אריאל שרון

אריאל שרון, שנולד בשם אריאל שיינרמן ונודע בכינויו אריק, היה איש צבא ומדינאי ישראלי, ראש ממשלת ישראל ה־11 ואחת הדמויות המשפיעות ביותר בתולדות המדינה. לפני כניסתו לפוליטיקה היה ממפקדי השדה הבולטים של צה״ל: מפקד יחידה 101, מפקד הצנחנים, מפקד אוגדה במלחמת ששת הימים, אלוף פיקוד הדרום, ומפקד אוגדת המילואים 143 שחצתה את תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים. לאחר מכן היה ממייסדי הליכוד, שר החקלאות, שר הביטחון, שר הבינוי והשיכון, שר התשתיות, שר החוץ וראש הממשלה בשנים 2001–2006.

מעטים בישראל עוררו הערצה, התנגדות, נאמנות, חשש ומחלוקת כפי שעורר שרון. בעיני רבים הוא היה מצביא יוצא דופן, איש פעולה ומנהיג שהבין את השטח ואת האויב; בעיני אחרים, החלטותיו הצבאיות והמדיניות עוררו שאלות כבדות על גבולות הכוח והאחריות. אך מבחינה היסטורית אין ספק כי שרון היה מן האנשים שעיצבו בפועל את ביטחון ישראל, גבולות הדיון הפוליטי, מפעל ההתיישבות, המאבק בטרור, ולקראת סוף דרכו גם את רעיון הנסיגה החד־צדדית מרצועת עזה. סיפורו הוא סיפור של מדינת ישראל הלוחמת, הבונה, מתווכחת ומשנה כיוון.

ילדות בכפר מל״ל ושורשים ציוניים

שרון נולד ב־26 בפברואר 1928 בכפר מל״ל, מושב עובדים בשרון, להוריו שמואל וסורה־דבורה, ורה, שיינרמן. הוריו עלו לארץ ישראל בשנות העשרים לאחר שנמלטו מאזורי האימפריה הרוסית והקווקז. אביו היה אגרונום ואמו למדה רפואה לפני שעלייתה ונסיבות החיים קטעו את לימודיה. הבית שבו גדל היה בית של עבודה קשה, עצמאות, עקשנות, חקלאות, עברית, ציונות ומידה רבה של חשדנות כלפי מסגרות מפלגתיות וכפריות שלא קיבלו את המשפחה בקלות.

הילד אריאל גדל בשדות, בפרדסים ובשמירה על המשק המשפחתי. כבר בגיל צעיר למד כי אדמה אינה מושג מופשט אלא דבר שחורשים, נוטעים, מגינים עליו ומשלמים עליו מחיר. חוויית הבידוד של משפחת שיינרמן בכפר מל״ל, יחד עם עבודת האדמה והאחריות הביטחונית המקומית, תרמו לעיצוב אופיו: עצמאי, חשדן כלפי מוסכמות, עקשן, גופני מאוד ומוכן לפעול גם מול התנגדות.

כנער הצטרף לגדנ״ע, ובהמשך ל״הגנה״. הוא השתתף בשמירה, באימונים ובפעולות מקומיות עוד לפני קום המדינה. עבור דורו, המעבר מילדות חקלאית לשירות ביטחוני לא היה מעבר חד; הוא היה המשך טבעי של חיי היישוב היהודי בארץ ישראל. שרון גדל בתוך ההבנה שהמדינה היהודית העתידית תקום לא רק בהחלטות מדיניות אלא גם בכוח מגן עברי.

מלחמת העצמאות והפציעה בלטרון

במלחמת העצמאות שירת שרון בחטיבת אלכסנדרוני. הוא פיקד על מחלקה, השתתף בקרבות קשים ונפצע באורח חמור בקרב לטרון הראשון, במסגרת הניסיון לפרוץ את הדרך לירושלים הנצורה. פציעתו הייתה קשה, וחילוץו מן השטח הפך לחוויה מעצבת. מאוחר יותר נקשרה אליה תפיסתו שלפיה אין משאירים לוחם מאחור, לא רק כסיסמה אלא כיסוד מוסרי וצבאי.

לטרון הייתה עבור שרון שיעור מוקדם במחיר הטעות, הכאוס והלחימה הלא־מושלמת. צה״ל הצעיר עדיין למד כיצד להפעיל כוחות, כיצד לפקד, כיצד לתאם ואיך להפוך יחידות לוחמות לצבא. שרון, שראה מקרוב את הפער בין אומץ אישי לבין ארגון צבאי מסודר, יישא עמו את הצורך בשיפור מתמיד של כוח הלחימה הישראלי.

