שמעון פרס

שמעון פרס, שנולד בשם שמעון פרסקי, היה מן המדינאים המרכזיים והארוכים ביותר בתולדות מדינת ישראל: נשיאה התשיעי, ראש ממשלתה השמיני בשתי תקופות, שר ביטחון, שר חוץ, שר אוצר, חבר כנסת במשך כמעט יובל שנים, ממובילי מערכת הביטחון בראשית המדינה, ממעצבי יכולת ההרתעה הישראלית, ממקדמי תהליך השלום ומזוכי פרס נובל לשלום. דרכו הציבורית נפרשה כמעט על כל שנות המדינה, מן ההגנה וימי בן־גוריון ועד ישראל של כלכלה מודרנית, דיפלומטיה גלובלית, חדשנות וטכנולוגיה.

פרס היה דמות נדירה מפני שחיבר בין כמה פרקי יסוד של הסיפור הישראלי: בניית הכוח הביטחוני, הקמת תעשיות ומוסדות, רכש נשק ובריתות אסטרטגיות, ניהול משברים כלכליים, חתירה להסכמים מדיניים, דיפלומטיה נשיאותית וחזון של ישראל כמדינה יהודית, דמוקרטית, מדעית ויוזמת. הוא היה שנוי במחלוקת פוליטית בחלקים מחייו, אך גם יריביו הכירו בכך שהיה אחד מאדריכלי המדינה המודרנית ואחד מקולותיה המוכרים ביותר בעולם.

וישנבה, בן שמן וההבטחה להישאר יהודי

שמעון פרסקי נולד ב־2 באוגוסט 1923 בעיירה וישנבה שבפולין, כיום בבלארוס, ליצחק פרסקי ולשרה לבית מלצר. משפחתו דיברה עברית, יידיש ורוסית, והוא למד גם פולנית, ובהמשך רכש אנגלית וצרפתית. ביתו לא היה בית דתי במובן האורתודוקסי המחמיר, אך דמותו של סבו, הרב צבי הירש מלצר, שהשתייך למסורת ישיבת וולוז׳ין, הטביעה בו זיכרון יהודי עמוק. פרס סיפר לימים שסבו חשף אותו לתלמוד, לספרות עברית ולעולם רעיוני רחב, וליווה אותו אל תחנת הרכבת בדרכו לארץ ישראל בבקשה שיישאר תמיד יהודי.

אביו עלה לארץ ישראל המנדטורית בשנת 1932, ובשנת 1934 הצטרפו אליו שמעון, אמו ואחיו גרשון. בני משפחה רבים שנותרו בוישנבה נרצחו בשואה, ובהם סבו, שעל פי עדות פרס נשרף עם יהודים אחרים בבית הכנסת של העיירה. הזיכרון הזה היה עבורו לא רק כאב אישי אלא בסיס מוסרי להבנת הצורך בריבונות יהודית, בכוח מגן ובמדינה שאינה תלויה בחסדי אחרים.

בארץ למד בבית הספר בלפור ובגימנסיה גאולה בתל אביב, ובגיל צעיר עבר לבית הספר החקלאי בן שמן. שם נבנו אצלו שני יסודות שילוו אותו כל חייו: האתוס החלוצי של עבודה, התיישבות ואחריות ציבורית, והאהבה למילים, שירה, נאום ודמיון. הוא היה פעיל בתנועת הנוער העובד, הצטרף לגרעין שהקים את קבוצת אלומות, עבד כרפתן, רועה צאן וגזבר, והחל להתבלט כצעיר בעל כושר ארגון, לשון וחזון.

מן הנוער העובד אל ההגנה ומשרד הביטחון

בשנות הארבעים נבחר פרס לתפקידי הנהגה בתנועת הנוער העובד והלומד, ובהמשך משך את תשומת לבם של דוד בן־גוריון, ברל כצנלסון ולוי אשכול. בשנת 1946 נמנה עם נציגי הדור הצעיר של מפא״י לקונגרס הציוני בבזל, ובשנת 1947 גויס על ידי בן־גוריון ואשכול לעבודה במפקדת ההגנה, בעיקר בתחומי כוח אדם ורכש.

