אהוד ברק

אהוד ברק, שנולד בשם אהוד ברוג, הוא איש צבא, מדינאי, ראש הממשלה העשירי של מדינת ישראל, שר הביטחון לשעבר, שר החוץ לשעבר והרמטכ״ל ה־14 של צה״ל. במשך יותר מחמישה עשורים היה מעורב בצמתים מרכזיים של הביטחון והמדיניות בישראל: מסיירת מטכ״ל ומבצעי קומנדו נועזים, דרך פיקוד על יחידות שריון ומודיעין, כהונה כרמטכ״ל בתקופת אוסלו והשלום עם ירדן, ועד ראשות הממשלה שבה הוציא את צה״ל מדרום לבנון וניסה להגיע להסדרים עם הפלסטינים ועם סוריה.

ברק הוא אחת הדמויות הישראליות הבולטות בדור שלאחר המייסדים: קיבוצניק ממשמר השרון, לוחם ומפקד שנעשה לאחד החיילים המעוטרים ביותר בתולדות צה״ל, ולאחר מכן עבר אל הפוליטיקה והנהיג את המדינה בתקופה קצרה אך דרמטית. חשיבותו למורשת ישראלית ויהודית אינה נובעת רק מן התפקידים הרשמיים שמילא, אלא מן העובדה שחייו משקפים את השאלות הקשות ביותר של הריבונות הישראלית: כיצד מגינים על מדינה קטנה בסביבה עוינת, כיצד משלבים כוח צבאי עם ניסיון מדיני, כיצד מחליטים על נסיגה, כיצד נושאים באחריות למלחמה ולשלום, וכיצד ממשיכים להתווכח על עתיד המדינה גם לאחר פרישה מן התפקיד.

משמר השרון, שורשים משפחתיים וזהות ישראלית מוקדמת

אהוד ברק נולד ב־12 בפברואר 1942 בקיבוץ משמר השרון, בשם אהוד ברוג. הוא היה הבכור מבין ארבעת ילדיהם של אסתר לבית גודין וישראל מנדל ברוג. סיפור משפחתו חיבר בין החלוציות הארץ־ישראלית לבין טראומות אירופה היהודית: הורי אביו נרצחו בליטא בשנת 1912, ואביו עלה לארץ ישראל בשנת 1930 והיה ממקימי משמר השרון. אמו נולדה בוורשה למשפחה חסידית מחסידי חב״ד, הייתה חברה בתנועת גורדוניה, עלתה לארץ ישראל בשנת 1936, והוריה נספו בשואה במחנה ההשמדה טרבלינקה.

הקיבוץ שבו גדל ברק היה חלק מן העולם של תנועת העבודה, חקלאות, אחריות קולקטיבית, צניעות חומרית ותחושה עמוקה של שותפות בבניין הארץ. בגיל 17, במקום להשלים את כיתה י״ב, נשלח מטעם הקיבוץ לעבוד על טרקטור בשדות מושב פטיש בנגב. הפרק הזה, שנראה לכאורה שולי, מדגים את הרקע שממנו הגיע: חברה שבה עבודה, משמעת, הסתגלות למציאות ותרומה לכלל נחשבו חלק מן החינוך האזרחי והציוני.

בהמשך רכש ברק השכלה מדעית מדויקת: תואר ראשון בפיזיקה ובמתמטיקה מן האוניברסיטה העברית בירושלים ותואר שני בניתוח מערכות מאוניברסיטת סטנפורד. השילוב בין קיבוץ, מתמטיקה, פיזיקה, מודיעין ומבצעים מיוחדים עיצב את דמותו הציבורית: אדם המזוהה עם חשיבה אנליטית, פתרון בעיות מורכבות, קור רוח מבצעי ויכולת לפרק מצבים מסובכים למרכיבים מעשיים.

סיירת מטכ״ל והמעבר מלוחם למפקד

ברק התגייס לצה״ל ב־8 בנובמבר 1959. לאחר חודשים אחדים אותר על ידי אברהם ארנן וצורף לסיירת מטכ״ל, אז יחידה מתגבשת שעתידה להפוך לאחת מיחידות העילית המרכזיות של ישראל. הוא עבר מסלול לוחם, יצא לקורס קציני חי״ר, סיים אותו בהצטיינות, וחזר ליחידה כמפקד צוות מבצעי. כבר בראשית שירותו השתתף בפעולות מודיעיניות מיוחדות בעומק שטחי אויב, ובהן הטמנת ציוד האזנה בסוריה ובמצרים.

