סטיבן פריי

סטיבן ג'ון פריי, שנולד ב־24 באוגוסט 1957 בהמפסטד שבלונדון, הוא מן היוצרים והמבצעים הבריטיים הרב־תחומיים הבולטים בדורו: שחקן, קומיקאי, סופר, מחזאי, במאי, שדרן וקולו של עולם שלם של ספרים, סרטים ותוכניות רדיו. במשך יותר מארבעה עשורים הוא פעל בתיאטרון, בטלוויזיה, בקולנוע, בספרות ובמדיה הדיגיטלית, ובנה נוכחות ציבורית המחברת בין שנינות, אהבת שפה, סקרנות אינטלקטואלית ונכונות לדבר בגלוי על זהות, יהדות ובריאות הנפש.

הקשר היהודי שלו עובר דרך משפחת אמו, מריאן לבית נוימן. סבו וסבתו מצד אמו היו יהודים הונגרים שהיגרו לבריטניה משוראני בשנת 1927. קרובי משפחה מצד זה נרצחו בתקופת השואה, ובני משפחתה של סבתו נשלחו לגטאות ולמחנות, בהם אושוויץ ושטוטהוף. פריי גדל בבית לא־דתי, אך המורשת היהודית והזיכרון המשפחתי נעשו חלק חשוב מן האופן שבו הוא מבין זהות, אובדן, שייכות ואחריות ציבורית.

מן קיימברידג' אל הבמה והמסך

נעוריו של פריי היו סוערים, והוא תיאר באוטוביוגרפיות שלו את הקשיים שחווה בבית הספר, את מאסרו הקצר בעקבות עבירת גנבה ואת הדרך שבה שב ללימודים. לאחר שהשלים את בחינות הקבלה, התקבל לקווינס קולג' בקיימברידג', שם למד ספרות אנגלית, השתתף ב־Footlights ופגש את יו לורי ואת אמה תומפסון. הקשרים והניסיון שצבר בקיימברידג' הניחו את התשתית לאחת משותפויות הקומדיה החשובות בטלוויזיה הבריטית.

המחזה שלו Latin! or Tobacco and Boys זכה בפרס Fringe First בפסטיבל אדינבורו בשנת 1980. בשנת 1981 השתתף וכתב את The Cellar Tapes, מופע של להקת Footlights שזכה בפרס הקומדיה של Perrier. בהמשך כתב יחד עם יו לורי ואמה תומפסון לתוכניות שהובילו ל־Alfresco, ולאחר מכן יצר עם לורי את A Bit of Fry & Laurie, ששודרה בארבע עונות בין 1989 ל־1995. המערכונים שלהם שילבו משחקי מילים, פרודיה והומור אבסורדי, והשפיעו על סגנון הקומדיה הבריטי בטלוויזיה.

במקביל גילם פריי את לורד מלצ'ט ואת דוכס ולינגטון ב־Blackadder, ובין 1990 ל־1993 הופיע כג'יבס לצד יו לורי ב־Jeeves and Wooster, עיבוד טלוויזיוני לסיפוריו של פ. ג'. וודהאוס. תפקידים אלה ביססו את דמותו כשחקן בעל שליטה יוצאת דופן בשפה, בקצב קומי ובמסורת הספרותית הבריטית.

כתיבה, תיאטרון וקולנוע

פריי עיבד למחזמר את Me and My Girl, שהוצג בווסט אנד במשך שמונה שנים ועבר לברודוויי. על עבודתו בעיבוד הספר זכה להכרה משמעותית והיה מועמד לפרס טוני. הוא כתב ארבעה רומנים, ספרי עיון ושלושה כרכים אוטוביוגרפיים. ספר הביכורים שלו, The Liar, יצא לאור בשנת 1991 ועוסק בנער הומוסקסואל בבית ספר פרטי ובקיימברידג'. The Stars' Tennis Balls הוא עיבוד מודרני ל־הרוזן ממונטה כריסטו, ואילו Making History משתמש בהיסטוריה חלופית כדי לבחון את התנאים המאפשרים לרודנות להתפתח.

