אריך מנדלסון

אריך מנדלסון (Erich Mendelsohn; ‏21 במרץ 1887 – 15 בספטמבר 1953) היה אדריכל יהודי־גרמני בעל השפעה בין־לאומית, מן הדמויות המרכזיות שעיצבו את המעבר מן האקספרסיוניזם האדריכלי של ראשית המאה ה־20 אל מודרניזם דינמי, פונקציונלי ומותאם לעולם של תעשייה, מסחר, מדע ותנועה. הקריירה שלו נפרשה על פני גרמניה, בריטניה, ארץ ישראל וארצות הברית, ונקטעה שוב ושוב בידי מלחמות, הגירה ואנטישמיות — אך בכל תחנה הצליח ליצור שפה אדריכלית חדשה המתאימה למקום, לאקלים ולמוסד שעבורו תכנן.

מנדלסון התפרסם תחילה בזכות מגדל איינשטיין בפוטסדאם, מבנה שנעשה לאחד הסמלים הבולטים של האקספרסיוניזם באדריכלות. בהמשך עיצב מפעלי תעשייה, בתי קולנוע, משרדי עיתונים ובתי כלבו שהעניקו לאדריכלות המסחרית של רפובליקת ויימאר תחושה חדשה של מהירות ותנועה. לאחר עליית הנאצים לשלטון נאלץ להימלט מגרמניה. באנגליה תכנן עם סרג׳ צ׳רמייף את De La Warr Pavilion; בארץ ישראל יצר את בית חיים ויצמן, מבני מחקר, בתי חולים, בנק ומוסדות בירושלים, רחובות וחיפה; ובארצות הברית הפך בשנותיו האחרונות לאחד המתכננים החשובים של בתי כנסת ומרכזים קהילתיים יהודיים לאחר המלחמה.

המסלול הזה מעניק למנדלסון חשיבות מיוחדת במורשת היהודית. עבודתו התחילה למעשה במבנה של הקהילה היהודית בעיר הולדתו, ובשנותיו האחרונות חזרה אל בית הכנסת כמוסד מרכזי. בין שתי הנקודות האלה נמצאת קריירה שהמחישה את הניידות, ההישג והטלטלה של יהדות אירופה במאה ה־20: פריחה תרבותית בגרמניה, עקירה בכוח בידי הנאצים, בנייה בארץ ישראל וחיים חדשים בעולם האנגלו־אמריקאי.

ילדות יהודית באלנשטיין

מנדלסון נולד ב־21 במרץ 1887 באלנשטיין שבפרוסיה המזרחית, כיום אולשטין שבפולין. הוא היה החמישי מבין שישה ילדים במשפחה יהודית. אביו, דוד, היה סוחר ובעל חנות, ואמו אמה אסתר לבית ירוסלבסקי עסקה בכובענות.

אלנשטיין הייתה עיר פרוסית שבה התקיימה קהילה יהודית קטנה אך פעילה. מנדלסון גדל בתוך המפגש שבין זהות יהודית, תרבות גרמנית ועולם עירוני המשתנה במהירות. הוא למד בגימנסיה הומניסטית ולאחר מכן עבר הכשרה מסחרית בברלין, מסלול שנראה בתחילה רחוק מאדריכלות.

בשנת 1906 החל ללמוד כלכלה במינכן, אך בתוך זמן קצר גילה כי משיכתו האמיתית היא לאמנות ולבנייה. בשנת 1908 עבר ללימודי אדריכלות בבית הספר הטכני בשרלוטנבורג שבברלין, ולאחר מכן המשיך באוניברסיטה הטכנית במינכן, שבה סיים בהצטיינות בשנת 1912.

תיאודור פישר והעולם האקספרסיוניסטי

במינכן למד מנדלסון אצל תיאודור פישר, אדריכל ומורה חשוב שעמד בין מסורת היסטורית לבין החיפוש אחר אדריכלות מודרנית חדשה. במקביל נחשף מנדלסון לחוגים האמנותיים של האקספרסיוניזם הגרמני, ובהם אמנים הקשורים לDer Blaue Reiter ולDie Brücke.

