עדיאל (עדי) אמוראי

עדיאל (עדי) אמוראי (17 בפברואר 1934 – 29 בספטמבר 2025) היה איש ציבור ופוליטיקאי ישראלי שכיהן קרוב לתשע־עשרה שנים כחבר הכנסת מטעם המערך, שימש סגן שר האוצר ומילא שורה של תפקידי ניהול והנהגה בגופים מרכזיים במשק ובחברה הישראלית. פעילותו השתרעה מוועדות הכנסת ומשרד האוצר ועד לניהול מניות הבנקים שהוחזקו בידי המדינה, חברת החשמל, מוסדות תרבות, תנועות נוער וגופים רפואיים.

ייחודו של מסלולו היה בחיבור בין קבלת החלטות לאומית לבין העבודה המעשית הנדרשת כדי לקיים מוסדות לאורך זמן. הוא עסק בתקציב, בפיקוח ובמדיניות כלכלית בכנסת; נטל חלק בניהול נכסים רגישים לאחר משבר מניות הבנקים; ובהמשך תרם מניסיונו למערכת החשמל, לקולנוע הישראלי, לתזמורת הפילהרמונית הישראלית ולמוסדות ציבור נוספים.

מילדות ברחובות לשירות הציבורי

אמוראי נולד ברחובות בתקופת המנדט הבריטי. אביו, יעקב אמוראי, היה מורה וסופר ולימים כיהן כנשיאה הרביעי של הסתדרות המורים. לאחר שהמשפחה עברה לתל אביב למד עדי אמוראי בתיכון עירוני א'. בנעוריו היה פעיל בתנועת המחנות העולים, מסגרת שחיברה חינוך, אחריות חברתית ומעורבות בחיי הארץ, ובהמשך היה פעיל באחדות העבודה–פועלי ציון.

לאחר שירותו הצבאי למד כלכלה, יחסים בין־לאומיים ומינהל ציבורי באוניברסיטה העברית בירושלים. השילוב הזה הכין אותו לעבודה בצומת שבין מדיניות, תקציב ומנגנוני ממשל. לפני בחירתו לכנסת שימש מנהל לשכת שר הפנים ודובר משרד הפנים, תפקידים שהקנו לו היכרות ישירה עם עבודת הממשלה ועם הקשר שבין מוסדות המדינה לציבור.

כמעט שני עשורים בכנסת

ב-1969 נבחר אמוראי לראשונה לכנסת השביעית ברשימת המערך, בזיקה לחטיבת אחדות העבודה. הוא נבחר מחדש בבחירות של 1973, 1977, 1981 ו-1984 וכיהן בכנסות השביעית עד האחת־עשרה. תקופת כהונה ממושכת זו אפשרה לו לצבור ידע מוסדי ולהשפיע על תחומים שבהם נדרשים רציפות, בקיאות בפרטים ופיקוח פרלמנטרי.

אמוראי היה חבר בוועדת הכספים, בוועדת הכלכלה, בוועדה לענייני ביקורת המדינה ובוועדת המשנה לתקציב הביטחון. עבודתן של ועדות אלה נוגעת לליבת פעולתה של המדינה: חלוקת משאבים, בחינת תקציבים, פיקוח על הממשלה, תשתיות ופעילות כלכלית. כחבר ועדת הכספים פעל גם להקמת קרן קולנוע שתעודד הפקה של סרטים ישראליים איכותיים. בכך סייע להפנות כלי תקציבי ומוסדי לא רק לצורכי המשק, אלא גם להתפתחותה של יצירה ישראלית מקומית.

סגן שר האוצר בתקופה כלכלית מכרעת

ב-24 בספטמבר 1984 מונה אמוראי לסגן שר האוצר, וכיהן בתפקיד בממשלות ישראל העשרים ואחת והעשרים ושתיים. הייתה זו תקופה מכרעת לכלכלה הישראלית, שהתמודדה עם אינפלציה חריפה, צורך בייצוב ועם השלכותיו של משבר מניות הבנקים. מעמדו כסגן שר, לצד ניסיונו בוועדת הכספים, הציב אותו בלב העיסוק הממשלתי בתקציב, בשווקים ובניהול כלכלי אחראי.

