משה ספדיה

משה ספדיה (נולד ב־14 ביולי 1938) הוא אדריכל, מתכנן ערים, מחנך ומחבר ישראלי־קנדי־אמריקאי, שמבנים בתכנונו נעשו לחלק מן הנוף האזרחי והתרבותי בישראל, בקנדה, בארצות הברית, בסינגפור ובמדינות נוספות. מאז פריצתו הבינלאומית עם הביטאט 67 במונטריאול, הוא עוסק בשאלה כיצד אדריכלות רחבת היקף יכולה להעניק לאדם אור, גינה, נוף, התמצאות ותחושת שייכות. עבודתו משתרעת מדיור ומוזיאונים ועד ספריות, נמלי תעופה, מוסדות הנצחה ומרכזים עירוניים.

למקומו במורשת היהודית והישראלית יש ממד מיוחד. ספדיה תכנן את המוזיאון לתולדות השואה ביד ושם, מרכז סקירבול לתרבות יהודית בלוס אנג'לס, מרכז יצחק רבין, מבנים ברובע היהודי בירושלים ואתרים נוספים שבהם אדריכלות נדרשת לשאת זיכרון, זהות והיסטוריה. במקביל, יצירותיו הבינלאומיות הראו כיצד רעיונות שנולדו מתוך חוויותיו בחיפה, בירושלים ובמונטריאול יכולים להשפיע על המרחב הציבורי ברחבי העולם.

מחיפה למונטריאול: מקורותיה של תפיסה אדריכלית

ספדיה נולד בחיפה למשפחה יהודית שמוצאה בחלב שבסוריה. הוא למד בבית הספר הריאלי, ובילדותו הכיר מקרוב עיר הבנויה על מדרונות ומפגישה בין נמל, שכונות, גנים ואדריכלות מתקופות שונות. לימים תיאר את חיפה כאחת מהשפעותיו המוקדמות: העיר התחתית העות'מאנית, הבנייה המודרנית על הכרמל והגנים הבהאיים המחישו לו כיצד טופוגרפיה, נוף ואדריכלות יכולים ליצור מכלול אחד.

בשנת 1953, כשהיה בן 15, היגרה משפחתו לקנדה והתיישבה במונטריאול. ספדיה למד אדריכלות באוניברסיטת מקגיל וקיבל את התואר ב־1961. מלגה מטעם תאגיד המשכנתאות והדיור הקנדי אפשרה לו לסייר בערים בצפון אמריקה ולבחון מקרוב את דפוסי המגורים העירוניים. לאחר לימודיו עבד בפילדלפיה אצל לואי קאהן, מן האדריכלים המשפיעים במאה ה־20. המפגש בין חינוכו הים־תיכוני, המודרניזם הצפון־אמריקאי והדגש של קאהן על חומר, אור ומונומנטליות תרם להתגבשות שפתו המקצועית.

הביטאט 67: רעיון סטודנטיאלי שהפך לציון דרך עולמי

עבודת הגמר של ספדיה במקגיל, שנשאה את הרעיון של מערכת מגורים מודולרית תלת־ממדית, נולדה מתוך ביקורת על שתי חלופות נפוצות: פרברים דלילי אוכלוסין מצד אחד ומגדלי דירות אחידים ומנותקים מן הקרקע מצד אחר. הוא ביקש לשלב את הצפיפות הנחוצה לעיר עם איכויות המזוהות עם בית פרטי, ובהן מרפסת רחבה, גינה, פרטיות ואור טבעי.

הרעיון פותח לקראת התערוכה העולמית אקספו 67 ונבנה במונטריאול בשם הביטאט 67. יחידות בטון טרומיות הורכבו זו מעל זו במערך מדורג, כך שהגג של יחידה אחת נעשה למרפסת או לגינה של יחידה אחרת. שבילים מוגבהים, חללים פתוחים ושטחים משותפים העניקו למתחם אופי של שכונה אנכית ולא של בניין דירות רגיל.

הביטאט 67 היה פרויקט הבכורה שהעמיד את ספדיה בחזית האדריכלות הבינלאומית. חשיבותו אינה רק בצורה המזוהה מיד, אלא בניסוי החברתי והעירוני שייצג: ניסיון להעניק מגורים אנושיים בתוך עיר צפופה באמצעות בנייה מתועשת. שאלות שהעלה הפרויקט על פרטיות, קהילה, צפיפות וגישה לטבע המשיכו ללוות את ספדיה במשך עשרות שנים וחזרו, בקני מידה אחרים, בפרויקטים באסיה ובאמריקה.