לאחר החלמתו המשיך בשירות, פיקד על סיירת גולני ושירת בתפקידי מודיעין בפיקוד המרכז ובפיקוד הצפון. כבר בשלב זה התבלט כקצין יוזם, נועז ולא תמיד נוח למפקדיו. הקריירה שלו תתאפיין שוב ושוב באותו מתח: כישרון מבצעי יוצא דופן, יכולת לראות הזדמנות בשדה הקרב, ולעיתים גם נטייה למתוח את גבולות ההוראות שקיבל.

יחידה 101 והולדת רוח הקומנדו הישראלית

בשנת 1953 הוטל על שרון להקים את יחידה 101, יחידת קומנדו קטנה שנועדה לבצע פעולות תגמול נגד התקפות הפדאיון וחדירות מעבר לגבולות ישראל. היחידה התקיימה זמן קצר בלבד, אך השפעתה על צה״ל הייתה גדולה מאוד. היא יצרה דפוס של לוחמה יוזמת, ניווט, פשיטה, תנועה בלילה, אחוות לוחמים, דבקות במשימה והעברת המלחמה אל שטח האויב.

יחידה 101 ופעולות התגמול שבהן השתתפה נותרו גם מקור למחלוקת קשה, בעיקר בשל הפגיעה באזרחים בחלק מן הפעולות, ובראשן פעולת קיביה. אך מבחינת בניין הכוח של צה״ל, היחידה סימנה שינוי עמוק: מעבר מתפיסה הגנתית־יישובית אל כוח צבאי קטן, חד, נייד ונועז, המסוגל להגיב במהירות ולהשיב הרתעה. שרון מילא תפקיד מכריע בעיצוב רוח זו.

לאחר מיזוג יחידה 101 עם גדוד הצנחנים 890, ובהמשך עם חטיבת הצנחנים, המשיך שרון להוביל פעולות תגמול. הצנחנים בהנהגתו הפכו לאחד הסמלים של צה״ל הצעיר: כוח לוחם התקפי, לא מהוסס, המבקש להשיב לישראל תחושת יוזמה וביטחון בשנותיה הראשונות.

מבצע קדש וקרב המיתלה

במבצע קדש בשנת 1956 פיקד שרון על חטיבת הצנחנים. הכוח הוצנח ונע בסיני כחלק מן המערכה נגד מצרים. הקרב במעבר המיתלה הפך לאחד האירועים המזוהים ביותר עם דרכו הצבאית: מצד אחד, לוחמי הצנחנים הפגינו אומץ ויכולת לחימה גבוהה; מצד אחר, הקרב גבה מחיר כבד ועורר ביקורת על החלטות הפיקוד, על הצורך המבצעי ועל מידת ההקפדה על הוראות הדרג העליון.

המיתלה המחיש כבר אז את המתח שילווה את שרון לאורך חייו: מפקד שדה בעל תעוזה יוצאת דופן, אך גם דמות שפעולותיה מעוררות מחלוקת בתוך הצבא ומחוצה לו. במשך כמה שנים לאחר מכן עוכב קידומו, והוא מילא תפקידי הדרכה ופיקוד שונים, למד משפטים והמשיך לבנות את תפיסתו על תמרון, יוזמה, לוחמת לילה והכרעה בשטח.

למרות הביקורת, השפעתו על חיל הרגלים והכוחות המיוחדים נמשכה. הוא תרם להפיכת הפיקוד הטקטי בצה״ל למקצועני יותר, תוקפני יותר ומודע יותר לחשיבות ההפתעה, השטח והעצמאות של מפקדי משנה.

מלחמת ששת הימים וקרב אבו עגילה

במלחמת ששת הימים פיקד שרון על אוגדה 38 בחזית הדרום. הקרב באום כתף ובאבו עגילה נחשב עד היום לאחד הקרבות המתוכננים והמוצלחים בתולדות צה״ל. שרון שילב שריון, חי״ר, צנחנים, ארטילריה, הנדסה והתקפת לילה, ויצר מהלך רב־מערכתי שפירק את המערך המצרי המבוצר.