בשנות השישים התפתח ברק בתוך עולם המבצעים החשאיים של צה״ל. הוא שילב אומץ אישי עם תכנון מדויק, משמעת מבצעית ויכולת לאלתר. הוא יצא לקורס קומנדו בצרפת, שירת במילואים בפעולות של סיירת מטכ״ל גם לאחר שחרורו הזמני, והמשיך לטפס בסולם הפיקוד של היחידה. במהלך מלחמת ששת הימים פיקד על צוות של ותיקי הסיירת שסופח לכוחות השריון בסיני וברמת הגולן.

בתקופת מלחמת ההתשה עבר גם הכשרה בשריון ושימש מפקד פלוגת טנקים בחטיבה 401 בגזרת תעלת סואץ. המעבר בין יחידת קומנדו קטנה לבין כוח שריון הציב אותו בשני עולמות צבאיים שונים: עולם הפעולה החשאית, המדויקת והמצומצמת, ועולם המלחמה הקונבנציונלית רחבת ההיקף. שניהם יהיו חיוניים בהמשך דרכו.

מפקד סיירת מטכ״ל ומבצעים שהפכו למיתוס ישראלי

ב־1 באפריל 1971 קיבל ברק את הפיקוד על סיירת מטכ״ל. בתקופתו כמפקד היחידה הוביל והשתתף בכמה מן המבצעים שנצרבו בזיכרון הביטחוני הישראלי. במאי 1972 פיקד על פעולת ההשתלטות על מטוס סבנה שנחטף והונחת בנמל התעופה לוד. לוחמי הסיירת הגיעו למטוס כשהם מחופשים לטכנאים בסרבלים לבנים, השתלטו עליו ושחררו את בני הערובה. המבצע הפך לאחד הסמלים של יכולת ישראלית לשלב מודיעין, תעוזה, מהירות ודיוק.

ביוני 1972 פיקד על מבצע ארגז, שבו נחטפו קציני צבא סוריים לצורכי מיקוח. באפריל 1973 השתתף במבצע אביב נעורים בלב ביירות, שבו פגעו כוחות ישראליים במנהיגי טרור פלסטינים. ברק נודע באותו מבצע גם בשל התחפשותו לאישה, פרט שהפך לחלק מן המיתולוגיה סביב פעילותו המבצעית אך אינו העיקר. העיקר היה היכולת להוביל כוחות ישראליים לפעולה מורכבת ורחוקה, בשטח עירוני עוין, מתוך שילוב של מודיעין, הטעיה ונועזות.

לאורך שירותו הוענקו לברק עיטור המופת וארבעה צל״שי רמטכ״ל, והוא חולק עם נחמיה כהן את התואר הלא רשמי של אחד החיילים המעוטרים ביותר בתולדות צה״ל. העיטורים אינם רק רשימת כבוד; הם מבטאים את המקום שתפס ברק בעיצוב דמות הלוחם־המפקד הישראלי: איש שטח, מתכנן מבצעים, מוכן לסיכון אישי, אך גם אדם שרואה בפעולה הצבאית חלק ממערכת רחבה יותר של ביטחון לאומי.

מלחמת יום הכיפורים, שריון והפיקוד הבכיר

באוגוסט 1973 נסע ברק עם משפחתו לאוניברסיטת סטנפורד בארצות הברית, ולפני צאתו עברת את שם משפחתו מברוג לברק. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים שב לישראל ופיקד על גדוד טנקים מאולתר, גדוד 100, שהוקם במהירות עם הגיעו לארץ. הגדוד השתתף בלחימה בחזית המצרית, ובין היתר סייע בחילוץ חיילים ונפגעים מקרבות החווה הסינית.

לאחר המלחמה הועלה לדרגת אלוף־משנה ופיקד על חטיבה 401 ועל קורס מפקדי טנקים. בהמשך מילא תפקידים באגף המודיעין, היה בין מתכנני מבצע אנטבה, ובמבצע עצמו נשלח לקניה כדי לפקח על ההתארגנות לתדלוק המטוסים בדרכם חזרה מאוגנדה. תפקידו באנטבה מדגים שוב את המקום שבו פעל: לא רק הלוחם שבחזית, אלא איש תכנון, קשר ותשתית מבצעית המאפשרת למבצע להצליח.