במלחמת העצמאות לא שירת פרס כלוחם בשדה הקרב, משום שתפקידו הוגדר כחלק ממנגנון הרכש והארגון של משרד הביטחון המתהווה. עובדה זו ליוותה אותו פוליטית במשך שנים, אך גם מדגישה את תחום תרומתו המיוחד: הוא היה מן האנשים שבנו את תשתית הכוח שמאחורי הצבא — ציוד, קשרים, תקציבים, תעשייה, מערכות נשק ובריתות. לאחר קום המדינה עמד בראש משלחת משרד הביטחון לארצות הברית, פעל להשגת ציוד ותחמושת לחיל האוויר, ויצר קשרים שהיו חיוניים לצבא צעיר במדינה ענייה ומבודדת.

בתקופה זו קשר פרס קשרי עבודה עם אל שווימר, שסייעו להקמת המכון הממשלתי לבדק מטוסים, שממנו צמחה לימים התעשייה האווירית. בכך היה פרס שותף לבניית אחת התשתיות החשובות ביותר של ישראל: היכולת לא רק לרכוש נשק מבחוץ, אלא לפתח, לתחזק, לשפר ולייצר מערכות בעצמה.

מנכ״ל צעיר ובניית מערכת הביטחון

בשנת 1953, כשהיה כבן שלושים בלבד, מונה פרס למנכ״ל משרד הביטחון. זה היה תפקיד חריג בהיקפו עבור אדם צעיר כל כך, אך בן־גוריון ראה בו איש ביצוע מבריק, נועז ודיסקרטי. פרס פעל מול מדינות, יצר קשרים עם תעשיות ביטחוניות, עקף חסמים דיפלומטיים, וגיבש מערכות יחסים שתרמו להפיכת צה״ל מכוח שנולד מתוך מחתרות ומלחמת קיום לצבא מודרני.

תרומתו המרכזית בשנות החמישים הייתה בניית הברית הביטחונית עם צרפת. בזמן שמדינות רבות נמנעו מאספקת נשק איכותי לישראל, הצליח פרס לפתח קשרים אישיים ומוסדיים בפריז, שהובילו לרכש מטוסים, טנקים, מכ״ם, תותחים וציוד נוסף. הקשרים הללו היו חיוניים לקראת מלחמת סיני והעניקו לישראל יתרון איכותי חשוב בשנותיה הראשונות.

באותו מסלול השתלב גם המיזם הגרעיני הישראלי. פרס היה מן הדמויות המרכזיות בקידום ההסכם עם צרפת להקמת הקריה למחקר גרעיני בדימונה, פעל להשגת משאבים ותמיכה, וראה בטכנולוגיה מתקדמת מרכיב הכרחי בהרתעה ובביטחון הלאומי. לצד זאת פעל לחיזוק תעשיות הנשק, לפיתוח אמצעי לחימה, להקמת הרשות לפיתוח אמצעי לחימה ולבניית בסיס מדעי ותעשייתי שילווה את ישראל עשרות שנים.

סיני, צרפת והדיפלומטיה החשאית של הביטחון

במשבר סואץ ומלחמת סיני של 1956 מילא פרס תפקיד מרכזי בערוצים החשאיים מול צרפת ובריטניה. הוא היה שותף למגעים בפריז ולדיונים שהובילו להבנות סוור, שעל בסיסן נבנה שיתוף הפעולה המשולש מול מצרים. המערכה עצמה נותרה שנויה במחלוקת בזירה הבין־לאומית, אך מבחינת ישראל היא חיזקה לזמן מסוים את ההרתעה, פתחה את מצרי טיראן והעמיקה את הקשר עם צרפת.