ירושלים: בנייה בתוך מרחב של היסטוריה וזיכרון

בשנת 1970 הקים ספדיה שלוחה של משרדו בירושלים והיה מעורב בשורה של מיזמים בעיר. ברובע היהודי תכנן בין השאר את מתחם ישיבת פורת יוסף. הבניין משלב אבן ירושלמית, קשתות וכיפות עם גאומטריה מודרנית, פתחים עיליים ומשפכי אור. השילוב ממחיש עיקרון מרכזי בעבודתו בישראל: שימוש בשפה מקומית ובהיסטוריה הבנויה בלי להסתפק בחיקוי של העבר.

ספדיה הציע גם תוכנית לעיצוב מחודש של רחבת הכותל המערבי. היא כללה מרחב מדורג היורד לעבר הכותל וחשיפה רבה יותר של המפלס ההרודיאני הקדום, במטרה להשיב למפגש עם האבנים העתיקות תחושה של קנה מידה ועומק היסטורי. ועדה ממשלתית בחנה את ההצעה בשנות ה־70, אך היא לא בוצעה. אף שנותרה על הנייר, התוכנית היא דוגמה להתמודדותו עם השאלה כיצד לעצב אתר קדוש ופעיל בלי לטשטש את שכבותיו הארכאולוגיות.

עבודתו במתחם ממילא התמקדה ביצירת חיבור עירוני בין העיר העתיקה לירושלים המערבית. זה היה מיזם ממושך ומורכב, שכלל מגורים, מלונאות, מסחר ומרחבים להולכי רגל. לאחר עיכובים של שנים הושלם המתחם בשלבים והפך לציר מרכזי המוביל לשער יפו. בירושלים תכנן ספדיה גם פרויקטים עבור היברו יוניון קולג' ובית שמואל, וכן היה מעורב בקריה הלאומית לארכאולוגיה של ארץ ישראל, מוסד שנועד לרכז שימור, מחקר והצגה של ממצאי הארץ.

אדריכלות של זיכרון: יד ושם ומרכז יצחק רבין

אחת מתרומותיו המרכזיות למרחב הזיכרון היהודי היא המוזיאון לתולדות השואה ביד ושם, שנחנך בירושלים בשנת 2005. במקום להציב מונומנט המתחרה בעוצמת הנושא, ספדיה הטמיע את מרבית המבנה בתוך הר הזיכרון. ציר בטון דמוי מנסרה חוצה את ההר, ולאורכו נפתחות גלריות המספרות את סיפור השואה באמצעות מסמכים, חפצים, עדויות וסיפורים אישיים.

מסלול המבקרים אינו רק אמצעי תנועה אלא חלק מן הסיפור. המעבר בתוך ההר מצמצם את האפשרות לעקוף את הרצף ההיסטורי, בעוד האור החודר מן התקרה מלווה את הדרך. בקצה המסלול נפתחת מרפסת אל נוף הרי ירושלים. המעבר מן החלל התחום אל אור היום אינו מבטל את האבל, אך מחבר את הזיכרון להמשך החיים. ספדיה תכנן ביד ושם גם את יד לילד ואת אנדרטת הקרון, ובכך סייע לעצב מכלול שבו חלל, חומר ונוף נעשים אמצעים למסירת זיכרון השואה לדורות הבאים.

בתל אביב תכנן את מרכז יצחק רבין ואת חלקת הקבר של יצחק ולאה רבין בהר הרצל. המרכז משלב את סיפור חייו של רבין בתולדות החברה והמדינה, והאדריכלות שלו מחברת חללי תצוגה אל הנוף הישראלי. גם כאן המבנה משמש מסגרת לזיכרון ציבורי ולא רק מעטפת לתכנים.

תכנון ישראלי בקנה מידה של עיר ושער כניסה למדינה

בסוף שנות ה־80 הוזמן ספדיה להכין תוכנית אב למודיעין, עיר חדשה בין ירושלים לתל אביב. התוכנית מיקמה שכונות על רכסים והותירה את העמקים כשטחים ירוקים וכצירים עירוניים. מודיעין התפתחה מאז לעיר גדולה, ותוכניתה מדגימה את ניסיונו של ספדיה להתאים התיישבות רחבת היקף לטופוגרפיה במקום למחוק אותה.

