מאיר שמגר

מאיר שמגר (13 באוגוסט 1925 – 18 באוקטובר 2019) היה מן האדריכלים המרכזיים של מערכת המשפט הישראלית. במשך יותר מארבעה עשורים של שירות ממלכתי הוא פעל בשלוש זירות מכריעות: הפרקליטות הצבאית, מוסד היועץ המשפטי לממשלה ובית המשפט העליון. בכל אחת מהן לא הסתפק בניהול המערכת הקיימת, אלא סייע לעצב את כללי עבודתה, את סמכויותיה ואת מחויבותה לשלטון החוק.

שמגר כיהן כפרקליט הצבאי הראשי בשנים 1961–1968, כיועץ המשפטי לממשלה בשנים 1968–1975, כשופט בית המשפט העליון משנת 1975 וכהונתו הארוכה כנשיא בית המשפט העליון נמשכה מ-1983 עד פרישתו ב-1995. בפסיקותיו ובפעילותו הציבורית עסק בחופש הביטוי, בחיסיון עיתונאי, בהסכמה בעבירות מין, באחריות המדינה, במשפט צבאי ובהגנה על זכויותיהם של אנשים הנתונים למרות השלטון. לאחר פרישתו המשיך לשאת באחריות ציבורית בראש ועדות שבחנו כמה מן הכשלים הקשים והרגישים ביותר בתולדות המדינה.

מדנציג לארץ ישראל

שמגר נולד בעיר החופשית דנציג, כיום גדנסק שבפולין, בשם מאיר שטרנברג. הוריו, דינה ואלעזר שטרנברג, הגיעו מרקע ציוני רוויזיוניסטי ותמכו בדרכו של זאב ז'בוטינסקי. בשנת 1939, ערב מלחמת העולם השנייה, עלה לארץ ישראל ולמד בגימנסיה בלפור בתל אביב.

בשנת 1943 הצטרף לפלמ"ח ושירת בפלוגה ד'. כעבור שנה הצטרף לאצ"ל ונעצר בידי שלטונות המנדט הבריטי. הוא היה בין אנשי האצ"ל ולח"י שהוגלו למחנות מעצר באפריקה, ובמחנה באריתריאה שהה לצד עצורים ובהם יצחק שמיר ושמואל תמיר. גם בתנאי המעצר המשיך ללמוד משפטים בהתכתבות עם אוניברסיטת לונדון, ואף השתתף בניסיון בריחה. החיבור בין מאבק לאומי, מגבלות כוח השלטון ולימוד שיטתי של המשפט ליווה אפוא את דרכו עוד לפני הקמת המדינה.

עם הקמת ישראל ב-1948 הוחזר לארץ, התגייס לצה"ל ושירת בירושלים במלחמת העצמאות. לאחר המלחמה למד היסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים והשלים את הכשרתו המשפטית. בשנת 1950 שב לצבא, הפעם כמשפטן בפרקליטות הצבאית.

בנייתה של מערכת משפט צבאית

שמגר מונה לסגן הפרקליט הצבאי הראשי ב-1956 ולפרקליט הצבאי הראשי ב-1961, והתקדם לדרגת תת-אלוף. עם מינויו לתפקיד הבכיר ביקש ממנו ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון לעברת את שם משפחתו; שטרנברג נעשה שמגר.

בתקופת כהונתו התבססה הפרקליטות הצבאית כמוסד מקצועי שתפקידו אינו רק לייצג את הצבא, אלא גם להנחות את מפקדיו ולהציב את פעילותם בתוך מסגרת משפטית. לאחר מלחמת ששת הימים היה שמגר אחראי לעיצוב התשתית המשפטית של הממשל הצבאי ביהודה ושומרון וברצועת עזה. הוא פיתח עמדה שלפיה ישראל אינה מקבלת את תחולתה המשפטית המלאה של אמנת ז'נבה הרביעית בשטחים אלה, אך מחילה מרצונה את הוראותיה ההומניטריות.

לצד תפיסה זו תמך שמגר באפשרותם של תושבי השטחים לעתור לבג"ץ נגד רשויות ישראל. פתיחת שערי בית המשפט לביקורת על פעולות הממשל הצבאי הייתה צעד מוסדי בעל משמעות רחבה: היא הכפיפה החלטות של מפקדים ורשויות לבחינה שיפוטית והעניקה לתושבים מסלול ישיר לטעון לפגיעה מצד המדינה. המסגרת שפיתח השפיעה לאורך שנים על המשפט הציבורי, על עבודת צה"ל ועל יחסי הגומלין בין ביטחון, סמכות שלטונית וזכויות הפרט.

היועץ המשפטי לממשלה

בשנת 1968 סיים שמגר את שירותו הצבאי והתמנה ליועץ המשפטי לממשלה. הוא כיהן בתפקיד שבע שנים, תחת ממשלותיהם של לוי אשכול, גולדה מאיר ויצחק רבין. תקופתו סייעה לבסס את היועץ המשפטי כגורם מקצועי עצמאי המלווה את עבודת הממשלה ובוחן את פעולותיה לפי הדין.