ההשפעה ניכרת ברישומיו המוקדמים. במקום להתחיל רק מתוכנית הנדסית, הוא צייר בניינים כמסות מלאות אנרגיה: קווים שנעים קדימה, נפחים המתעקמים ומתפתחים וצורות שנראות כמעט כאילו הן בתנועה. ברישומים האלה כבר מופיע רעיון שילווה את כל עבודתו — בניין אינו חייב להיראות סטטי גם אם הוא עשוי לבנים, אבן ובטון.

מנדלסון לא נשאר אקספרסיוניסט טהור. עם השנים הפכה שפתו מדויקת, פונקציונלית ומאופקת יותר. אולם תחושת התנועה נשארה. גם בתי הכלבו, הקולנוע, בתי החולים ובתי הכנסת שלו נראים לעיתים כגופים הנעים לאורך הרחוב ולא כאובייקטים הניצבים בו בלי קשר לסביבה.

בית הטהרה באולשטין: יצירה יהודית בראשית הדרך

אחת העובדות החשובות ביותר להבנת הקשר היהודי ביצירתו של מנדלסון היא שהפרויקט העצמאי הראשון שלו היה מבנה עבור הקהילה היהודית בעיר הולדתו. עוד בתקופת לימודיו תכנן את בית הטהרה – בית תהרה בבית העלמין היהודי באלנשטיין. המבנה הוקם בשנים 1912–1913 ונפתח בספטמבר 1913.

בית טהרה הוא המקום שבו מכינים את הנפטר לקבורה על פי המסורת היהודית. מנדלסון תכנן סדרה ברורה של חללים המלווים את התהליך הטקסי, ובהם חדרי טהרה ופרידה. פנים המבנה שילב סדר גאומטרי וסמלים יהודיים, ובחלל המרכזי נוצרה תקרה בעלת אופי פירמידלי.

הבניין שרד את המאה הסוערת שעברה על העיר ונחשב כיום לשריד האדריכלי היחיד מן הקהילה היהודית ההיסטורית של אולשטין. לאחר שיקום הוא משמש כמרכז לדיאלוג בין־תרבותי הנושא את שמו של מנדלסון. בכך נסגר מעגל יוצא דופן: עבודת הביכורים של האדריכל היהודי נעשתה גם אתר זיכרון לקהילה שממנה צמח.

מלחמת העולם הראשונה והרישומים מן החזית

במלחמת העולם הראשונה שירת מנדלסון בצבא הגרמני. במהלך השירות המשיך לצייר ולפתח רעיונות אדריכליים. חלק מן הרישומים הקטנים נשלחו במכתבים לאשתו, הצ׳לנית לואיזה מאס, שאותה נשא בשנת 1915.

הרישומים הללו נעשו חלק חשוב מן המיתולוגיה המקצועית שלו. בשעה שלא הייתה לו אפשרות לבנות, הוא פיתח על הנייר מפעלים, תחנות, בתי תרבות ומבנים גדולים בעלי צורות דינמיות. לאחר המלחמה יכול היה לתרגם חלק מן הניסויים האלה לאדריכלות ממשית.

ההתכתבות ארוכת השנים עם לואיזה, שנשמרה בהיקף גדול, היא גם מקור מרכזי להבנת האדם והאמן. היא מתעדת לא רק פרויקטים, אלא זוג יהודי שעבר דרך גרמניה הקיסרית, מלחמת העולם הראשונה, פריחת ויימאר, עליית הנאצים, הגירה לבריטניה, עבודה בארץ ישראל ולבסוף חיים בארצות הברית.

מגדל איינשטיין: מדע ואדריכלות נפגשים

הפרויקט שהפך את מנדלסון לשם בין־לאומי היה מגדל איינשטיין בפוטסדאם. הקשר נוצר באמצעות האסטרונום ארווין פינליי־פרוינדליך, שאותו הכיר מנדלסון דרך אשתו. פרוינדליך ביקש ליצור מצפה שמש שיוכל לבצע מדידות הקשורות לתורת היחסות של אלברט איינשטיין.