הקרב הפך לדוגמה מובהקת ליכולת תמרון ישראלית: לא הסתערות חזיתית בלבד, אלא שילוב של הטעיה, התקפה מכיוונים שונים, ניצול נקודות תורפה, שימוש נכון בכוחות קטנים והבנת המערך כולו. הצלחתו של שרון בסיני חיזקה את מעמדו כמפקד שדה מן המעלה הראשונה, כזה שמסוגל לתכנן ולהוציא לפועל מבצע מורכב תחת לחץ.

לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר ישראל מצאה עצמה שולטת בשטחים חדשים, המשיך שרון לתמוך בתפיסה ביטחונית המבוססת על עומק, התיישבות, שליטה בצירי תנועה ויוזמה צבאית. הוא ראה בשטח לא רק מפה מדינית אלא מרחב חי של ביטחון, תנועה, תצפית והתיישבות.

פיקוד הדרום, רצועת עזה ומלחמת ההתשה

בשנת 1969 מונה שרון לאלוף פיקוד הדרום. בתקופה זו התמודד עם מלחמת ההתשה מול מצרים ועם טרור גובר ברצועת עזה. שרון דגל בפעולה התקפית, בתמרון, במודיעין שטח ובשבירת שגרת האויב. הוא התנגד להסתמכות יתר על קו בר־לב כקו מוצבים סטטי, והעדיף תפיסה דינמית יותר של הגנה ותמרון.

ברצועת עזה הוביל מערכה קשה נגד תשתיות הטרור. הוא הפעיל כוחות סדירים ומיוחדים, פיתח שיטות פעולה שנועדו ללחימה נגד חוליות, והשתמש בשילוב של לחץ מבצעי, מודיעין, נוכחות בשטח ושליטה אזרחית. פעולותיו ברצועה הביאו לירידה משמעותית בטרור במשך שנים, אך גם כללו צעדים קשים כלפי אוכלוסייה אזרחית, פינוי והריסות שעוררו ביקורת.

הפרק הזה חשוב להבנת שרון כמצביא וכמדינאי עתידי. הוא האמין כי טרור מוכרע בשטח, באמצעות מפקדים שמכירים את הסמטאות, המחנות, הכפרים והאוכלוסייה, ולא רק באמצעות הצהרות מדיניות. גישה זו תחזור גם בתקופתו כראש ממשלה בזמן האינתיפאדה השנייה.

מלחמת יום הכיפורים וחציית התעלה

ביולי 1973 פרש שרון מצה״ל, אך עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים נקרא לפקד על אוגדת המילואים 143 בחזית הדרום. בימים הראשונים של המלחמה התנהל צה״ל במצב קשה מול הצליחה המצרית, קריסת הביטחון העצמי ופערים בפיקוד. שרון, שכבר שנים הזהיר מפני חולשות בקו בר־לב, חיפש הזדמנות להפוך את המערכה.

המהלך המרכזי המזוהה עמו הוא חציית תעלת סואץ במסגרת מבצע אבירי לב. אוגדתו פרצה אל אזור התפר בין הארמיות המצריות, סייעה ביצירת ראש גשר ממערב לתעלה והעבירה את הלחימה לשטח מצרים. המהלך תרם לשינוי מאזן המלחמה בחזית הדרום ולכיתור הארמייה השלישית המצרית. תמונתו של שרון עם תחבושת על ראשו ליד התעלה הפכה לאחד הסמלים החזקים של המלחמה.

גם במלחמה זו התעוררו חיכוכים חריפים בינו לבין מפקדים אחרים, כחלק ממלחמת הגנרלים שלאחר המלחמה. אך במבט היסטורי, חציית התעלה נחשבת לאחד המהלכים המכריעים של צה״ל במלחמת יום הכיפורים, ושרון נקבע בזיכרון הישראלי כאחד ממפקדי השדה הבולטים של אותה מלחמה.

הקמת הליכוד והמעבר לפוליטיקה

עוד לפני מלחמת יום הכיפורים פעל שרון להקמת גוש ימין רחב. בשנת 1973 היה ממייסדי הליכוד, שנוצר מאיחוד חרות, המפלגה הליברלית ורכיבים נוספים. זמן קצר לאחר המלחמה נבחר לכנסת, אך התפטר לאחר תקופה קצרה כדי לשמור על תפקידו הצבאי במילואים. כבר אז היה ברור כי שרון אינו רק גנרל לשעבר; הוא מבקש להשפיע על כיוון המדינה.