יכולת זו — לנהל דיפלומטיה ביטחונית חשאית, לפעול מול ממשלות זרות, להבין את צורכי הצבא ולתרגם אותם להסכמים — הפכה לסימן היכר של פרס. הוא לא היה איש צבא במדים, אך היה אחד מאנשי המפתח שהפכו את הביטחון הישראלי למערכת מדינתית מורכבת, המחברת מדיניות, מודיעין, תעשייה, טכנולוגיה וכלכלה.

בשנים שלאחר מכן פעל פרס גם לפתיחת ערוצי ביטחון עם גרמניה המערבית ולחיזוק קשרי הביטחון עם ארצות הברית, ובהם עסקת טילי הוק בראשית שנות השישים. צעדים אלה תרמו לשינוי הדרגתי במעמדה של ישראל: ממדינה צעירה המחפשת רכש בכל מקום אפשרי למדינה בעלת מערכות יחסים אסטרטגיות עם מעצמות מרכזיות.

כניסה לפוליטיקה, רפ״י והעבודה

בשנת 1959 נבחר פרס לראשונה לכנסת מטעם מפא״י ומונה לסגן שר הביטחון. הוא המשיך לעסוק בפיתוח הביטחוני, בתעשייה ובמדיניות רכש, ובמקביל החל את חייו הארוכים בזירה הפרלמנטרית. לאורך השנים ייצג מפלגות ומסגרות שונות — מפא״י, רפ״י, המערך, מפלגת העבודה וקדימה — אך נשאר מזוהה בראש ובראשונה עם הזרם הממלכתי־ציוני של בן־גוריון ועם תפיסה של מדינה הנבנית באמצעות מוסדות חזקים, מדע, ביטחון ויוזמה.

פרישתו עם בן־גוריון לרפ״י בשנת 1965 הציבה אותו לזמן מה באופוזיציה, אך לאחר מלחמת ששת הימים פעל לאיחוד מחדש של רפ״י עם מפא״י ואחדות העבודה במסגרת מפלגת העבודה. בכך גילה גם צד מעשי מאוד באישיותו: אידיאולוגיה וחזון היו חשובים לו, אך הוא הבין שמדינה זקוקה למפלגות מתפקדות, לקואליציות רחבות וליכולת לחזור אל מרכז העשייה.

בסוף שנות השישים וראשית שנות השבעים שימש שר לקליטת העלייה, שר התחבורה ושר התקשורת. תפקידים אלה הרחיבו את עיסוקו מעבר לביטחון אל בניין חברה: קליטת עולים, תשתיות, תחבורה, תקשורת והכנת ישראל לעידן מודרני יותר. גם כאשר היה מזוהה בעיקר עם ביטחון ומדיניות חוץ, הוא ראה במדינה פרויקט של פיתוח מתמשך.

שר הביטחון, אנטבה וביטחון ישראל בשנות השבעים

לאחר מלחמת יום הכיפורים והתפטרות גולדה מאיר, התמודד פרס על הנהגת מפלגת העבודה מול יצחק רבין. רבין ניצח, אך מינה את פרס לשר הביטחון בממשלתו הראשונה. זו הייתה תחילתה של יריבות פוליטית ארוכה ומתוחה, אך גם של שותפות ממשלתית בנושאים מכריעים: שיקום צה״ל לאחר המלחמה, ניהול משא ומתן אזורי, עיצוב מדיניות בשטחים והתמודדות עם טרור בין־לאומי.

אחד הרגעים המזוהים ביותר עם תקופה זו הוא מבצע אנטבה ביולי 1976. לאחר חטיפת מטוס אייר פראנס והעברת בני הערובה לאוגנדה, היה פרס בין הדוחפים לתכנון אופציה צבאית נועזת. ההחלטה הסופית התקבלה בממשלה בראשות רבין, והמבצע הפך לאחד מסמלי התעוזה, התכנון והמחויבות של מדינת ישראל לחיי אזרחיה ויהודי העולם. עבור פרס, אנטבה ביטא עיקרון יסודי: מדינה יהודית ריבונית אינה מפקירה יהודים וישראלים לחסדי מחבלים ומשטרים עוינים.