המבנה תוכנן ונבנה בין 1919 ל־1924 ושילב דרישות מדעיות מדויקות עם צורה אדריכלית חסרת תקדים. המסות הלבנות זורמות זו אל זו, והבניין נראה כמעט כאילו פוסל כחומר אחד רציף. אף שהוא מזוהה מאוד עם בטון, חלק ניכר ממנו נבנה למעשה מלבנים שטויחו, בין היתר בגלל מגבלות הבנייה של התקופה.

מגדל איינשטיין נותר עד היום מצפה שמש פעיל ומוכר כאחד המבנים החשובים בתולדות האקספרסיוניזם. חשיבותו אינה רק צורנית: הוא המחיש כיצד אדריכלות מחקרית יכולה להיות בעת ובעונה אחת מכשיר מדעי ועבודת אמנות.

המפעל בלוקנוואלדה: תעשייה שהופכת לאדריכלות

הצלחתו המוקדמת התחזקה עם מפעל הכובעים של משפחת הרמן בלוקנוואלדה. מנדלסון תכנן מערכת הכוללת אולמות ייצור, מבני אנרגיה, כניסות ואולם צביעה בעל מערכת אוורור ייחודית.

הצורה של אולם הצביעה נבעה מן הצורך לסלק אדים רעילים, אך הפכה גם לסמל חזותי של המפעל. זהו עיקרון שיחזור שוב ושוב אצל מנדלסון: פונקציה טכנית אינה צריכה להיות מוסתרת. היא יכולה להפוך למקור הצורה האדריכלית.

היכולת הזאת — לתת למפעל, לחנות או למשרד צורה חזקה בלי לוותר על יעילות — הפכה אותו לאדריכל מבוקש במיוחד בגרמניה של שנות העשרים.

מוסהאוס, תנועה ועיר מודרנית

בשנים 1921–1923 תכנן מנדלסון את ההרחבה והשינוי של Mossehaus בברלין, בניין העיתון ובית הדפוס של המו״ל רודולף מוסה. ריכרד נויטרה, שהיה אז אדריכל צעיר במשרדו, השתתף בעבודה.

הפינה המעוגלת והקווים האופקיים של החזית יצרו תחושת תנועה חזקה ברחוב. הבניין נעשה אחד הפרויקטים המזוהים עם המעבר מאקספרסיוניזם אל שפה מודרנית, עירונית ומהירה יותר — שפה שתשפיע גם על אר דקו ועל Streamline Moderne.

מנדלסון הבין מוקדם שאדריכלות עירונית של המאה ה־20 צריכה להגיב למכונית, לחשמל, לפרסום, לתאורה ולמהירות שבה אנשים עוברים ברחוב. חזית איננה רק קיר המסתכל על הולך הרגל; היא חלק מתמונה עירונית הנקלטת גם בתנועה.

בתי הכלבו שוקן והולדתה של אדריכלות מסחרית חדשה

בין לקוחותיו החשובים ביותר של מנדלסון היו האחים זלמן וסימון שוקן, בעלי רשת בתי כלבו מצליחה. עבור הרשת תכנן סניפים בנירנברג, שטוטגרט וכמניץ, והפך את בית הכלבו מסוג של ארמון מסחרי כבד למכונה מודרנית של תנועה, תצוגה ואור.

חזיתות אופקיות, חלונות סרט וקווים מעוגלים הדגישו את אורך הרחוב ואת תנועת הקונים. בלילה הפכה התאורה את המבנים לחלק מן המרחב הציבורי והפרסום העירוני. אדריכלות החנות עצמה הפכה למותג.

בית הכלבו שוקן בכמניץ, שנפתח בשנת 1930, שרד ומשמש כיום את המוזיאון הארכאולוגי של סקסוניה. בתוך הבניין מוצגות גם תערוכות העוסקות במנדלסון, בבית הכלבו ובזלמן שוקן — חיבור בין אדריכלות מודרנית לבין ההיסטוריה היהודית־גרמנית של הלקוח והאדריכל.

הקשר המקצועי בין מנדלסון לשוקן לא הסתיים בגרמניה. לאחר ששניהם עזבו את המדינה בעקבות עליית הנאצים, הזמין שוקן את מנדלסון לתכנן עבורו בירושלים בית פרטי וספרייה. כך עבר קשר מקצועי יהודי שנולד בגרמניה אל המרכז התרבותי החדש שנבנה בארץ ישראל.