אמוראי מילא גם תפקידי תיווך פוליטיים רגישים. בספטמבר 1985 נשלח בידי ראש הממשלה שמעון פרס לפגישה בביתו של הרב אלעזר מנחם מן שך, בניסיון לברר אפשרויות לתמיכה פוליטית במהלך להקמת ממשלה צרה. עוד ביוני אותה שנה נפגש עם הרב שך ושמע ממנו עמדה התומכת באפשרות המדינית הירדנית. שליחויות אלה מעידות על האמון שניתן באמוראי לנהל שיח שקט בין הנהגות שהגיעו מעולמות פוליטיים וחברתיים שונים.

בסוף אוקטובר 1988 התפטר מן הכנסת, והחלפתו באורי סבג נכנסה לתוקף בראשית נובמבר. לאחר עשרות שנים במערכת הפוליטית המשיך אמוראי לשירות ציבורי וכלכלי מחוץ לבית המחוקקים.

ניהול מניות הבנקים בשם הציבור

בין 1988 ל-1991 כיהן אמוראי כיושב ראש הדירקטוריון וכמנכ״ל של חברת נכסים מ.י. החברה הוקמה כדי לטפל במניות הבנקים שעברו לשליטת המדינה בעקבות משבר מניות הבנקים. היה זה תפקיד בעל אחריות ציבורית מיוחדת: המדינה נדרשה לנהל החזקות פיננסיות גדולות שנוצרו בעקבות התערבות חירום, לשמור על האינטרס הציבורי ולהכין את הקרקע להסדרת הבעלות בעתיד.

אין לייחס לאדם יחיד את יציבותה של מערכת הבנקאות הישראלית, אך עבודתו של אמוראי בנכסים מ.י. הייתה חלק מן המאמץ המוסדי להפוך את תגובת המדינה למשבר לתהליך מסודר של ניהול ופיקוח. ניסיונו הפרלמנטרי והתקציבי העניק לו נקודת מבט רחבה על האחריות הכרוכה בניהול נכסים שהוחזקו למעשה בשם אזרחי ישראל.

בשנים מאוחרות יותר כיהן גם כיושב ראש ועדת ההשקעות של אי.בי.אי. גמל בע״מ. תפקיד זה המשיך את מעורבותו בניהול השקעות ובפיקוח על קבלת החלטות פיננסיות, הפעם במסגרת החיסכון ארוך הטווח.

תעשייה, תשתיות וניהול חברת החשמל

ב-1992 שימש אמוראי מנכ״ל הרשות לשיתוף פעולה תעשייתי. הרשות פועלת בנקודת המפגש שבין רכש, תעשייה ושיתופי פעולה כלכליים, ולכן התפקיד הלם את ניסיונו בממשל ובכלכלה גם יחד.

באותה שנה מונה ליושב ראש דירקטוריון חברת החשמל לישראל, תפקיד שבו כיהן עד 1995. חברת החשמל היא מן התשתיות החיוניות ביותר לחיי המדינה: פעילותם של בתי חולים, מפעלים, עסקים, מוסדות חינוך ומשקי בית תלויה באספקת חשמל אמינה. הנהגת הדירקטוריון של חברה לאומית בסדר גודל כזה חייבה פיקוח על מערכת מורכבת, איזון בין צרכים ציבוריים וכלכליים וקבלת החלטות בעלות השפעה ארוכת טווח.