כשר ביטחון עסק פרס גם בשאלות מדיניות עמוקות ומורכבות, ובהן עתיד השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים והיחס להתיישבות. עמדותיו השתנו לאורך השנים: בתקופה מוקדמת יותר נחשב לאיש ביטחון אקטיביסטי ולתומך בהתיישבות רחבה, ואילו בהמשך נעשה אחד הסמלים של הסכמים מדיניים, פשרה טריטוריאלית ושלום אזורי. המעבר הזה הוא חלק מרכזי בהבנת מורשתו.

מהפך, אופוזיציה והכנה למנהיגות

בשנת 1977, לאחר פרישת רבין בעקבות פרשת חשבון הדולרים, נבחר פרס ליו״ר מפלגת העבודה והוביל אותה לבחירות שבהן התרחש המהפך ההיסטורי: הליכוד בראשות מנחם בגין עלה לשלטון, ומפלגת העבודה איבדה את ההגמוניה שהחזיקה מאז הקמת המדינה. פרס נעשה ראש האופוזיציה בתקופה שבה נדרש להנהיג מפלגה פצועה ולנסח מחדש את מקומה בחברה ישראלית משתנה.

באותן שנים תמך לבסוף בהסכמי קמפ דייוויד ובהסכם השלום עם מצרים, גם אם בתחילה הציע גישה זהירה ומדורגת יותר. הוא ניסה לשמר למפלגת העבודה מעמד של מפלגת שלטון אחראית, העוסקת בביטחון ובשלום גם מן האופוזיציה. בבחירות 1981 התקרב מאוד לניצחון אך הפסיד לליכוד, ובבחירות 1984 הוביל את המערך לתוצאה שאפשרה ממשלת אחדות ורוטציה.

התקופה הארוכה באופוזיציה חידדה את דימויו כאיש שאפתן ומתמיד, אך גם לימדה אותו את מחירו של הפיצול הפוליטי בישראל. כאשר קמה ממשלת האחדות ב־1984, נכנס פרס לראשות הממשלה בתקופה של מלחמה בלבנון, אינפלציה חריפה ומשבר אמון ציבורי עמוק.

ראש ממשלה ותוכנית ייצוב המשק

כהונתו הראשונה של פרס כראש ממשלה, בין 1984 ל־1986 במסגרת הסכם הרוטציה עם יצחק שמיר, הייתה קצרה יחסית אך בעלת משקל היסטורי. ממשלתו הובילה נסיגה מרוב השטחים שכבש צה״ל בלבנון במלחמת לבנון הראשונה והיערכות מחדש ברצועת הביטחון בדרום לבנון. המהלך לא סיים את הבעיה הלבנונית, אך צמצם את נוכחות צה״ל ואת מחיר הדמים של המלחמה.

הישגו הכלכלי הגדול של פרס היה תוכנית ייצוב המשק של 1985, שנעשתה יחד עם שר האוצר יצחק מודעי, נגיד בנק ישראל מיכאל ברונו, אנשי משרד האוצר, ההסתדרות ושותפים נוספים, ובסיוע אמריקני. ישראל עמדה אז בפני אינפלציה של מאות אחוזים בשנה, שחיקת שכר, גירעונות וחוסר יציבות. התוכנית כללה הקפאת מחירים ושכר, קיצוץ תקציבי, הסדרי שער חליפין וצעדים מוניטריים ופיסקליים נוקשים.

התוצאה הייתה שינוי דרמטי: האינפלציה נבלמה, המשק התייצב והונח בסיס חשוב לכלכלה ישראלית מודרנית יותר. היו לתוכנית מחירים חברתיים וכלכליים, והיא סימנה גם מעבר למדיניות שוקית יותר, אך תרומתה להצלת המשק ממשבר עמוק נחשבת לאחד ההישגים המרכזיים של ממשלות ישראל בשנות השמונים.

