הרב אבא הלל סילבר
הרב, ההוגה והמנהיג הציוני־אמריקני שסייע לגייס תמיכה יהודית, ציבורית ומדינית בהקמת מדינת ישראל
הרב אבא הלל סילבר (28 בינואר 1893 – 28 בנובמבר 1963) היה רב רפורמי, הוגה יהודי, נואם וממנהיגיה הבולטים של הציונות בארצות הברית. במשך עשרות שנים הוא פעל להפיכת הרעיון הציוני מנושא שהיה שנוי במחלוקת גם בתוך יהדות אמריקה ליעד מרכזי של התארגנות יהודית ושל פעילות בזירה הציבורית והמדינית. בשנות ההכרעה שקדמו להקמת מדינת ישראל היה מן הדוברים המרכזיים של התנועה הציונית בפני הממשל האמריקני, הקונגרס, דעת הקהל והאומות המאוחדות.
השפעתו לא הסתכמה בנאום מפורסם אחד או בתפקיד רשמי יחיד. סילבר חיבר בין הנהגה רבנית, ארגון קהילתי, גיוס משאבים, מחשבה יהודית ודיפלומטיה ציבורית. הוא הבין כי לאחר עליית כוחה של ארצות הברית ובמיוחד במהלך מלחמת העולם השנייה, מרכז הכובד של המערכה הציונית אינו יכול להישאר בלונדון בלבד. לשיטתו, היה צורך לרתום את מיליוני יהודי ארצות הברית ואת המערכת הפוליטית האמריקנית למאמץ להשגת הכרה בין־לאומית בריבונות יהודית.
מילדות בליטא להנהגה יהודית באמריקה
סילבר נולד בשם אברהם סילבר בוולדיסלבוב שבאימפריה הרוסית, עיירה המזוהה כיום עם קודירקוס נאומייסטיס בליטא. הוא היה בנם של הרב משה ודינה סילבר וגדל במשפחה בעלת מסורת רבנית. בילדותו היגר עם משפחתו לארצות הברית והתבגר בלואר איסט סייד של ניו יורק, בסביבה שבה נפגשו חיי מהגרים יהודיים, מוסדות קהילתיים, השכלה אמריקנית ורעיונות לאומיים חדשים.
הציונות משכה אותו כבר בנעוריו. לפי התיעוד הביוגרפי, הוא נשא נאום באספה ציונית בהיותו בן ארבע־עשרה. בהמשך למד באוניברסיטת סינסינטי ובהיברו יוניון קולג', המוסד המרכזי להכשרת רבנים רפורמים בארצות הברית. בשנת 1915 הוסמך לרבנות לאחר שסיים את לימודיו בהצטיינות, וכבר בשלב מוקדם זה אימץ את השם אבא הלל סילבר.
לאחר תקופת כהונה קצרה בקהילת לשם שמים בווילינג שבמערב וירג'יניה, נקרא בשנת 1917, בהיותו בן עשרים וארבע, לעמוד בראש קהילת תפארת ישראל בקליבלנד, שנודעה בהמשך בשם The Temple–Tifereth Israel. הוא כיהן כרבה במשך 46 שנים, עד מותו. הקהילה הייתה עבורו לא רק בית תפילה אלא בסיס לפעולה רחבה: מקום שממנו קידם חינוך יהודי, אחריות חברתית, זכויות עובדים, פיצויי עבודה וחירויות אזרחיות, ובה בעת חיזק את הזיקה בין יהדות אמריקה לבין התחייה הלאומית היהודית.
רב רפורמי שהעמיד את הציונות במרכז
בתקופה שבה חלקים חשובים מן היהדות הרפורמית האמריקנית הסתייגו מלאומיות יהודית, סילבר טען שאין סתירה הכרחית בין אזרחות אמריקנית מלאה לבין אחריות לעתידו הלאומי של העם היהודי. הוא הציג את הציונות לא כבריחה מן החברה האמריקנית, אלא כביטוי של סולידריות יהודית, זיכרון היסטורי וזכותו של עם עתיק לעצב את עתידו.
כוחו הגדול היה בדיבור בפני קהלים שונים. בבית הכנסת נשא דרשות בנושאי אמונה, חברה והיסטוריה יהודית; בכינוסים ציוניים גייס פעילים ותורמים; ובזירה הכללית פנה גם לציבור הלא־יהודי ולמקבלי החלטות. סגנונו הישיר והתקיף הקנה לו מעמד של אחד הנואמים היהודים הידועים באמריקה במחצית הראשונה של המאה העשרים.