בין השינויים שקידם הייתה צמצום השימוש בסמכות לעכב הליכים פליליים. המשמעות הייתה העדפה לכך שתיקים יוכרעו בהליך משפטי רגיל, במקום שיופסקו בהחלטה מנהלית. המדיניות הגדילה את העומס בבתי המשפט, אך שיקפה תפיסה עקרונית של שוויון בפני החוק ושל ריסון ההתערבות המנהלית בהליך הפלילי.

עשרים שנה בבית המשפט העליון

ב-1 ביולי 1975 מונה שמגר לשופט בית המשפט העליון. בשנת 1982 התמנה לממלא מקום קבוע של הנשיא יצחק כהן, ובנובמבר 1983 נעשה נשיא בית המשפט העליון השביעי. הוא כיהן כנשיא עד גיל הפרישה, ב-13 באוגוסט 1995. כהונתו, שנמשכה כמעט שתים-עשרה שנים, הייתה הארוכה בתולדות נשיאות בית המשפט העליון.

כשופט וכנשיא ראה שמגר בבית המשפט מוסד האחראי הן להכרעת סכסוכים והן להבטחת חוקיות פעולתן של רשויות המדינה. כתיבתו המשפטית נודעה בשיטתיות, בהקפדה מוסדית ובניסיון לנסח כללים שיוכלו להנחות לא רק את התיק המסוים אלא גם את עבודת בתי המשפט והרשויות בעתיד.

חופש הביטוי והגנת העבודה העיתונאית

שמגר העניק בפסיקותיו משקל רב לחופש הביטוי, ובייחוד לחופש לבקר בעלי תפקידים ורשויות שלטון. בתחום לשון הרע סבר כי יש להגן על ביטוי שנאמר בתום לב גם כאשר התברר בדיעבד שאינו מדויק, מפני שאיום מתמיד בהליך משפטי עלול להרתיע אזרחים ועיתונאים ולהחניק ביקורת ציבורית. לא כל עמדותיו התקבלו, ולעיתים נותר במיעוט, אך הן תרמו לעיצוב הדיון הישראלי באיזון שבין שם טוב לבין שיח ציבורי פתוח.

תרומה מעשית נוספת הייתה הכרתו בחיסיון עיתונאי. שמגר קבע כי בנסיבות מתאימות רשאי עיתונאי שלא לחשוף את מקור המידע שלו. החיסיון אינו מוחלט ובית המשפט רשאי להסירו כאשר צרכים כבדי משקל מחייבים זאת, אך עצם ההכרה בו חיזקה את יכולתם של מקורות למסור מידע בעל עניין ציבורי בלי להיחשף באופן אוטומטי.

הסכמה, כבוד האדם ואחריות משפטית

אחד מפסקי הדין הזכורים מתקופת נשיאותו ניתן בפרשת האונס בקיבוץ שמרת. שמגר הבהיר כי כדי להוכיח אונס אין לדרוש מאישה התנגדות פיזית או מאבק; העיקר הוא היעדר הסכמה. קביעה זו סייעה להעביר את מוקד הבחינה המשפטית מהשאלה כיצד הגיבה הנפגעת אל החובה לוודא שניתנה הסכמה למעשה המיני.

בפסק הדין בעניין אתא נגד שוורץ עסק שמגר במתח שבין פעילות כלכלית לבין זכויות הנפגעים ממטרד. הוא הסתייג מהפיכת חישובי יעילות כלכלית למבחן המכריע בקביעת זכויות וחובות בדיני הנזיקין. עם זאת, עצם הדיון המעמיק שערך בגישה הכלכלית הכניס אותה במידה רבה לשיח המשפטי הישראלי והפך את פסק הדין לנקודת ציון בלימוד דיני הנזיקין.

בשנת 1993 עמד בראש ההרכב שדן בערעורו של ג'ון איוון דמיאניוק. חמשת שופטי ההרכב קבעו כי נותר ספק באשר לזיהויו כ"איוואן האיום" ממחנה טרבלינקה וזיכו אותו מחמת הספק מן האישומים שנשענו על זיהוי זה. ההכרעה המחישה את מחויבותו של המשפט הפלילי לדרישת ההוכחה גם בתיק טעון הנוגע לפשעי השואה.

ועדות חקירה ואחריות ציבורית

מעמדו של שמגר כשופט קפדן וכאיש מוסדות הביא ממשלות ורשויות להפקיד בידיו בדיקות ציבוריות רגישות. בשנת 1994, בעודו נשיא בית המשפט העליון, עמד בראש ועדת החקירה הממלכתית שהוקמה בעקבות הטבח שביצע ברוך גולדשטיין במתפללים מוסלמים במערת המכפלה. הוועדה בחנה גם את אכיפת החוק כלפי ישראלים ביהודה ושומרון ואת עבודת הצבא, המשטרה והמינהל האזרחי. בעקבות מסקנותיה הוקם בין היתר מחוז ש"י של משטרת ישראל, ובהמשך נוסחו נהלים ברורים יותר לחלוקת האחריות בין הצבא, המשטרה וגורמי הביטחון.

לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין בנובמבר 1995 מונה שמגר לעמוד בראש ועדת חקירה ממלכתית שבדקה את הרצח ואת מערך אבטחת האישים. הוועדה זיהתה כשל חמור של שירות הביטחון הכללי, לרבות בתחום המודיעיני. עבודתה הובילה לשינויים מהותיים בשיטות הפעולה של היחידה לאבטחת אישים ולהחמרה ניכרת של אמצעי ההגנה על מנהיגי המדינה.

בשנת 1997 עמד בראש ועדה ציבורית שבחנה את דרכי מינויו של היועץ המשפטי לממשלה ואת תנאי כהונתו, בעקבות פרשת בר-און–חברון. בשנת 2000 עמד בראש ועדה צבאית שחקרה את הקשר האפשרי בין הצלילה בנחל קישון ובמימיו המזוהמים לבין מחלות של חיילי צה"ל. אף שלא הוכח קשר סיבתי מדעי מובהק, שמגר כתב דעת מיעוט שלפיה מבחינה משפטית וערכית על המדינה ועל צה"ל לקבל אחריות לנזקיהם של הלוחמים שנשלחו לצלול במקום.

מחויבות יהודית, כתיבה והכרה ציבורית

שמגר ראה במדינה מסגרת הנושאת אחריות גם לעם היהודי שמעבר לגבולותיה. כנשיא כבוד של הוועד הציבורי למען שארית יהודי אתיופיה הוא קרא למדינה להשלים את העלאתם וקליטתם, והציג זאת כחובה ציונית ויהודית ולא כשאלה תקציבית בלבד. בשנת 2000 עמד גם בראש המועצה הציבורית לשנת ז'בוטינסקי, שקיימה אירועים לציון מורשתו של המנהיג הציוני שבבית תומכיו גדל.

שמגר פרסם מאמרים על תקדים, ודאות משפטית, כבוד האדם ואלימות בחברה הישראלית. בשנת 2015 ראה אור ספרו האוטוביוגרפי תם ולא נשלם: פרקי חיים, שבו תיעד מסע אישי וממלכתי שהחל בדנציג, עבר במחנות המעצר באפריקה והגיע לצמרת מערכת המשפט הישראלית.

בשנת 1996 הוענק לו פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. בין אותות ההוקרה הנוספים שקיבל היו פרס צלטנר לחקר המשפט, פרס בן-גוריון, פרס לשכת עורכי הדין, אות הדמוקרטיה של המכון הישראלי לדמוקרטיה ואות הוקרה ממרכז מורשת מנחם בגין על שירותו באצ"ל ועל דבקותו בשלטון החוק.

שמגר היה אב לשלושה ילדים מנישואיו לגאולה נווה, שנפטרה ב-1983. לאחר מותה נישא לשופטת בדימוס מיכל רובינשטיין שמגר, שכיהנה כסגנית נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב. הוא נפטר ב-18 באוקטובר 2019, בן 94, ונקבר בהר המנוחות בירושלים.

מורשת חיה במוסדות ובמרחב הציבורי

הנצחתו של שמגר משקפת את רוחב תחומי השפעתו. בירושלים נקראה על שמו הדרך המובילה לבית המשפט העליון; בחולון נפתח בית ספר יסודי הנושא את שמו; ובאילת נקראו על שמו כיכר ושדרה סמוכות לבית משפט השלום. באוניברסיטת תל אביב הוקם מרכז הנשיא מאיר שמגר למשפט דיגיטלי וחדשנות, החוקר את הממשק שבין משפט, טכנולוגיה וחברה. הבחירה לקשור את שמו גם לחינוך ולמשפט עתידי מדגישה שמורשתו אינה רק תיעוד של מוסדות שבנה, אלא בסיס להתמודדות עם שאלות חדשות.

מדוע מאיר שמגר ראוי לציון כערך חשוב במורשת

מאיר שמגר ראוי למקום מרכזי בארכיון מורשת (Moreshet) משום שהשפעתו ניכרת במוסדות המעצבים את חיי היום-יום בישראל: צה"ל, הממשלה, בתי המשפט, המשטרה ושירותי הביטחון. הוא תרם לבניית המשפט הצבאי, חיזק את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה, הנהיג את בית המשפט העליון במשך התקופה הארוכה בתולדות נשיאותו ופיתח הגנות מעשיות לחופש הביטוי, לעבודה עיתונאית, להסכמה ולגישה לביקורת שיפוטית.

סיפורו מחבר בין העלייה ערב השואה, המאבק להקמת המדינה, מלחמת העצמאות ובניית מוסדותיה של ישראל. תרומתו ניכרה גם ברגעי משבר, כאשר ועדות בראשותו תרגמו אסונות וכשלים לשינויים באכיפת החוק ובאבטחת מנהיגי המדינה. משום כך תיעוד חייו ב-Moreshet.com אינו רק ביוגרפיה של שופט בכיר: זהו פרק בתולדות האופן שבו מדינה יהודית ודמוקרטית ביקשה להגביל כוח, לברר אחריות ולהעמיד את החוק מעל בעלי הסמכות המפעילים אותו.