אתיופיה, מרוקו והאופציה הירדנית

בתקופת כהונתו כראש ממשלה וכשר חוץ היה פרס מעורב גם במהלכים שחרגו מן הגבולות הרגילים של דיפלומטיה. ממשלתו עסקה בהעלאת יהודי אתיופיה ובמבצעי הצלה חשאיים שהביאו אלפי יהודים לישראל. אף שהמבצעים היו מורכבים ורגישים, עצם ההחלטה לפעול למען קהילה יהודית רחוקה ביטאה את תפיסת ישראל כבית לאומי האחראי לגורלם של יהודים בכל מקום.

בשנת 1986 ביקר פרס במרוקו ונפגש עם המלך חסן השני, צעד חריג וחשוב ביחסים החשאיים והגלויים למחצה בין ישראל למדינות ערב. לאחר הרוטציה, כשר החוץ בממשלת שמיר, ניסה לקדם את האופציה הירדנית: הידברות עם המלך חוסיין כדי למצוא מסגרת מדינית לפתרון הסכסוך סביב יהודה, שומרון ועזה. הסכם לונדון שנרקם בשנת 1987 לא אושר על ידי ממשלת ישראל ונגנז, אך הוא העיד על חיפושו המתמשך אחר ערוצי פריצה מדיניים.

בשנת 1988 מונה פרס לשר האוצר בממשלת אחדות נוספת, ובתחילת שנות התשעים חזר לאופוזיציה. למרות כישלונות פוליטיים ומאבקים פנימיים, הוא נשאר אחת הדמויות המנוסות ביותר במערכת הישראלית, ובשנת 1992, לאחר ניצחון העבודה בראשות רבין, שב לעמדת השפעה מרכזית כשר החוץ.

אוסלו, ירדן ופרס נובל לשלום

כשר החוץ בממשלת יצחק רבין השנייה היה פרס מן הדמויות המרכזיות בתהליך אוסלו. ערוצים חשאיים שנוהלו בנורווגיה, ובהם מילאו תפקיד גם יוסי ביילין ואנשי משרד החוץ, הבשילו להסכמות בין ישראל לאש״ף. בספטמבר 1993 נחתם בוושינגטון הסכם אוסלו הראשון, ופרס חתם עליו בשם ממשלת ישראל. ההסכם יצר הכרה הדדית בין ישראל לאש״ף ופתח תהליך מדיני חדש, מלא תקווה אך גם מחלוקת וסיכון.

בשנת 1994 נחתם הסכם השלום בין ישראל לירדן. גם כאן הייתה לפרס, כשר החוץ, תרומה חשובה להשלמת המהלך לצד ראש הממשלה רבין, המלך חוסיין, עבד א־סלאם אל־מג׳אלי והממשל האמריקני. ההסכם עם ירדן סיים עשרות שנים של מצב מלחמה רשמי והפך לאחד מעמודי היציבות האזורית של ישראל.

באותה שנה הוענק פרס נובל לשלום לשמעון פרס, ליצחק רבין וליאסר ערפאת על מאמציהם לקדם את תהליך אוסלו. הפרס שיקף את התקווה הגדולה של אותה תקופה, אך גם את גודל המחלוקת סביב התהליך. עבור פרס, השלום לא היה רק הסכם ביטחוני; הוא היה חזון של שיתוף פעולה אזורי, כלכלה, מים, מדע, תשתיות וחינוך — רעיון שניסח בספרו המזרח התיכון החדש.