סילבר היה מזוהה עם המפלגה הרפובליקנית בתקופה שבה רבים ממנהיגי יהדות ארצות הברית נטו אל המפלגה הדמוקרטית. קשריו אלה העניקו למערכה הציונית ערוץ השפעה נוסף וסייעו לו לקדם תמיכה דו־מפלגתית. מבחינתו, הקמת בית לאומי יהודי לא הייתה אמורה להיות עניינה של מפלגה אמריקנית אחת. הגישה הזאת קיבלה חשיבות מיוחדת בשנות הארבעים, כאשר נדרשה התנועה הציונית לפעול במקביל מול הבית הלבן, הקונגרס ושתי המפלגות הגדולות.
בניית כוח ציוני מאורגן בארצות הברית
בשנים שקדמו להקמת המדינה נשא סילבר בתפקידי הנהגה בארגון ציוני אמריקה, במועצת החירום הציונית האמריקנית, במגבית היהודית המאוחדת ובמסגרות רבניות וציבוריות נוספות. באמצעות גופים אלה השתתף בגיוס כספים לצורכי יהדות אירופה ולמפעלים יהודיים בארץ ישראל, בהפעלת רשתות של קהילות ומתנדבים ובהבאת הדרישה למדינה יהודית אל מרכז השיח הציבורי האמריקני.
סילבר נמנה עם המחנה שדרש מדיניות ציונית גלויה ותקיפה. הוא התנגד להגבלות הבריטיות על עלייה יהודית ועל התפתחות הבית הלאומי, ודרש להביא לסיום המנדט ולהקמת מדינה יהודית ללא דחייה. גישתו הובילה לעיתים לחילוקי דעות חריפים עם מנהיגים ציונים אחרים, ובהם הרב סטיבן וייז, אך היא גם ביטאה את תחושת הדחיפות שהתעצמה לנוכח רדיפת יהודי אירופה והשמדתם.
בתקופת השואה השתתף סילבר במאמץ הציבורי של יהדות ארצות הברית למען יהודי אירופה. עם זאת, עיקר תפיסתו האסטרטגית היה כי פתרונות זמניים אינם יכולים להחליף ריבונות יהודית ומקום מקלט בר־קיימא. לאחר המלחמה, כאשר מאות אלפי ניצולים נותרו במחנות עקורים ובאירופה החרבה, הוא הציג את הקמת המדינה לא רק כמימוש חזון היסטורי אלא גם כתשובה מעשית לחוסר הביטחון המתמשך של העם היהודי.
המערכה בוושינגטון ובאומות המאוחדות
סילבר הבין כי ההכרעה על עתיד ארץ ישראל תתקבל במידה רבה בזירה הבין־לאומית. הוא וחבריו, ובהם עמנואל ניומן, פעלו בקרב אנשי ממשל, חברי קונגרס, מנהיגי מפלגות, קהילות דתיות ואמצעי תקשורת. הוא נפגש כמה פעמים עם הנשיא הארי טרומן והציג בפני הממשל את הדרישה הציונית. יחסיהם ידעו גם מתח, אך פעילותו של סילבר הייתה חלק חשוב מן הלחץ הציבורי והפוליטי הרחב שהביא את שאלת המדינה היהודית לקדמת סדר היום האמריקני.
תרומתו הייחודית הייתה הרחבת בסיס התמיכה. הוא פעל בקרב רפובליקנים ודמוקרטים גם יחד, עודד תמיכה של יהודים ולא־יהודים וסייע לעגן את רעיון המדינה היהודית בשיח המפלגתי האמריקני. אין לייחס לאדם יחיד את החלטותיה של ארצות הברית או את הכרתה המהירה בישראל, אך סילבר היה ללא ספק מן הדמויות המרכזיות שבנו את התשתית הציבורית והמדינית אשר אפשרה את התמיכה הזאת.
ב־8 במאי 1947 הופיע בפני המושב המיוחד של העצרת הכללית של האו״ם שדן בשאלת ארץ ישראל. הוא דיבר כנציג הנהלת הסוכנות היהודית והציג את הקשר ההיסטורי של העם היהודי לארץ, את הישגי היישוב ואת הצורך הדחוף בריבונות ובעלייה חופשית. בהמשך אותה שנה השתתף גם בהצגת העמדה הציונית בדיוני האו״ם לקראת ההכרעה.
כאשר אישרה העצרת הכללית בכ״ט בנובמבר 1947 את תוכנית החלוקה ברוב של 33 מדינות מול 13, קיבל סילבר את התוכנית כאמצעי המעשי ביותר להקמה מהירה של מדינה יהודית. לאחר ההצבעה הוא קרא לידידות ולשיתוף פעולה עם המדינה הערבית שנועדה לקום לצד המדינה היהודית. ההכרעה לא סיימה את המאבק, אך העניקה למפעל הציוני בסיס של לגיטימציה בין־לאומית ערב מלחמת העצמאות.