לאחר ניצחון הליכוד בשנת 1977 מונה לשר החקלאות בממשלת מנחם בגין. בתפקיד זה נעשה אחד הדוחפים המרכזיים להקמת יישובים ביהודה ושומרון, ברצועת עזה, בבקעת הירדן ובגליל. בעיני תומכיו היה בונה הארץ ומחזק האחיזה היהודית; בעיני מבקריו היה האדריכל הפוליטי של מפעל התנחלויות שסיבך את ישראל מדינית וביטחונית.

שרון ראה בהתיישבות כלי ציוני וביטחוני גם יחד. היא הייתה בעיניו דרך ליצור עובדות בשטח, לעצב גבולות עתידיים, להגן על אזורי ספר ולממש את חזון ארץ ישראל. תפיסה זו הפכה אותו לדמות מרכזית בימין הישראלי במשך שלושה עשורים.

שר הביטחון ומלחמת לבנון הראשונה

בשנת 1981 מונה שרון לשר הביטחון. בראשית כהונתו היה אחראי גם לפינוי יישובי חבל ימית במסגרת השלמת הסכם השלום עם מצרים. כבר אז נחשף אחד הפרדוקסים שילוו אותו: האיש שדחף להתיישבות היה גם מי שנדרש לפנות יישובים יהודיים כאשר מדיניות המדינה חייבה זאת.

בשנת 1982 הוביל כשר ביטחון את מלחמת לבנון הראשונה, שהחלה כמבצע שלום הגליל נגד תשתיות אש״ף בלבנון. המלחמה הרחיבה את יעדיה והגיעה עד ביירות. היא הביאה להרחקת הנהגת אש״ף מלבנון, אך גם הסתבכה בשהייה ממושכת, באבדות, במחלוקת ציבורית עמוקה ובשאלות קשות על מטרות המלחמה וניהולה.

לאחר טבח סברה ושתילה, שבוצע בידי כוחות הפלנגות הנוצריות במחנות הפליטים הפלסטיניים בביירות, הקימה ממשלת ישראל את ועדת כהן. הוועדה קבעה כי ישראל לא הייתה מעורבת ישירות בטבח, אך הטילה על שרון אחריות אישית בשל אי־התחשבות מספקת בסכנת שפיכות דמים ונקם. בעקבות מסקנות הוועדה סיים שרון את כהונתו כשר הביטחון ונשאר בממשלה כשר בלי תיק. הפרק הזה נשאר אחד הצמתים הקשים והמשמעותיים ביותר בביוגרפיה שלו ובדיון הישראלי על אחריות צבאית ומדינית.

שנים בממשלה: מסחר, שיכון, תשתיות וחוץ

לאחר הדחתו ממשרד הביטחון לא נעלם שרון מן הפוליטיקה. הוא המשיך לכהן בממשלות ישראל בתפקידים שונים, ובהם שר המסחר והתעשייה, שר הבינוי והשיכון, שר התשתיות הלאומיות ושר החוץ. בתקופה זו בנה מחדש את כוחו הציבורי, התמודד בתוך הליכוד והוסיף להשפיע על מדיניות ההתיישבות, הכלכלה והתשתיות.

כשר הבינוי והשיכון בראשית שנות התשעים הוביל בנייה רחבת היקף על רקע העלייה הגדולה מברית המועצות לשעבר. משרדו פעל להקמת שכונות, אתרי קרוואנים ודירות רבות בזמן קצר. המדיניות עוררה גם ביקורת על ניהול, עלויות והתחייבויות מדינה, אך תרמה למענה מהיר לאחד האתגרים הדמוגרפיים הגדולים של ישראל: קליטת מאות אלפי עולים חדשים.

כשר התשתיות וכשר החוץ עסק גם במים, באנרגיה, ביחסים אזוריים ובקשרים בין־לאומיים. בסוף שנות התשעים, לאחר ירידת בנימין נתניהו מהשלטון, נבחר שרון ליו״ר הליכוד ולראש האופוזיציה. הוא הגיע אל הנהגת המפלגה כאיש ותיק, מנוסה ומוכר, אך גם כמי שרבים ראו בו דמות מן העבר. בתוך זמן קצר יתברר כי הוא עתיד לחזור למרכז ההיסטוריה הישראלית.