בשנת 1978 סיים בהצטיינות את לימודי התואר השני בסטנפורד, ולאחר שובו לישראל קודם לדרגת תת־אלוף ומונה למפקד אוגדת המילואים המשוריינת עוצבת עמוד האש, ובהמשך למפקד עוצבת סיני. בכך עבר ברק בהדרגה מן הפיקוד על יחידות קטנות ומיוחדות אל ניהול כוחות גדולים, תמרון, תכנון מערכתי ומטה בכיר.

אלוף, ראש אמ״ן וסגן הרמטכ״ל

ב־1 בדצמבר 1981 קודם ברק לדרגת אלוף ומונה לראש אגף התכנון בצה״ל. בתקופת מלחמת לבנון הראשונה שימש גם כסגן מפקד הגיס הצפוני. בשנת 1983 מונה לראש אגף המודיעין, ובתפקיד זה עמד בראש אחת המערכות הרגישות ביותר בישראל: מערכת שאמורה להבין את כוונות האויב, את הזירה האזורית, את גבולות הכוח ואת הסיכונים הנסתרים לפני שהם מתפרצים.

בשנת 1986 מונה למפקד פיקוד המרכז. בתקופתו הוקמה יחידת דובדבן, יחידה ייעודית ללוחמה בטרור בשטחי יהודה ושומרון. לאחר מכן מונה לסגן הרמטכ״ל. בשנים אלה היה מעורב גם בתכנון מבצע הצגת תכלית בשנת 1988, שבו חוסל אבו ג׳יהאד בתוניסיה, ושימש דמות מרכזית בתכנון מבצעי עומק ובחשיבה על תגובות ישראל לאיומים מרוחקים.

במלחמת המפרץ הראשונה בשנת 1991, כאשר טילי סקאד עיראקיים נפלו על העורף הישראלי, עסק ברק בתכנון האפשרויות המבצעיות של צה״ל ובקשרי התיאום עם ארצות הברית ועם ירדן. אף שישראל נמנעה לבסוף מפעולה צבאית בעיראק, התקופה הדגישה את האתגר שהפך מרכזי בביטחון ישראל: כיצד לפעול מול איום מרוחק, מול לחץ ציבורי פנימי, ותוך שיקולים רחבים של בריתות ומערכת בין־לאומית.

הרמטכ״ל ה־14 של צה״ל

ב־1 באפריל 1991 מונה ברק לרמטכ״ל ה־14 של צה״ל בדרגת רב־אלוף. כהונתו עמדה בין מלחמה לשלום: מצד אחד המשך הלחימה בטרור הפלסטיני ובחזבאללה בדרום לבנון, ומצד אחר התפתחות תהליכים מדיניים חסרי תקדים ובראשם הסכם אוסלו עם הפלסטינים וחוזה השלום עם ירדן.

כרמטכ״ל היה ברק אחראי ליישום היבטים ביטחוניים של הסכם אוסלו א׳, ובהם יציאת כוחות צה״ל מעזה ומיריחו. הוא היה שותף גם לגיבוש הצדדים הצבאיים של הסכם השלום עם ירדן, ובשנת 1994 נפגש בוושינגטון עם הרמטכ״ל הסורי חיכמת שיהאבי ועם השגריר הסורי וליד מועלם. בכך היה לרמטכ״ל ישראלי ראשון שנפגש עם מקבילו הסורי, צעד שסימל את האפשרות שהממד הצבאי עשוי להיות גם חלק מתהליך מדיני.

תקופת כהונתו כללה גם אירועים קשים, בהם אסון צאלים ב׳, מבצע דין וחשבון בדרום לבנון, ההתמודדות עם השלכות טבח מערת המכפלה, חטיפת מוסטפא דיראני וניסיון החילוץ הכושל של החייל נחשון וקסמן. מכלול זה מציג את המתח הקבוע של הרמטכ״לות בישראל: הכנת הצבא למלחמה, לחימה בטרור, תמיכה בתהליך מדיני, אחריות לחיי חיילים ואזרחים, ועמידה תחת ביקורת ציבורית חריפה.