בטרמינל 3 בנמל התעופה בן־גוריון, שנפתח ב־2004, תכנן משרדו את המערך האווירי. הדגש היה על התמצאות אינטואיטיבית, מרחקי ראייה, אור טבעי ותנועה ברורה בין אזורי הבידוק, הדיוטי פרי ושערי היציאה. מפל מים במרכז אולם מקבלי הפנים מוסיף למבנה הציבורי הגדול יסוד טבעי. עבור מיליוני נוסעים, הטרמינל הוא שער הכניסה לישראל ושער היציאה ממנה, ולכן תכנונו משפיע ישירות על האופן שבו המדינה מתקבלת ונחווית.

מוזיאונים, ספריות ומוסדות ציבור בצפון אמריקה

בקנדה תכנן ספדיה כמה ממוסדות התרבות הבולטים במדינה. הגלריה הלאומית של קנדה באוטווה, שנפתחה ב־1988, משתמשת בזכוכית, באבן ובמערכת של אור טבעי כדי ליצור קשר בין האמנות, המבקרים וקו הרקיע של הבירה. המבנה אינו מסתגר כאוצר סגור; המעברים והשקיפות הופכים את הביקור בו לחוויה אזרחית.

בספריית ונקובר יצר ספדיה מתחם עירוני שבמרכזו ספרייה מעוגלת המוקפת בטבעת של מעברים ומרחבים ציבוריים. הבניין הרחיב את מושג הספרייה ממחסן ספרים ל"סלון עירוני" — מקום לקריאה, לימוד, מפגש ושירות ציבורי. הוא תכנן גם את מוזיאון הציוויליזציה של קוויבק, אגף במוזיאון מונטריאול לאמנויות יפות, מוזיאון פיבודי אסקס במסצ'וסטס, מרכז קאופמן לאמנויות הבמה בקנזס סיטי ומטה המכון האמריקאי לשלום בוושינגטון.

בארקנסו תכנן את מוזיאון קריסטל ברידג'ס לאמנות אמריקאית, שנפתח ב־2011. הגלריות והגשרים משתרעים מעל בריכות מים בתוך עמק מיוער, והמבנה מתוכנן כך שהטבע אינו רק רקע לאמנות אלא חלק רציף מן הביקור. זוהי דוגמה מובהקת לנטייתו לחבר מוסדות גדולים אל האתר באמצעות אור, מים, צמחייה ותנועה.

מרכז סקירבול והצגת המורשת היהודית־אמריקאית

מרכז סקירבול בלוס אנג'לס מוקדש לתרבות היהודית, להיסטוריה של יהודי ארצות הברית ולערכים אזרחיים של קבלת האחר. ספדיה תכנן קמפוס של מבנים, חצרות וגנים במורדות הרי סנטה מוניקה. החלוקה למכלול של חללים אנושיים, במקום מסה מוסדית אחת, מתאימה למרכז המשלב מוזיאון, חינוך, מופעים והתכנסות קהילתית. באמצעותו תרם ספדיה למוסד שמנגיש את הסיפור היהודי לקהל רחב וממקם אותו בתוך השיחה האמריקאית.

מסינגפור לעולם: גנים, גשרים ועירוניות רב־מפלסית

בסינגפור קיבל חזונו של ספדיה ביטוי בקנה מידה חדש. מרינה ביי סנדס, שנפתח ב־2010, מורכב משלושה מגדלים המחוברים בראשם בסקיי־פארק ארוך ובו גנים, מסלולי הליכה ובריכת שחייה. המתחם כולל מלון, מרכז כנסים, מסחר, תיאטרון, מוזיאון ומרחבים ציבוריים. צורתו נעשתה לאחד מסמליה המזוהים של סינגפור, אך חשיבותו המקצועית טמונה גם בהעברת הקרקע הציבורית והגן אל גובה המגדלים.

ב־Jewel Changi Airport, שנפתח ב־2019, חיבר משרדו מרכז תחבורה, מסחר וגן טרופי תחת מעטפת זכוכית טבעתית. במרכז החלל נופל מפל מים גדול דרך פתח בגג, וסביבו שבילי הליכה וצמחייה. הפרויקט הפך זמן המתנה בשדה תעופה לחוויה של טבע ותנועה, והמחיש כיצד תשתית עמוסה יכולה לשמש גם מרחב ציבורי מזמין.

ב־Raffles City Chongqing בסין חיבר ספדיה קבוצת מגדלים באמצעות מבנה אופקי מוגבה המכונה לעיתים "גורד שחקים אופקי". כמו בפרויקטים אחרים שלו באסיה, החיבור בין מגדלים נועד ליצור עירוניות רב־מפלסית — לא אוסף של מבנים מבודדים, אלא מערכת של מעברים, גנים ושימושים משותפים.

