמשק פרצו הפגנות נגד ביקורו, והוא חולץ מן העיר תחת אבטחה. האירוע המחיש כי הצהרת בלפור הייתה מקור תקווה לעם אחד ומקור פחד וזעם לאחרים. מורשתו של בלפור בארץ ישראל קשורה לכן גם בראשית המתח המדיני הגדול בין התנועה הציונית לבין האוכלוסייה הערבית בארץ ובסביבותיה.

בלפור, יהדות ונצרות

בלפור האמין כי התרבות הנוצרית חבה חוב עמוק ליהדות. אמירה זו אינה רק מחווה דתית; היא משקפת תפיסה בריטית־פרוטסטנטית שבה התנ״ך, עם ישראל וארץ ישראל תופסים מקום מרכזי בדמיון ההיסטורי והמוסרי. בלפור ראה ביהדות מקור עתיק של אמונה, מוסר ורוח, ולא רק קבוצה אתנית מודרנית.

הקשר הזה תרם לאהדתו לציונות, אך הוא גם מצריך קריאה זהירה. לא כל תמיכה נוצרית בציונות הייתה זהה לציונות היהודית עצמה, ולעיתים היו בה יסודות תאולוגיים, אימפריאליים או תרבותיים שאינם חופפים לגמרי לאינטרסים היהודיים. דווקא משום כך מעניינת דמותו של בלפור: הוא עמד בצומת שבו זיכרון מקראי נוצרי, מדיניות בריטית ושאיפה לאומית יהודית נפגשו.

חיים ויצמן והמנהיגים הציונים ידעו לפעול בתוך הצומת הזה. הם הבינו כי כדי להפוך חלום יהודי לתוצאה מדינית, יש צורך לדבר עם מעצמות בשפה של אינטרס, מוסר, תרבות והיסטוריה. בלפור היה אחד המדינאים שקלטו את השפה הזאת ונתנו לה ביטוי רשמי.

שנותיו האחרונות והנצחתו

לאחר פרישתו מתפקיד שר החוץ המשיך בלפור למלא תפקידים ציבוריים ומדיניים. הוא השתתף בוועידות, המשיך להשפיע בתוך המפלגה השמרנית, קיבל תואר אצולה כרוזן בלפור, וכיהן במוסדות מדע ותרבות. בשנת 1926 נקשרה בשמו גם הצהרה אימפריאלית אחרת, הצהרת בלפור על מעמד הדומיניונים, שסייעה לעצב את היחסים החוקתיים בין בריטניה לבין קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד, דרום אפריקה ודומיניונים נוספים. הוא נפטר ב־19 במרץ 1930.

בבריטניה נזכר בלפור כראש ממשלה, מדינאי שמרן, אינטלקטואל ובן לאחת המשפחות הפוליטיות החשובות של תקופתו. בעולם היהודי, לעומת זאת, שמו קשור בראש ובראשונה להצהרה משנת 1917. לעיתים אדם חי חיים פוליטיים ארוכים, אך ההיסטוריה בוחרת לזכור אותו בשל מסמך אחד, החלטה אחת או משפט אחד. במקרה של בלפור, המסמך הקצר ששלח ללורד רוטשילד נעשה גדול יותר מרוב יתר פועלו הציבורי.

הנצחתו בישראל מדגישה את עומק ההשפעה הזאת. בלפוריה, יער בלפור, רחובות בלפור, טקסים, אזכורים בספרי היסטוריה ושיח ציבורי חוזר על הצהרת בלפור — כולם מעידים כי דמותו נותרה חלק מן השפה ההיסטורית של הציונות. גם כאשר מתקיימים ויכוחים על משמעות ההצהרה ועל תוצאותיה, עצם הוויכוח מוכיח את מרכזיותה.

מדוע ארתור ג׳יימס בלפור ראוי לציון כערך חשוב במורשת

ארתור ג׳יימס בלפור ראוי לציון כערך חשוב בארכיון מורשת (Moreshet) מפני שהוא דוגמה נדירה ללא־יהודי שמעשה מדיני שלו השפיע באופן עמוק על מסלול ההיסטוריה היהודית והישראלית. הצהרת בלפור העניקה לציונות הכרה מדינית מצד מעצמה עולמית, חיזקה את מעמד התנועה הציונית, תרמה לעיצוב המנדט הבריטי על ארץ ישראל, וסייעה להפוך את רעיון הבית הלאומי היהודי לשאלה מרכזית במערכת הבין־לאומית.

Moreshet.com מתעד את בלפור משום שמורשת יהודית וישראלית אינה כוללת רק יהודים, אלא גם אישים לא־יהודים שהחלטותיהם, אמונותיהם ומעשיהם השפיעו על גורל העם היהודי ומדינת היהודים. מקומו של בלפור במורשת (Moreshet) נובע מן הקשר שבין שמו לבין אחת מנקודות המפנה של הציונות המדינית: הרגע שבו שאיפת השיבה לציון קיבלה הכרה רשמית ממעצמה, ונכנסה למסלול היסטורי שהוביל, דרך מאבקים רבים, להקמת מדינת ישראל.