Der Ring והאוונגרד של רפובליקת ויימאר

בשנת 1924 היה מנדלסון בין מייסדי קבוצת Der Ring, יחד עם אדריכלים ובהם לודוויג מיס ואן דר רוהה, ולטר גרופיוס ואחרים. הקבוצה ביקשה לקדם אדריכלות חדשה המתאימה לחברה תעשייתית מודרנית.

המשרד של מנדלסון צמח במהירות ובשיאו העסיק עשרות עובדים. הוא תכנן בתי מסחר, מבני תרבות, בתי מגורים ומפעלים, ופרסם ספרים ומאמרים על אדריכלות באירופה, רוסיה וארצות הברית.

אחד מבנייניו הבולטים היה מתחם Woga וה־Universum-Kino בברלין. הוא גם תכנן חלק מרכזי במפעל הטקסטיל Red Banner בלנינגרד. עבודות אלה המחישו כי שפתו אינה מוגבלת לאקספרסיוניזם פיסולי; היא יכולה להתאים גם למסחר, בילוי ותעשייה.

1933: הקריירה הגרמנית נקטעת

עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933 שינתה את חייו באחת. מנדלסון, שהיה מן האדריכלים המצליחים והמוכרים בגרמניה, נאלץ להימלט בשל יהדותו. רכושו נתפס, שמו הוסר מרשימת איגוד האדריכלים הגרמני והוא סולק מן האקדמיה הפרוסית לאמנויות.

העקירה איננה פרט צדדי בביוגרפיה שלו. היא מייצגת את אובדנה של שכבה שלמה של תרבות יהודית־גרמנית מודרנית. אדריכל שהיה שותף פעיל בעיצוב ברלין ורפובליקת ויימאר הפך בתוך חודשים לפליט.

אולם מנדלסון לא חדל לעבוד. הוא עבר לבריטניה והחל לבנות קריירה חדשה, ובמקביל חיזק את קשריו עם חיים ויצמן ועם היישוב היהודי בארץ ישראל.

אנגליה וה־De La Warr Pavilion

באנגליה הקים מנדלסון שותפות עם האדריכל סרג׳ צ׳רמייף. העבודה המזוהה ביותר עם השותפות היא De La Warr Pavilion בבקסהיל־און־סי, שנפתח בשנת 1935.

הבניין תוכנן כמרכז עממי לתרבות, פנאי ואמנות על שפת הים. הוא שילב שלד פלדה, בטון, זכוכית רחבה, מרפסות וקווים מעוגלים, והעניק לבריטניה דוגמה מוקדמת ונועזת במיוחד למודרניזם ציבורי.

ה־Pavilion ממשיך לפעול כמרכז אמנות ותרבות ונחשב כיום מבנה בעל חשיבות אדריכלית יוצאת דופן. העובדה שמבנה שתוכנן בידי פליט יהודי מגרמניה נעשה לאחד מסמלי המודרניזם הבריטי היא פרק חשוב במורשת ההגירה האירופית של שנות השלושים.

חיים ויצמן פותח בפניו שער לארץ ישראל

מנדלסון הכיר את חיים ויצמן עוד לפני עליית הנאצים. לאחר שעזב את גרמניה נעשה הקשר עם המנהיג הציוני והמדען חשוב במיוחד. בראשית 1934 החל לעבוד על פרויקטים בארץ ישראל, וב־1935 פתח משרד בירושלים.

מנדלסון לא הגיע לארץ כאדריכל צעיר המחפש את סגנונו, אלא כאחד האדריכלים הידועים באירופה. לכן הייתה לפעילותו המקומית השפעה מיוחדת. הוא הביא עמו ידע מודרניסטי מתקדם, אך לא ביקש להעתיק את ברלין לירושלים או לרחובות. הוא התעניין באבן המקומית, באור החזק, בחום, באוורור, בחצרות וביחס שבין בניין לנוף.

תקופה זו יצרה כמה מן המבנים החשובים ביותר של האדריכלות הארץ־ישראלית בתקופת המנדט, וחיברה את המודרניזם האירופי אל מוסדות ציוניים, מדעיים ורפואיים שהיו עתידים להיות חלק ממדינת ישראל.