נוער, קולנוע, מוזיקה ורפואה

לצד תפקידיו הפוליטיים והכלכליים, אמוראי הקדיש שנים לבניית מסגרות המחברות צעירים וקהילות. בין 1972 ל-1984 כיהן כיושב ראש מועצת תנועות הנוער, ובין 1973 ל-1984 עמד בראש המועצה הישראלית לחילופי צעירים ונוער. תפקידים אלה ביטאו תפיסה שלפיה מוסדות נוער אינם פעילות שולית, אלא מקום שבו מתפתחות מנהיגות, אחריות חברתית והיכרות בין קבוצות בארץ ומחוצה לה.

תרומתו לתרבות הישראלית נמשכה מעבר לפעילותו להקמת קרן קולנוע. הוא היה חבר הנהלת הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה, המסייעת לטיפוח יצירה תיעודית ועלילתית ישראלית. תמיכה מוסדית כזאת חשובה משום שסרטים ותוכניות אינם רק בידור: הם מתעדים שפות, קהילות, זיכרונות, ויכוחים וחוויות המעצבים את סיפורה של החברה הישראלית.

מראשית שנות ה-2000 ועד מותו עמד אמוראי בראש המועצה הציבורית של התזמורת הפילהרמונית הישראלית. בתפקיד ציבורי זה סייע ללוות אחד ממוסדות התרבות המזוהים ביותר עם ישראל, מוסד ששורשיו קשורים גם בסיפורם של מוזיקאים יהודים שנמלטו מאירופה ובבניית חיי תרבות בארץ. הוא היה גם חבר בהנהלת המועצה הציבורית של נאמני מרכז שניידר לרפואת ילדים, ובכך תרם מניסיונו לקשר שבין מוסדות רפואיים, הנהגה ציבורית ותמיכת הקהילה.

מורשת של אחריות מוסדית

דרכו של אמוראי ממחישה סוג של מנהיגות שאינו מסתכם בנאומים או בתואר ציבורי אחד. הוא עבר בין הכנסת, משרד האוצר, ניהול נכסי המדינה, תשתיות לאומיות ומוסדות תרבות וחברה, ובכל תחנה עסק במנגנונים המאפשרים למדינה ולקהילה לפעול: תקציבים, פיקוח, דירקטוריונים, קרנות ומועצות ציבוריות.

השפעתו ניכרת במיוחד ברוחב היריעה. החלטות כלכליות וניהול מניות הבנקים השפיעו על כספי הציבור ועל אמון במוסדות; הנהגת חברת החשמל נגעה בתשתית שעליה נשענים חיי היום־יום; פעילותו למען הקולנוע והמוזיקה סייעה לשמר ולטפח ביטוי תרבותי ישראלי; ועבודתו עם תנועות נוער ומוסדות רפואיים חיברה בין מדיניות לבין חיי הקהילה.

מדוע עדיאל אמוראי ראוי לציון כערך חשוב במורשת

עדיאל אמוראי ראוי להיכלל בארכיון מורשת (Moreshet) משום שעבודתו משקפת פרק משמעותי בהתפתחותם של מוסדות מדינת ישראל. הוא היה שותף לעבודה הפרלמנטרית והכלכלית בתקופות מאתגרות, נשא באחריות לניהול החזקות הבנקים שבידי המדינה, עמד בראש דירקטוריון תשתית לאומית מרכזית וסייע למסגרות המטפחות את הקולנוע, המוזיקה, הנוער ורפואת הילדים בישראל.

ב-Moreshet.com נשמר סיפורו לא רק כתולדותיו של חבר כנסת, אלא כדוגמה לחיבור בין שירות ציבורי, מומחיות כלכלית ואחריות מוסדית. תרומתו נגעה במערכות המעצבות את חייהם של ישראלים מדי יום ובמוסדות תרבות המשמרים ומבטאים את הזיכרון והזהות של החברה היהודית והישראלית. מורשתו מזכירה שמדינה נבנית גם באמצעות עבודה מתמשכת, מפוכחת ולעיתים רחוקה מאור הזרקורים, בתוך המוסדות שעליהם נשען הציבור.