ראש ממשלה בזמן האינתיפאדה השנייה

בשנת 2001 נבחר שרון לראש ממשלת ישראל לאחר שניצח את אהוד ברק בבחירות ישירות לראשות הממשלה. הוא נכנס לתפקיד בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, כאשר ישראל חוותה גל קשה של פיגועי התאבדות, ירי, טרור ותחושת חוסר ביטחון יומיומית. שרון הקים ממשלת אחדות רחבה וביקש להציג את המאבק בטרור כמשימה לאומית החוצה מחנות.

במרץ 2002, לאחר הפיגוע במלון פארק בליל הסדר וגל פיגועים קטלני, הובילה ממשלתו את מבצע חומת מגן. צה״ל נכנס מחדש לערים פלסטיניות ביהודה ושומרון ופעל לפירוק תשתיות טרור. המבצע, יחד עם פעולות נוספות, שיתוף פעולה מודיעיני, סיכולים ממוקדים והקמת גדר ההפרדה, תרם בהמשך לירידה משמעותית במספר הפיגועים.

תקופת כהונתו הראשונה כראש ממשלה התאפיינה בשילוב של עמידה ביטחונית קשה, לחץ בין־לאומי, יחסים קרובים עם ממשל ג׳ורג׳ ו. בוש, משבר כלכלי ובהמשך התאוששות. שרון, שהבטיח לציבור שלום וביטחון, פעל בעיקר להשבת ביטחון אישי ולשחיקת יכולות הטרור. בתוך החברה הישראלית חזר והתחזק הדימוי שלו כאדם שמסוגל להפעיל כוח כאשר המדינה מרגישה מותקפת.

גדר ההפרדה ושינוי תפיסת הביטחון

אחד המהלכים המרכזיים בתקופת שרון היה קידום גדר ההפרדה בין ישראל לבין חלקים מיהודה ושומרון. עבור שרון, שתמך שנים ברצף טריטוריאלי ובארץ ישראל השלמה, עצם ההסכמה להקמת מחסום פיזי ארוך הייתה שינוי עמוק. היא ביטאה הכרה בכך שהגנה על חיי אזרחים עשויה לחייב הפרדה מעשית, גם אם אינה פתרון מדיני מלא.

הגדר עוררה ויכוח בישראל ובעולם, הן בשל תוואיה והן בשל השפעתה על פלסטינים ועל יישובים. אך מבחינה ביטחונית היא הייתה חלק ממערך רחב שהקטין את יכולתן של חוליות טרור להגיע לערי ישראל. שרון, איש השטח והמעבר החופשי במרחב, אימץ כלי של חסימה, גידור וסינון כאשר המציאות חייבה זאת.

המהלך הזה מלמד על אופיו המאוחר של שרון כראש ממשלה: הוא לא ויתר על תפיסת הביטחון שלו, אך היה מוכן לשנות אמצעים ולשלם מחירים אידיאולוגיים כאשר הגיע למסקנה שהדבר משרת את ביטחון ישראל.

ההתנתקות והקמת קדימה

בשנת 2003 החל שרון לקדם את רעיון ההתנתקות החד־צדדית מרצועת עזה ומארבעה יישובים בצפון השומרון. בשנת 2005 יושמה התוכנית: כל היישובים הישראליים ברצועת עזה פונו, וכוחות צה״ל יצאו מן הרצועה. עבור האיש שכונה במשך שנים אבי ההתיישבות, היה זה מהלך דרמטי ומטלטל.

שרון הציג את ההתנתקות כמהלך שנועד לחזק את ישראל, להפחית חיכוך ישיר עם אוכלוסייה פלסטינית גדולה, לשפר את מעמדה הבין־לאומי ולשמר גושי התיישבות מרכזיים ביהודה ושומרון. תומכיו ראו בכך החלטה אסטרטגית אמיצה של מנהיג שהכיר במגבלות הכוח והדמוגרפיה. מתנגדיו, בעיקר מימין, ראו בכך הפרת אמון, עקירת יישובים ופגיעה קשה במפעל שאותו שרון עצמו בנה.

ההתנתקות קרעה את הליכוד ואת מחנה הימין. בנובמבר 2005 פרש שרון מן הליכוד והקים את מפלגת קדימה, שאליה הצטרפו דמויות מרכזיות מן הליכוד ומן העבודה. קדימה נבנתה סביב תפיסתו החדשה: מפלגת מרכז ביטחוני־מדיני המבקשת לעצב את גבולות ישראל בהחלטות חד־צדדיות אם אין פרטנר להסכם. אך זמן קצר לאחר הקמתה לא יוכל עוד שרון להוביל אותה.