בית ויצמן: בית פרטי שהפך למעון הנשיא הראשון

הפרויקט הארץ־ישראלי המזוהה ביותר עם מנדלסון הוא בית חיים ויצמן ברחובות, שנבנה בשנות השלושים סמוך למכון זיו, לימים מכון ויצמן למדע. הבית נועד לחיים ויצמן ולרעייתו ורה ושילב מודרניזם אירופי עם התאמה ברורה לאקלים ולנוף המקומיים.

הבית מאורגן סביב פטיו ובריכת השתקפות הפתוחים לכיוון מערב ומאפשרים חדירת רוח מן הים. מגדל מדרגות מעוגל יוצר את המוטיב האנכי המרכזי, בעוד שהמערכת כולה בנויה כקומפוזיציה גאומטרית מאופקת.

מנדלסון עסק לא רק במעטפת אלא גם בפרטי הפנים, בריהוט ובגינה, מתוך תפיסה של אדריכלות כוללת. כאשר חיים ויצמן נעשה הנשיא הראשון של מדינת ישראל, הפך הבית למעונו הרשמי. בכך נעשה בניין שתכנן אדריכל יהודי שנמלט מגרמניה אחד המקומות הסמליים של המדינה היהודית הצעירה.

בית ויצמן נשמר כיום כחלק ממכון ויצמן למדע וכאתר אדריכלי והיסטורי. הוא ממשיך להמחיש כיצד מנדלסון ניסה ליצור מודרניזם שאינו מנותק מן המקום אלא מתרגם את עקרונותיו אל השמש, האבן והנוף של ארץ ישראל.

מכון זיו ומכון ויצמן: אדריכלות למדע עברי

בסביבת בית ויצמן תכנן מנדלסון גם מספר מבני מחקר עבור מכון זיו, שממנו התפתח מכון ויצמן למדע. בין המבנים נמצא בניין דניאל וולף, שנועד למחקר יישומי.

עבודתו בקמפוס חשובה לא רק מבחינה צורנית. היא חיברה אדריכלות מודרנית למפעל המדעי שהקים ויצמן בארץ ישראל. המוסדות הללו היו חלק מן התשתית האינטלקטואלית של היישוב והפכו לאחר הקמת המדינה למרכז מחקר בעל השפעה בין־לאומית.

חלק מן המבנים שתכנן מנדלסון נשמרו ומשמשים גם כיום, ועדותם על ראשיתו של המרכז המדעי מאפשרת לקרוא את ההיסטוריה של המחקר בישראל גם דרך האדריכלות.

ירושלים: שוקן, בנק, אוניברסיטה ובית חולים

בירושלים הותיר מנדלסון קבוצה משמעותית של מבנים. עבור זלמן שוקן תכנן בית פרטי וספרייה בשכונת רחביה. הקשר בין השניים, שהחל בבתי הכלבו בגרמניה, קיבל כעת אופי אחר: במקום אדריכלות מסחרית גדולה תכנן מנדלסון מוסדות ובית עבור אחד מאנשי התרבות וההוצאה לאור המרכזיים של העולם היהודי.

הוא תכנן גם את בניין בנק אנגלו־פלשתינה ברחוב יפו, מוסד פיננסי מרכזי של היישוב היהודי. בנוסף עסק בתכנון עבור האוניברסיטה העברית, ובכך היה שותף במרחב שבו התגבשו מוסדות המחקר וההשכלה הגבוהה של היישוב.

אחד הפרויקטים החשובים ביותר היה בית החולים הדסה בהר הצופים. כאשר נפתח, היה המתחם מן המרכזים הרפואיים המתקדמים באזור. הבניין שילב את הדרישות המעשיות של בית חולים עם שפה מודרנית מותאמת לטופוגרפיה ולחומר המקומי.

לאחר מלחמת העצמאות חדל המתחם לשמש את הדסה לתקופה ארוכה, אך לאחר 1967 שוקם ונפתח מחדש. השיקום שמר על מרכיבים מרכזיים בתכנון המקורי של מנדלסון, וכך ממשיך הבניין להיות חלק פעיל מן הרפואה בירושלים.