בספרי הזיכרונות שלו כתב בכנות על ילדותו, על מיניותו, על התמכרות ועל הפרעה דו־קוטבית. בכך הפך חוויות אישיות שהיו במשך שנים מקור לבושה ולשתיקה לחומר לדיון ציבורי. הכתיבה שלו אינה רק וידוי: היא משלבת הומור, ביקורת עצמית ועניין עמוק באופן שבו שפה מעצבת את הזיכרון ואת הזהות.

בקולנוע גילם פריי את אוסקר ויילד בסרט Wilde משנת 1997, תפקיד שהביא לו מועמדות לפרס גלובוס הזהב. הוא הופיע גם ב־Peter's Friends, ב־Gosford Park של רוברט אלטמן, ב־The Life and Death of Peter Sellers, ב־V for Vendetta, ב־Sherlock Holmes: A Game of Shadows, בסרטי ההוביט וב־Love & Friendship. בשנת 2003 ביים את Bright Young Things, עיבוד שלו לרומן Vile Bodies מאת אוולין וו.

גם בתיאטרון המשיך פריי לעבוד לאורך השנים. בשנת 2012 גילם את מלבוליו ב־Twelfth Night של שייקספיר בגלוב, בהפקה שעברה לווסט אנד ולברודוויי. על הופעתו בברודוויי היה מועמד לפרס טוני לשחקן משנה במחזה.

קול, ידע והנגשת תרבות

אחד ממפעליו המשפיעים ביותר של פריי הוא עבודת הקול שלו. הוא הקליט את שבעת ספרי הארי פוטר בגרסאות האודיו הבריטיות, קרא מיצירותיהם של דאגלס אדמס, א. א. מילן, רואלד דאל, ג'ורג' אורוול ואלכסנדר פושקין, והעניק קול לסיפורי פדינגטון. עבור מאזינים רבים, ובמיוחד ילדים ואנשים המתקשים לקרוא טקסט מודפס, קולו הפך את הספרות לחוויה נגישה, חמה וזכירה.

בשנת 2003 החל להנחות את שעשועון הידע QI. התוכנית הפכה עובדות, טעויות נפוצות וסקרנות מדעית לחומר קומי, ופריי השתמש בהומור כדי להראות שידע אינו אוסף יבש של תשובות אלא דרך לשאול שאלות טובות יותר. בשנת 2006 זכה בפרס Rose d'Or למנחה שעשועון. הוא גם הציג סדרות תעודה על השפה האנגלית, על ארצות הברית, על חיות בסכנת הכחדה ועל תולדות הבידור.

ספריו Mythos, Heroes, Troy ו־Odyssey העניקו למיתולוגיה היוונית עיבוד מודרני, נגיש ומלא הומור. לצד כתיבתם, הוא גם הקליט אותם בעצמו, וכך חיבר בין מסורת הסיפור בעל־פה לבין ספרות פופולרית עכשווית. פעילות זו ממשיכה את עניינו המתמשך בתרבות קלאסית ובכוחה של השפה להעביר מורשת מדור לדור.

בריאות הנפש, זכויות האדם והמרחב הציבורי

פריי דיבר בפומבי על חייו עם ציקלוטימיה, צורה של הפרעה דו־קוטבית, ובשנת 2006 יצר את הסרט התיעודי זוכה האמי Stephen Fry: The Secret Life of the Manic Depressive. בתוכנית שוחח עם אנשים המתמודדים עם הפרעות מצב רוח, ובהם קארי פישר וריצ'רד דרייפוס, והציג את המחלה לא ככישלון מוסרי אלא כחוויה רפואית ואנושית שאפשר להבין, לטפל בה ולדבר עליה. מאז 2011 הוא משמש נשיא ארגון בריאות הנפש הבריטי Mind, ובשנת 2009 נעשה עמית כבוד של הקולג' המלכותי לפסיכיאטרים.