לאחר רצח רבין: ראש ממשלה בזמן משבר

ב־4 בנובמבר 1995 נרצח יצחק רבין בעצרת תמיכה בתהליך השלום בתל אביב. פרס, שהיה לצדו בהנהגת הממשלה, התמנה לראש ממשלה והמשיך לנסות לקדם את התהליך המדיני בתקופה של אבל לאומי, טרור, קיטוב פנימי ולחץ ביטחוני. הוא כיהן כראש ממשלה עד הבחירות הישירות בשנת 1996, שבהן הפסיד לבנימין נתניהו בהפרש קטן.

תקופה קצרה זו הייתה מן הקשות בחייו הפוליטיים. מצד אחד רצה לשמר את מורשת רבין ולהמשיך את תהליך השלום; מצד אחר נדרש להתמודד עם פיגועים, עם מתנגדי אוסלו ועם מציאות אזורית שנעשתה מורכבת יותר. כישלונו בבחירות 1996 לא סיים את דרכו. להפך, הוא המשיך לפעול בזירה הציבורית עוד כמעט שני עשורים.

בשנת 1996 הקים את מרכז פרס לשלום, שלימים התפתח למרכז פרס לשלום ולחדשנות. המרכז ביקש לקדם דיאלוג, שיתוף פעולה, בריאות, חינוך, ספורט, יזמות וטכנולוגיה בין יהודים לערבים, ישראלים ושכניהם. גם כאשר התהליך המדיני נקלע למשברים, פרס המשיך להאמין כי יחסים אזוריים נבנים לא רק בהסכמים בין מנהיגים אלא גם במפגש בין חברות, כלכלות ודורות צעירים.

מן העבודה לקדימה ונשיא המדינה

לאחר 1996 המשיך פרס למלא תפקידים בכירים: שר לשיתוף פעולה אזורי בממשלת אהוד ברק, שר חוץ בממשלת אריאל שרון, משנה לראש הממשלה ותומך בתוכנית ההתנתקות מרצועת עזה. בשנת 2005 עזב את מפלגת העבודה והצטרף לקדימה, צעד שסימן את התרחקותו מן המסגרת המפלגתית שבה פעל רוב חייו ואת שאיפתו לתמוך במרכז מדיני רחב.

בשנת 2007 נבחר פרס לנשיאה התשיעי של מדינת ישראל. לאחר שנים שבהן היה פוליטיקאי מעורר מחלוקת, זכה בתפקיד הנשיא למעמד ציבורי מאחד יותר. הוא ייצג את ישראל בעולם, נפגש עם מנהיגים, קידם מדע, חדשנות, חינוך, דו־קיום ותקווה, ודיבר בשם ישראל בטון של חזון ואחריות היסטורית. כאשר סיים את כהונתו בשנת 2014, היה מן הדמויות המבוגרות והוותיקות ביותר שכיהנו בתפקיד ראש מדינה בעולם.

כנשיא הדגיש פרס את ישראל כמדינה של יצירה ולא רק של הישרדות: מדע, חקלאות, רפואה, מים, מחשוב, ננו־טכנולוגיה, יזמות וחינוך. הוא היה מזוהה עם האמונה שהכוח הישראלי העתידי יישען לא רק על צבא חזק אלא גם על מוח חופשי, חברה פתוחה וכלכלה חדשנית.

משפחה, כתיבה ודמות ציבורית

פרס נישא בשנת 1945 לסוניה גלמן, שאותה הכיר בבן שמן. סוניה בחרה רוב השנים להתרחק מאור הזרקורים, והקפידה לשמור על פרטיותה גם בשעה שבעלה נשא בתפקידים הבכירים ביותר במדינה. לזוג נולדו שלושה ילדים: צביה ולדן, בלשנית ואשת חינוך; יונתן, וטרינר; ונחמיה, הידוע כחמי פרס, יזם הון סיכון ואיש טכנולוגיה.