רמב״ם בחיפה: מודרניזם במערכת הבריאות

בחיפה תכנן מנדלסון עבור ממשלת המנדט את בית החולים הממשלתי החדש שנפתח בשנת 1938 ושנעשה לימים המרכז הרפואי רמב״ם. מיקומו על שפת מפרץ חיפה והדרישות הרפואיות המורכבות חייבו תכנון פונקציונלי, מאוורר ומותאם לאקלים.

הבחירה באדריכל יהודי־גרמני בעל מוניטין בין־לאומי לפרויקט ממשלתי גדול הייתה משמעותית. המבנה המקורי נשאר חלק מקמפוס רמב״ם, ובית החולים עצמו ממשיך לראות בו פרק מכונן בהיסטוריה שלו.

באמצעות הדסה, רמב״ם ומוסדות המחקר ברחובות, מנדלסון תרם לא רק למראה האדריכלי של הארץ אלא לתשתיות ממשיות של רפואה ומדע ששירתו את היישוב ואחר כך את מדינת ישראל.

אדריכלות ארץ־ישראלית בין אירופה למזרח התיכון

העבודות של מנדלסון בארץ שונות ממגדל איינשטיין ומבתי הכלבו הגרמניים. הצורות נעשו שקטות ומאופקות יותר, והאבן, הצל והיחס לנוף קיבלו משקל גדול.

הוא ניסה לחבר בין עקרונות המודרניזם האירופי לבין מציאות מזרח־תיכונית. פתחים עמוקים, מרפסות, חצרות, מערכות הצללה והתייחסות לכיווני אוויר לא היו רק פרטים אסתטיים אלא אמצעים ליצירת אדריכלות שמתאימה למקום.

הגישה הזאת השפיעה על אדריכלים מקומיים ועל השיח סביב השאלה כיצד צריכה להיראות אדריכלות מודרנית בארץ ישראל: לא העתקה של אירופה, אך גם לא ניסיון מלאכותי להמציא סגנון מקומי באמצעות קישוטים.

1941: מעבר לארצות הברית

בשנת 1941 עברו מנדלסון ולואיזה לארצות הברית. בשנות המלחמה היה מעמדו המקצועי מוגבל בתחילה, והוא עסק בהרצאות, הוראה וייעוץ. הוא לימד באוניברסיטת קליפורניה בברקלי ובהדרגה ביסס לעצמו קריירה שלישית — אחרי גרמניה ובריטניה־ארץ ישראל.

במהלך מלחמת העולם השנייה שימש גם יועץ בפרויקטים אמריקאיים הקשורים למאמץ המלחמתי. בין היתר היה מעורב בפרויקט ניסויי שבו נבנו בארצות הברית העתקים של בתי מגורים גרמניים לצורך בחינת השפעת חימוש תבערה. זהו פרק שונה מאוד מעבודתו האזרחית, אך הוא ממחיש את האופן שבו מומחיות אדריכלית גויסה בזמן מלחמה.

לאחר 1945 התיישב בסן פרנסיסקו. בשלב זה פנה חלק גדול מעבודתו אל מוסדות יהודיים בארצות הברית — במיוחד בתי כנסת ומרכזים קהילתיים.

בתי הכנסת האמריקאיים: שלב יהודי חדש ביצירה

בשנותיו האחרונות נעשה מנדלסון לאחד האדריכלים הבולטים של בתי כנסת אמריקאיים לאחר מלחמת העולם השנייה. הוא תכנן את B’nai Amoona בסנט לואיס, את Park Synagogue באזור קליבלנד, את Beth El בבולטימור ואת Mount Zion Temple בסנט פול, לצד מוסדות יהודיים נוספים.

המשימה הייתה חדשה מבחינה חברתית. קהילות יהודיות אמריקאיות עברו בהדרגה מן המרכזים העירוניים אל שכונות חדשות ופרברים, ובית הכנסת נדרש להיות הרבה יותר מאולם תפילה. הוא היה גם בית ספר, אולם אירועים, מרכז קהילתי ומקום למפגש בין משפחות.