הפתיחות שלו בנושאים של בריאות הנפש, הומוסקסואליות וזהות תרמה לשינוי השיחה הציבורית בבריטניה ומחוצה לה. פריי מזוהה גם עם הומניזם, חופש הביטוי, חופש המידע, זכויות להט״ב והמאבק בגזענות ובאנטישמיות. לצד פעילותו הציבורית, תמך בארגוני טבע ושימש נשיא פרויקט Great Fen וסגן נשיא Fauna & Flora International. הוא היה גם פטרון של Listening Books, ארגון המנגיש ספרי שמע לאנשים עם מוגבלויות קריאה.

הוא השתמש באתר האישי שלו, בפודקאסטים וברשתות החברתיות כדי להפנות תשומת לב לסופרים, מוזיקאים, ארגוני צדקה ונושאים שלא תמיד זכו לחשיפה. השפעתו הדיגיטלית המחישה כיצד איש תרבות יכול להפוך קהל גדול למשאב של ידע, סולידריות וגיוס ציבורי.

הזהות היהודית והקשר לישראל

פריי לא גדל באורח חיים דתי, ובמשך שנים תיאר את עצמו בעיקר כהומניסט ואתאיסט. עם זאת, המורשת היהודית של משפחת אמו והרדיפות שעברו קרוביו נעשו חלק בלתי נפרד מסיפור חייו. בנאום חג המולד האלטרנטיבי של ערוץ 4 בשנת 2023 אמר בגאווה: ״אני סטיבן פריי, ואני יהודי״. בכך ביקש להבהיר שהזהות היהודית אינה יכולה להישאר בידי אנטישמים או להיות מוגדרת רק דרך עוינות כלפיה.

עמדותיו ביחס למדיניות ישראל ולסכסוך הישראלי־פלסטיני היו ביקורתיות, והוא תמך ביוזמות בריטיות שקראו להגן על זכויות הפלסטינים. בה בעת הוא לא תמך בחרמות על ישראל וביקר במדינה. מורכבות זו חשובה להבנת מקומו במורשת היהודית בת זמננו: הוא מביא אל השיח היהודי־בריטי זהות יהודית שאינה דתית, מחויבות לזיכרון השואה, התנגדות לאנטישמיות ודגש על זכויות אדם, גם כאשר עמדותיו המדיניות אינן אחידות עם אלה של כל קהילה יהודית.

מדוע סטיבן פריי ראוי לציון כערך חשוב במורשת

סטיבן פריי ראוי להיכלל במורשת בזכות שילוב נדיר של הישגים תרבותיים והשפעה אנושית. הוא תרם לקומדיה הבריטית באמצעות A Bit of Fry & Laurie, Blackadder ו־Jeeves and Wooster; לתיאטרון באמצעות Me and My Girl ו־Twelfth Night; לספרות באמצעות רומנים, אוטוביוגרפיות ועיבודים למיתולוגיה; ולהנגשת ידע באמצעות QI, סרטי תעודה וספרי שמע.

חשיבותו היהודית נובעת גם מן הדרך שבה חיבר בין זיכרון משפחתי של רדיפות והשואה לבין זהות יהודית מודרנית, פתוחה והומניסטית. כשהוא מדבר על בריאות הנפש, על מיניות, על אנטישמיות ועל כבוד האדם, הוא מסייע להפוך נושאים שהודחקו בעבר לשיחה ציבורית נגישה. משום כך, פריי אינו רק איש במה מצליח אלא גם מתווך תרבותי שהשפיע על האופן שבו מיליוני אנשים פוגשים ספרות, היסטוריה, מדע וזהות.

ב־מורשת (Moreshet) וב־Moreshet.com מקומו מוצדק משום שסיפורו משמר כמה שכבות של מורשת בעת ובעונה אחת: מורשת יהודית משפחתית שנשאה את צלקות אירופה, מורשת בריטית של ספרות ותיאטרון, ומורשת ציבורית של אמפתיה, חופש ביטוי והנגשת ידע. השפעתו ניכרת ביצירות שיצר, בקהלים שאליהם הגיע ובאנשים שקיבלו באמצעותו שפה לדבר על עצמם ועל עולמם.