מן הצבא לפוליטיקה: פנים, חוץ והנהגת העבודה

ברק סיים את תפקידו כרמטכ״ל בראשית 1995, השתחרר מצה״ל במרץ, ולאחר תקופת צינון קצרה מונה ביולי 1995 לשר הפנים בממשלת יצחק רבין. לאחר רצח רבין מינה אותו שמעון פרס לשר החוץ. בתפקידו כשר החוץ השתתף בוועידת ברצלונה, חתם בשם ישראל על הצהרת ברצלונה, קיים מגעים עם נציגי מדינות ערב, וביקר במרוקו, שם נפגש עם המלך חסן השני ועם ראשי הקהילה היהודית המקומית.

בשנת 1996 נבחר לכנסת מטעם מפלגת העבודה, ובשנת 1997 נבחר ליושב ראש המפלגה. באותה שנה ביקש סליחה בשם מפלגת העבודה ומפא״י על טעויות שנעשו בתהליך קליטת בני עדות המזרח. הצעד הזה היה ניסיון להתמודד עם אחד הפצעים החברתיים העמוקים ביותר בישראל: יחסי תנועת העבודה עם יהדות המזרח והפערים שנוצרו בשנות המדינה הראשונות.

המעבר של ברק מן הצבא לפוליטיקה לא היה פשוט. הוא הביא עמו תדמית של מקצוענות ביטחונית ויכולת החלטה, אך הפוליטיקה דרשה גם בניית אמון, קואליציות, הקשבה, פשרות ועבודה מתמשכת בתוך חברה שסועה. המתח בין האיש המבצעי לבין המערכת הפוליטית ילווה אותו לאורך כל הקריירה הציבורית.

ראש ממשלת ישראל: נסיגה מלבנון וניסיון להסדר כולל

במאי 1999 ניצח ברק בבחירות הישירות לראשות הממשלה, בראש רשימת ישראל אחת שהורכבה ממפלגת העבודה, גשר ומימד. הוא גבר על בנימין נתניהו ברוב ברור, וב־6 ביולי 1999 הושבעה ממשלתו. בנוסף לתפקיד ראש הממשלה החזיק גם בתיק הביטחון. כהונתו הייתה הקצרה ביותר בתולדות ראשי ממשלת ישראל, אך אחת האינטנסיביות שבהן.

הישגו המדיני־ביטחוני המובהק ביותר כראש ממשלה היה הוצאת צה״ל מדרום לבנון ב־24 במאי 2000, לאחר עשרים ושתיים שנות שהות ברצועת הביטחון. ההחלטה סיימה פרק ארוך וכואב בתולדות צה״ל והחברה הישראלית, והשפיעה עמוקות על משפחות החיילים, תנועת ארבע אמהות, תושבי הצפון ומערכת הביטחון. גם מי שחלקו על אופן הביצוע הכירו בכך שהמהלך שינה את יחס הציבור הישראלי לשאלת מחיר השהות בלבנון.

במקביל ניסה ברק להגיע להסדרים מדיניים עם סוריה ועם הפלסטינים. בינואר 2000 התקיימו שיחות שפרדסטאון עם סוריה בתיווך אמריקאי, אך הן הסתיימו ללא הסכם. בקיץ 2000 השתתף ברק בפסגת קמפ דייוויד עם יאסר ערפאת ונשיא ארצות הברית ביל קלינטון, בניסיון להגיע להסדר קבע ישראלי־פלסטיני. השיחות כשלו, ולאחר מכן פרצה האינתיפאדה השנייה. מבחינת מורשתו, ברק נשאר מזוהה הן עם הנכונות ללכת רחוק במשא ומתן, והן עם המחיר הכבד של כישלון התהליך וההתפרצות האלימה שבאה אחריו.

האינתיפאדה השנייה, אירועי אוקטובר והפסד הבחירות

סוף כהונתו של ברק כראש ממשלה עמד בסימן משבר עמוק. לאחר כישלון קמפ דייוויד ועליית אריאל שרון להר הבית פרצה האינתיפאדה השנייה. ישראל התמודדה עם פיגועים, ירי, לינץ׳ ברמאללה, פרשת מדחת יוסף, התמוטטות האמון בין ישראל לרשות הפלסטינית, ותחושת ביטחון ציבורית שהלכה ונשחקה במהירות.