מנדלסון חיפש דרך לאחד בין הקדוש לחברתי. במקום לבנות בית כנסת היסטוריציסטי המדמה סגנון עתיק, הוא יצר מוסדות מודרניים שבהם האולם, הכיתות, החצרות והמרחבים הקהילתיים הם חלק ממערכת אחת.

Mount Zion Temple בסנט פול, אחת מעבודותיו האחרונות, הושלמה לאחר מותו ונפתחה באמצע שנות החמישים. הקהילה ממשיכה לראות בבניין ציון דרך מודרניסטי ובהתייחסותו של מנדלסון לקשר בין מרחב תפילה לבין צורכי הקהילה מודל בעל השפעה רחבה על בתי הכנסת הפרבריים של התקופה.

מבתי כלבו לבתי כנסת: קו אחד של תנועה וקהילה

לכאורה קשה למצוא קשר בין בית כלבו בגרמניה, בית חולים בירושלים ובית כנסת בארצות הברית. אצל מנדלסון עובר ביניהם קו ברור: הבניין צריך לבטא את הפעולה האנושית המתרחשת בו.

בבתי הכלבו הוא הדגיש זרימה, חלונות ותנועה ברחוב. בבתי החולים הדגיש אור, אוורור והיגיון תפקודי. בבתי הכנסת ניסה ליצור מוקד של קהילה, טקס וחינוך. הצורה משתנה משום שהמוסד משתנה.

היכולת הזאת מסבירה מדוע מנדלסון אינו מזוהה עם נוסחה צורנית אחת. הוא היה אקספרסיוניסט, מודרניסט ופונקציונליסט, אך מעל הכול היה אדריכל שחיפש לכל תוכנית את הקצב המתאים לה.

לואיזה מנדלסון והשותפות שמאחורי הקריירה

לואיזה מאס מנדלסון הייתה צ׳לנית, בת זוגו של אריך במשך כמעט ארבעה עשורים ודמות חשובה בחייו המקצועיים והאישיים. הקשר ביניהם מתועד באלפי מכתבים שהחלו עוד לפני נישואיהם ונמשכו דרך מלחמות והגירות.

דרך לואיזה הכיר מנדלסון את האסטרונום ארווין פינליי־פרוינדליך, קשר שהוביל בסופו של דבר למגדל איינשטיין. היא ליוותה את הקריירה, המעברים והמשברים והייתה שותפה לחיים שנבנו שוב ושוב במדינות חדשות.

ההתכתבות שימשה בסיס חשוב למחקר על מנדלסון וגם לסרט התיעודי Incessant Visions של הבמאי דוקי דרור, שהציג את הקריירה של האדריכל דרך האהבה, המכתבים והעקירה של בני הזוג.

מותו בסן פרנסיסקו

אריך מנדלסון נפטר ב־15 בספטמבר 1953 בסן פרנסיסקו, בגיל שישים ושש. מותו הגיע בשלב שבו עדיין היה פעיל מקצועית וכמה מעבודותיו האמריקאיות היו בתהליך השלמה.

הוא השאיר אחריו גוף עבודה שנפרש על פני ארבעה מרחבים תרבותיים שונים: גרמניה של ויימאר, בריטניה המודרניסטית, ארץ ישראל של תקופת המנדט וארצות הברית שלאחר מלחמת העולם השנייה. בכל אחד מהם פעל מתוך נסיבות שונות לחלוטין ובכל אחד מהם הצליח להשאיר בניינים המזוהים עמו.

השפעה על האדריכלות המודרנית

מנדלסון השפיע על האדריכלות בכמה דרכים שונות. מגדל איינשטיין נעשה מופת לאקספרסיוניזם. מוסהאוס ובתי הכלבו שלו תרמו להתפתחות האר דקו וה־Streamline Moderne. בתי המסחר הציגו כיצד חזית יכולה לבטא מהירות ותנועה; המבנים בארץ ישראל הראו כיצד אפשר להתאים מודרניזם לאקלים ולחומר מקומיים; ובתי הכנסת האמריקאיים הציעו מודל מודרני למוסד יהודי רב־תכליתי.