הוראה, כתיבה והעברת הידע לדורות הבאים

בשנת 1976 החל ספדיה ללמד בבית הספר לתכנון של אוניברסיטת הרווארד, וב־1978 התמנה לעמוד בראש תחום העיצוב העירוני. בהוראה, בהרצאות ובסטודיו המקצועי הוא קידם דיון באחריותו החברתית של האדריכל ובקשר שבין תכנון, טכנולוגיה וחיי היומיום. משרדו ייסד גם תוכנית מחקר המאפשרת לאדריכלים לבחון נושאים כגון דיור עתידי, תחבורה ובניינים גבוהים מעבר למגבלות של פרויקט מסחרי יחיד.

ספריו מתעדים את התפתחות רעיונותיו, ובהם Beyond Habitat, For Everyone a Garden, Jerusalem: The Future of the Past ו־The City After the Automobile. ספר זיכרונותיו, If Walls Could Speak: My Life in Architecture, ראה אור באנגלית ב־2022 ותורגם לעברית בשם אילו קירות יכלו לדבר — חיי באדריכלות. הכתיבה מאפשרת לראות את המבנים כחלק מתפיסה רחבה על עיר, חברה, זיכרון וטבע.

ארכיון משה ספדיה באוניברסיטת מקגיל, שאליה תרם את חומריו החל ב־1990, הוא מאוספי התיעוד האדריכלי האישיים הגדולים בקנדה. הוא כולל שרטוטים, דגמים, תצלומים, תיקי פרויקטים וספרי סקיצות המתעדים מאות עבודות. האוסף מאפשר לחוקרים ולסטודנטים ללמוד לא רק את התוצאה הבנויה אלא גם את תהליכי החשיבה, הניסוי והשינוי שמאחוריה.

הכרה מקצועית והשפעה מתמשכת

ספדיה זכה בשורת אותות הוקרה מרכזיים, ובהם מדליית הזהב של המכון המלכותי לאדריכלות בקנדה ב־1995, דרגת עמית במסדר קנדה ולאחר מכן דרגת Companion, מדליית הזהב של המכון האמריקאי לאדריכלים ב־2015 ופרס וולף באדריכלות ב־2019. הוא קיבל גם תוארי דוקטור לשם כבוד ממוסדות בקנדה, בישראל ובארצות הברית.

חשיבותה של הקריירה שלו אינה מסתכמת בפרסים או ברשימת בניינים. הביטאט 67 ממשיך לעורר דיון על עתיד הדיור; יד ושם מדגים כיצד אדריכלות יכולה להוביל אדם בתוך נרטיב היסטורי; ספריות ומוזיאונים בתכנונו מחזקים מוסדות ציבור; והפרויקטים בסינגפור מראים כיצד טבע ומרחב משותף יכולים להשתלב בתשתיות ובבנייה צפופה. לאורך יותר משישה עשורים הוא שב לאותה שאלה יסודית: כיצד בניין גדול יכול להישאר מקום אנושי.

מדוע משה ספדיה ראוי לציון כערך חשוב במורשת

משה ספדיה ראוי להיכלל בארכיון מורשת (Moreshet) משום שעבודתו העניקה צורה פיזית לכמה מן הסיפורים המרכזיים של העם היהודי ומדינת ישראל. במוזיאון לתולדות השואה ביד ושם הוא יצר מסע אדריכלי המסייע למיליוני מבקרים להתמודד עם זיכרון השואה; במרכז סקירבול הוא סייע להנגיש את התרבות היהודית־אמריקאית; ובירושלים, במרכז יצחק רבין ובקריה הלאומית לארכאולוגיה פעל בתוך מרחבים שבהם היסטוריה, זהות וחיים ציבוריים נפגשים.

מורשתו רחבה גם מעבר לאתרים יהודיים. הביטאט 67 שינה את השיחה הבינלאומית על מגורים צפופים; מוסדות התרבות שתכנן הפכו אמנות, ידע ומפגש קהילתי לנגישים יותר; ומבנים כמו Jewel Changi Airport המחישו שאפילו תשתית עולמית יכולה לכלול טבע, בהירות וחוויה אנושית. הצגת סיפורו ב־Moreshet.com מתעדת אפוא לא רק קריירה אדריכלית יוצאת דופן, אלא את השפעתו של בן חיפה ממשפחה יהודית־חלבית על האופן שבו קהילות בישראל ובעולם זוכרות, לומדות, נפגשות וחיות יחד.