במקביל התרחשו אירועי אוקטובר 2000, שבהם נהרגו 13 ערבים, רובם אזרחי ישראל, מירי המשטרה במהלך הפגנות אלימות, וכן נהרג אזרח יהודי כתוצאה מיידוי אבנים. האירועים זעזעו את היחסים בין המדינה לבין אזרחיה הערבים והובילו להקמת ועדת אור. הוועדה בחנה את אחריות הדרגים השונים, ובמסקנותיה עסקה גם בתפקודו של ברק כראש הממשלה. פרק זה חיוני להבנת מורשתו, משום שהוא מציב את שאלת האחריות של מנהיג בזמן משבר פנימי ואלים.

בדצמבר 2000 הודיע ברק על התפטרותו ועל קיום בחירות מיוחדות לראשות הממשלה. בינואר 2001 התקיימו שיחות טאבה בניסיון אחרון להתקדם להסדר עם הפלסטינים, אך הן לא הבשילו להסכם. בבחירות בפברואר 2001 הפסיד ברק לאריאל שרון, התפטר מראשות מפלגת העבודה ומן הכנסת, והודיע על פרישה מן החיים הפוליטיים.

חזרה לפוליטיקה ושר הביטחון בשנים 2007–2013

לאחר כמה שנים של פעילות עסקית וייעוץ שב ברק לפוליטיקה. בשנת 2007 נבחר שוב ליושב ראש מפלגת העבודה ומונה לשר הביטחון בממשלת אהוד אולמרט, ובהמשך נשאר בתפקיד גם בממשלת בנימין נתניהו. תקופת כהונתו השנייה במשרד הביטחון התרחשה לאחר מלחמת לבנון השנייה, כאשר צה״ל והמערכת המדינית עסקו בשיקום כשירות, בהפקת לקחים ובהיערכות לאיומים חדשים.

כשר הביטחון בתקופה זו היה ברק מעורב בשורה של מהלכים מרכזיים. בשנת 2007 תקף חיל האוויר הישראלי את הכור הגרעיני בסוריה. בשנים 2008–2009 הוביל, כשר הביטחון, את מבצע עופרת יצוקה ברצועת עזה, ובשנת 2012 כיהן בתפקיד במהלך מבצע עמוד ענן. הוא עסק גם בסוגיית הגרעין האיראני, בשאלות של הרתעה, מודיעין, ברית עם ארצות הברית, מוכנות צה״ל ואופן קבלת החלטות במצבי אי ודאות.

בשנת 2011 פרש ברק ממפלגת העבודה עם כמה מחברי הכנסת והקים את סיעת העצמאות, צעד שאפשר לו להמשיך לכהן כשר הביטחון בממשלת נתניהו אך עורר ביקורת קשה בתוך מפלגת העבודה. בשנת 2012 הודיע על פרישה נוספת מן החיים הפוליטיים, ובמרץ 2013 סיים את כהונתו במשרד הביטחון.

עסקים, כתיבה וחזרה קצרה לזירה הציבורית

לאחר פרישתו מן הפוליטיקה עסק ברק בייעוץ, עסקים והשקעות, ובהמשך היה מעורב בחברות טכנולוגיה ובחברות ביטחוניות ואזרחיות. הוא שימש יועץ מיוחד לגופים פיננסיים, מונה לדירקטור בחברות שונות, והיה בין מייסדי חברת הסייבר Toka. כמו רבים ממנהיגי ביטחון לשעבר בישראל, גם ברק עבר אל מרחב שבו ניסיון ביטחוני, קשרים בין־לאומיים וטכנולוגיה נעשים חלק מפעילות עסקית.

בשנת 2018 פרסם בארצות הברית את ספרו האוטוביוגרפי My Country, My Life: Fighting for Israel, Searching for Peace, שבו הציג את סיפור חייו כחלק מן הסיפור הרחב של ישראל: מלחמות, שלום, ביטחון, טעויות, הצלחות והתלבטויות על עתידה של המדינה כיהודית ודמוקרטית. הספר זכה בפרס הלאומי לספרים יהודיים לשנת 2018 בקטגוריית אוטוביוגרפיה וממואר.