השפעתו אינה נמדדת רק בבניינים שנותרו. הוא היה חלק מדור שהפך את האדריכלות המודרנית משפה ניסיונית של קבוצות אוונגרד לשפה המסוגלת לשרת חנויות, מדע, רפואה, תרבות, ממשל ודת.

בניינים שלו ממשיכים לשמש את מטרתם המקורית או קיבלו שימושים חדשים: מגדל איינשטיין ממשיך להיות מצפה מדעי; De La Warr Pavilion ממשיך לפעול כמרכז אמנות; בית שוקן בכמניץ משמש מוזיאון; בית ויצמן ומבני מכון ויצמן נשמרים; הדסה ורמב״ם ממשיכים להיות מוסדות רפואיים מרכזיים; ובתי הכנסת שתכנן בארצות הברית נשארו חלק מן הזיכרון האדריכלי של יהדות אמריקה.

המורשת היהודית של אריך מנדלסון

הקשר היהודי ביצירתו של מנדלסון אינו תוספת מאוחרת לביוגרפיה. הפרויקט העצמאי הראשון שלו היה בית טהרה לקהילה היהודית באלנשטיין. אחד הלקוחות המרכזיים שלו בגרמניה היה זלמן שוקן, ויחסיהם המשיכו לאחר ששניהם נעקרו מן המדינה. בארץ ישראל עבד עבור חיים ויצמן, שוקן, הדסה, בנק אנגלו־פלשתינה ומוסדות מדע והשכלה. בארצות הברית הקדיש חלק ניכר משנותיו האחרונות לבתי כנסת ומוסדות קהילתיים.

בין כל אלה נמצאת שנת 1933, שבה הצלחתו המקצועית בגרמניה לא הגנה עליו מפני המשטר הנאצי. העובדה שאדריכל יהודי שגורש ממערכת התרבות הגרמנית המשיך לתכנן בתי חולים בארץ ישראל, את בית הנשיא הראשון של מדינת ישראל ובתי כנסת ברחבי ארצות הברית מעניקה למסלול חייו משמעות היסטורית החורגת מאדריכלות בלבד.

מנדלסון לא יצר ״סגנון יהודי״ אחד. תרומתו עמוקה יותר: הוא נתן למוסדות יהודיים מודרניים אדריכלות מודרנית בטוחה בעצמה, בלי לחייב אותם להיראות כמו חיקוי של בית כנסת עתיק או מבנה אירופי מן העבר.

מדוע אריך מנדלסון ראוי לציון כערך חשוב במורשת

אריך מנדלסון ראוי לציון כערך חשוב בארכיון מורשת (Moreshet) משום שחייו ויצירתו מחברים כמה פרקים מרכזיים בהיסטוריה היהודית המודרנית. הוא היה בן לקהילה יהודית בפרוסיה שהפך לאחד האדריכלים הבולטים באירופה; יצר בין היתר עבור יזמים יהודים כמו זלמן שוקן; גורש ממולדתו המקצועית עם עליית הנאצים; ולאחר מכן השתמש בכישוריו לבניית מוסדות בריטיים, ציוניים, רפואיים, מדעיים וקהילתיים בשלוש יבשות.

תרומתו לחיי היישוב ולמדינת ישראל ניכרת במקומות ממשיים: בית חיים ויצמן, שהפך למעונו של הנשיא הראשון; מוסדות המחקר ברחובות; בית החולים הדסה בהר הצופים; בית החולים רמב״ם בחיפה; הבנק והמוסדות שתכנן בירושלים. בארצות הברית המשיך לעצב את חיי הקהילה היהודית באמצעות בתי כנסת ומרכזים שהעניקו צורה מודרנית לתפילה, חינוך וחיי ציבור.

Moreshet.com מתעד את מנדלסון משום שמורשת יהודית אינה רק טקסט, זיכרון או ביוגרפיה; היא גם המקומות שבהם קהילות חיות, לומדות, מתפללות, חוקרות ומטפלות בחולים. מקומו של אריך מנדלסון במורשת (Moreshet) נובע מן היכולת הנדירה שלו לתת למוסדות הללו צורה אדריכלית בעלת השפעה עולמית — ובכך להפוך את סיפור ההגירה, היצירה והבנייה היהודית של המאה ה־20 לחלק קבוע מן הנוף עצמו.