האירוע המוחי, השנים בתרדמת והמוות

ב־4 בינואר 2006 לקה שרון באירוע מוחי חמור. סמכויותיו הועברו לאהוד אולמרט, והוא לא שב עוד להכרה תפקודית. במשך שמונה שנים היה שרוי במצב תרדמתי, עד מותו ב־11 בינואר 2014. מותו סגר פרק ארוך בתולדות ישראל, אך במובן הפוליטי־היסטורי כהונתו נקטעה באמצע מהלך גדול.

השאלה מה היה עושה שרון אילו נשאר בתפקידו נותרה אחת השאלות הפתוחות של הפוליטיקה הישראלית. האם היה ממשיך במהלכים חד־צדדיים ביהודה ושומרון, מעצב גבולות אחרים, מחזק את קדימה כמפלגת שלטון, או משנה שוב כיוון לנוכח המציאות לאחר עליית חמאס בעזה — כל אלה נותרו בגדר השערות.

מה שאינו בגדר השערה הוא עומק השפעתו. מן השדות של כפר מל״ל ועד לשולחן הממשלה, מן לטרון ועד תעלת סואץ, מן יחידה 101 ועד קדימה, שרון פעל כמעט תמיד מתוך אמונה כי מנהיגות פירושה החלטה, פעולה ונטילת אחריות גם כאשר המחיר כבד.

משפחה, חווה ודימוי ציבורי

שרון היה נשוי תחילה למרגלית צימרמן, שנהרגה בתאונת דרכים בשנת 1962, ולאחר מכן לאחותה לילי, שהייתה רעייתו עד מותה בשנת 2000. היו לו שלושה בנים, ובהם גלעד ועמרי. חוות שקמים בנגב, שבה חי וגידל כבשים ובקר, הייתה חלק בלתי נפרד מדימויו הציבורי: מצביא ומדינאי, אך גם חקלאי, איש אדמה ואיש בית גדול בדרום.

החווה ביטאה משהו עמוק בזהותו. שרון לא היה מנהיג עירוני או אינטלקטואל מפלגתי. הוא חשב במונחים של שטח, גבעות, צירים, גבולות, מים, עדרים, יישובים, מטעים וכבישים. גם כאשר פעל בזירה מדינית בין־לאומית, דמיונו הפוליטי נותר קשור מאוד למפה הפיזית של הארץ.

דימויו הציבורי היה רב־שכבתי: לוחם נועז, בולדוזר פוליטי, בונה התנחלויות, מפנה יישובים, ראש ממשלה של מאבק בטרור, מפקד מעורר מחלוקת, ואיש אדמה בעל חוש הומור יבש וחיבה לאוכל, לחברים ולסיפורי עבר. דמותו נחרתה בזיכרון הישראלי לא כדמות נקייה מסתירות, אלא כדמות שהסתירות עצמן הן חלק מגודלה ההיסטורי.

מדוע אריאל שרון ראוי לציון כערך חשוב במורשת

אריאל שרון ראוי לציון כערך חשוב בארכיון מורשת (Moreshet) מפני שסיפור חייו חוצה כמעט את כל תחנות היסוד של מדינת ישראל: היישוב העובד, ההגנה, מלחמת העצמאות, בניין צה״ל, פעולות התגמול, מלחמות סיני, ששת הימים, ההתשה ויום הכיפורים, הקמת הליכוד, מפעל ההתיישבות, מלחמת לבנון, קליטת העלייה, המאבק באינתיפאדה השנייה, גדר ההפרדה, ההתנתקות והקמת קדימה. הוא היה לא רק עד להיסטוריה אלא אחד ממעצביה בפועל.

Moreshet.com מתעד את שרון משום שמורשת יהודית וישראלית כוללת גם את המנהיגים שהגנו, בנו, טעו, הכריעו ושינו את כיוון המדינה ברגעי משבר. מקומו של אריאל שרון במורשת (Moreshet) נובע מן ההשפעה העצומה שהייתה לו על צה״ל, על תפיסת הביטחון, על הפוליטיקה הישראלית, על גבולות הימין, על ההתיישבות ועל השאלה המתמשכת כיצד מדינת היהודים מגינה על עצמה, מחזיקה בארץ, ומחליטה מתי להילחם, מתי לבנות ומתי לסגת.