לקראת הבחירות לכנסת העשרים ושתיים בשנת 2019 הקים ברק את מפלגת ישראל דמוקרטית, ובהמשך הצטרף לרשימת המחנה הדמוקרטי יחד עם מרצ והתנועה הירוקה. הרשימה נכנסה לכנסת, אך ברק עצמו הוצב במקום שלא העניק לו מנדט ולא שב לכהן כחבר כנסת. מאז הוא אינו מכהן בתפקיד ממלכתי, אך ממשיך להיות דמות ציבורית מוכרת, פרשן חריף ומשתתף פעיל בדיונים על ביטחון, דמוקרטיה, משפט, ממשל ועתידה של ישראל.

מורשת של כוח, הכרעה וחיפוש אחר שלום

מורשתו של אהוד ברק מורכבת משום שהיא נוגעת כמעט לכל צומת טעון של ישראל המודרנית: מבצעים חשאיים, מלחמות, מודיעין, לבנון, אוסלו, ירדן, סוריה, הפלסטינים, עזה, איראן, מפלגת העבודה, יחסי דת ומדינה והמאבק על דמותה הדמוקרטית של ישראל. אין זו מורשת של קונצנזוס פשוט; זו מורשת של החלטות גדולות, הישגים משמעותיים, כישלונות כואבים ודיון ציבורי מתמשך.

כמפקד וכמדינאי, ברק ייצג את תפיסת הביטחון הישראלית שלפיה כוח צבאי מתקדם הוא תנאי הכרחי לקיום המדינה, אך אינו תחליף לאופק מדיני. הוא היה שותף למבצעים מן הנועזים בתולדות צה״ל, אך גם ניסה להגיע להסדרים מדיניים עם סוריה ועם הפלסטינים. הוא הוציא את צה״ל מלבנון, אך התמודד עם פרוץ האינתיפאדה השנייה. הוא שימש שר ביטחון במבצעים בעזה ובתקופה של דאגה גוברת מפני הגרעין האיראני, אך גם כתב והתריע על הצורך לשמור על ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

הדמות הזאת חשובה משום שהיא ממחישה את המחיר והאחריות של מנהיגות ישראלית. ברק לא היה רק לוחם נועז או פוליטיקאי לשעבר; הוא היה אדם שנגע בשאלות שבהן גורל המדינה, חיי אדם, הסדרים אזוריים וזהות יהודית־דמוקרטית נפגשים. לכן הוויכוח עליו נמשך: לא רק על אישיותו, אלא על הדרך שבה ישראל צריכה להפעיל כוח, לחפש שלום, לשמור על מוסדותיה ולפרש את אחריותה ההיסטורית.

מדוע אהוד ברק ראוי לציון כערך חשוב במורשת

אהוד ברק ראוי לציון כערך חשוב בארכיון מורשת (Moreshet) מפני שהוא אחת הדמויות הישראליות המרכזיות שהשפעתן ניכרת גם בשדה הקרב, גם במטה הכללי, גם בממשלת ישראל וגם בדיון הציבורי על עתיד המדינה. מסיירת מטכ״ל ועד הרמטכ״לות, מן הנסיגה מלבנון ועד קמפ דייוויד, מן משרד הביטחון ועד הכתיבה על ישראל ושלום, חייו הציבוריים משקפים את השילוב שבין ביטחון, ציונות, מדיניות, מוסדות מדינה וחיפוש אחר דרך באזור מסוכן.

Moreshet.com מתעד את ברק משום שמורשת יהודית וישראלית כוללת לא רק את רגעי ההקמה של המדינה, אלא גם את הדורות שנשאו באחריות להגן עליה, להנהיג אותה, לקבל החלטות מסוכנות ולנסות לעצב לה עתיד מדיני. מקומו של אהוד ברק במורשת (Moreshet) נובע מן התרומה המצטברת שלו כלוחם, מפקד, ראש אמ״ן, רמטכ״ל, שר, ראש ממשלה, שר ביטחון, מחבר ואיש ציבור — אדם שמסלול חייו עובר דרך כמה מן השאלות המכריעות ביותר של מדינת ישראל והעם היהודי בדורות האחרונים.