הגות יהודית, היסטוריה ודרשה
לצד פעילותו הציבורית היה סילבר מחבר פורה וחוקר של המחשבה וההיסטוריה היהודית. ספרו משנת 1927, A History of Messianic Speculation in Israel from the First through the Seventeenth Centuries, בחן את התפתחות הציפייה המשיחית ביהדות לאורך מאות שנים. מחקר זה חשוב להבנת דרכו, משום שהוא מציב את הציונות בתוך רצף רחב של תקווה יהודית, בלי לזהות באופן פשטני בין גאולה דתית לבין מדיניות מודרנית.
בין ספריו האחרים נמנים The Democratic Impulse in Jewish History, שעסק ביסודות דמוקרטיים במסורת היהודית; Religion in a Changing World; קובץ המאמרים The World Crisis and Jewish Survival; וקובץ הנאומים Vision and Victory, המתעד את שנות המערכה המדינית 1942–1948. בספרו Where Judaism Differed, שתורגם לעברית בשם במה נבדלת היהדות, בחן את ייחודה של היהדות ואת יחסיה עם מסורות דתיות אחרות. ספרו המאוחר Moses and the Original Torah עסק במשה ובמקורות התורה.
כתביו ונאומיו מלמדים כי הוא לא ראה בציונות תחליף ליהדות, אלא נדבך בחיים יהודיים שיש בהם אמונה, מוסר, לימוד, אחריות חברתית ושייכות לעם. השילוב בין רבנות ציבורית, מחקר היסטורי ופעילות מדינית אפשר לו לפנות בעת ובעונה אחת אל בית הכנסת, האקדמיה והזירה הפוליטית.
הנצחה בישראל ובקהילה היהודית
בשנת 1947 העניקה רמת גן לסילבר אזרחות כבוד, ביטוי להערכת היישוב לפעילותו בזירה האמריקנית והבין־לאומית. לאחר מותו הונצח שמו ברחובות בערים רבות בישראל, ובהן ירושלים, חיפה, רמת גן, פתח תקווה, נתניה, ראשון לציון, לוד ובאר יעקב. תחנת אבא הלל של הרכבת הקלה בגוש דן נושאת את שם הרחוב הסמוך ברמת גן וממשיכה להכניס את שמו למרחב הציבורי היומיומי.
ליד אשקלון נקראו על שמו צומת סילבר וכפר סילבר — כפר נוער חינוכי ששירת לאורך השנים בני נוער מן האזור ועולים חדשים. הנצחה זו הולמת במיוחד אדם שראה בחינוך, בהתארגנות קהילתית ובקליטת יהודים מרכיבים חיוניים בבניין העם. בשנת 1981 הנפיק השירות הבולאי הישראלי בול הנושא את דיוקנו, בעיצובו של אד ואן אויין.
סילבר נפטר בקליבלנד ב־28 בנובמבר 1963, בגיל שבעים, ונקבר בבית הקברות מייפילד שבקליבלנד הייטס. הוא הותיר אחריו מוסד רבני מרכזי, כתבים היסטוריים ותאולוגיים ותיעוד עשיר של תקופה שבה יהדות אמריקה נעשתה גורם מכריע בחיי העם היהודי.
מדוע הרב אבא הלל סילבר ראוי לציון כערך חשוב במורשת
אבא הלל סילבר ראוי למקום מרכזי בארכיון מורשת (Moreshet) מפני שהוא ממחיש כיצד הנהגה יהודית בתפוצות יכולה להשפיע באופן ממשי על ההיסטוריה הלאומית. הוא בנה ארגונים וקואליציות, גייס קהילות ומשאבים, הביא את התביעה לריבונות יהודית אל הקונגרס, הבית הלבן והאו״ם, וסייע ליצור תמיכה רחבה בהחלטה שאפשרה את הקמת מדינת ישראל. חשיבותו נובעת מן הפעולות המתמשכות שביצע ולא רק מן המעמד הציבורי שרכש.
מורשתו נוגעת גם לזהותה של יהדות ארצות הברית. הוא הראה כי השתלבות עמוקה בחברה האמריקנית יכולה לדור בכפיפה אחת עם מחויבות לעברית, להיסטוריה היהודית, לציונות ולגורלו של העם היהודי בעולם. כתביו, דרשותיו ומוסדות ההנצחה הנושאים את שמו ממשיכים לחבר בין מחשבה יהודית, אחריות חברתית ומדינאות. משום כך מתעד Moreshet.com את סיפורו כחלק מן המורשת המשותפת של ישראל ושל יהדות התפוצות — סיפור על כוחם של נאום, ארגון ועבודה פוליטית עקבית להפוך חזון היסטורי למציאות מדינית.