לצד תפקידיו הציבוריים היה פרס גם איש ספר, קורא וכותב. הוא כתב ספרים רבים, בהם קלע דוד, המזרח התיכון החדש, יומן אנטבה, עם הרצל לארץ חדשה, בן־גוריון: חיים פוליטיים וזיכרונותיו אין מקום לחלומות קטנים. הוא אהב שירה, ציטט מן התנ״ך ומספרות העולם, וראה בדמיון כוח מדיני ממשי. בעיניו, מנהיגות אינה מסתפקת בניהול ההווה; היא חייבת לנסח עתיד.

במהלך חייו קיבל פרסים ואותות הוקרה רבים, ובהם פרס נובל לשלום, מדליית החירות הנשיאותית של ארצות הברית, עיטור כבוד בריטי ואותות ממדינות ומוסדות רבים. אולם ההכרה החשובה ביותר במורשתו נובעת פחות מן הפרסים ויותר מן העובדה שכמעט אין תחום מרכזי במדינת ישראל שבו לא נגעה ידו: ביטחון, דיפלומטיה, כלכלה, עלייה, תעשייה, טכנולוגיה, שלום ונשיאות.

מותו והזיכרון הציבורי

ב־13 בספטמבר 2016 לקה פרס בשבץ מוחי קשה ואושפז במרכז הרפואי שיבא בתל השומר. הוא נפטר ב־28 בספטמבר 2016, בגיל תשעים ושלוש, ונקבר בחלקת גדולי האומה בהר הרצל בירושלים. אל הלווייתו הגיעו מנהיגים ונציגים ממדינות רבות, עדות למעמדו הבין־לאומי ולתפקיד שמילא בדיפלומטיה העולמית.

מותו סימן סיום סמלי של דור: אחרון כמעט מבין אנשי דור המייסדים שהגיעו מהעיירה האירופית אל לב המדינה הריבונית, מן ההגנה אל משרד הביטחון, מן הקיבוץ אל הכנסת, מן הרכש החשאי אל טקסי שלום בין־לאומיים. פרס לא היה רק עד להיסטוריה הישראלית; הוא היה אחד מן האנשים שעיצבו אותה בפועל.

מורשתו ממשיכה לעורר דיון, משום שהיא כוללת מתחים אמיתיים: כוח ושלום, ביטחון וחזון, פוליטיקה מפלגתית וממלכתיות, חלוציות ישנה וחדשנות עתידית. דווקא משום כך היא חשובה. פרס מגלם את אחת השאלות הגדולות של ישראל: כיצד עם קטן, פצוע ורדוף בונה כוח מספק כדי לשרוד, ואז מנסה להפוך את הכוח הזה לבסיס של עתיד טוב יותר.

מדוע שמעון פרס ראוי לציון כערך חשוב במורשת

שמעון פרס ראוי לציון כערך חשוב בארכיון מורשת (Moreshet) מפני שחייו מקיפים כמעט את כל המאה הישראלית: ילדות בעיירה יהודית במזרח אירופה, עלייה לארץ ישראל, בניית מוסדות הביטחון, הקמת תעשיות, קידום יכולות מדעיות וטכנולוגיות, הנהגת מפלגות וממשלות, ייצוב המשק, חתירה להסכמי שלום, נשיאות ממלכתית וייצוג ישראל בעולם. הוא היה שותף להחלטות שהשפיעו על ביטחון ישראל, על כלכלתה, על יחסי החוץ שלה ועל האופן שבו דורות של יהודים הבינו את משמעות הריבונות.

Moreshet.com מתעד את שמעון פרס משום שמורשת יהודית וישראלית אינה רק זיכרון של עבר, אלא גם סיפור של בנייה, אחריות, מוסדות, דמיון פוליטי ויכולת להשתנות. מקומו של פרס במורשת (Moreshet) נובע מן השילוב הנדיר בין יהודי שנשא עמו את זיכרון העיירה והשואה לבין מדינאי שבנה כוח, חיפש שלום, האמין במדע ובחדשנות, והשאיר אחריו דוגמה מורכבת אך חיונית למנהיגות ישראלית ארוכת טווח.