הוגו פרויס

הוגו פרויס (Hugo Preuß; ‏28 באוקטובר 1860 – 9 באוקטובר 1925) היה משפטן, חוקר משפט ציבורי, איש שלטון מקומי ופוליטיקאי ליברלי יהודי־גרמני. מקומו בהיסטוריה נקבע בראש ובראשונה בזכות המשימה שקיבל לאחר נפילת הקיסרות הגרמנית: להכין את הטיוטה שעל בסיסה גובשה חוקת ויימאר, החוקה הדמוקרטית והרפובליקנית שנכנסה לתוקף באוגוסט 1919.

עבודתו של פרויס צמחה מעשרות שנים של מחקר ועשייה בתחומי המשפט החוקתי, המינהל העירוני והשלטון העצמי המקומי. הוא ביקש להעביר את גרמניה ממדינה סמכותנית, שבה השלטון נובע מן הכתר ומן הביורוקרטיה, למדינה שבה הריבונות שייכת לעם, מוסדות השלטון כפופים לחוק והיחסים בין הרייך למדינותיו מוסדרים במסגרת פדרלית. בכך היה לאחד היהודים הבולטים שהשתתפו בעיצוב מוסדותיה הדמוקרטיים של אירופה בראשית המאה ה־20.

ילדות, השכלה והדרך למשפט הציבורי

פרויס נולד בברלין שבממלכת פרוסיה, בנם היחיד של לוין פרויס, בעל בית עסק לליתוגרפיה, ומינה לבית ישראל. אביו מת כאשר הוגו היה פעוט, וב־1863 נישאה אמו ללאופולד פרויס, אחיו של בעלה המנוח וסוחר תבואה אמיד. הוא גדל במערב ברלין וב־1878 החל ללמוד באוניברסיטאות ברלין והיידלברג. לצד משפטים ומדע המדינה למד גם היסטוריה ופילוסופיה, שילוב שהכשיר אותו לבחון את המדינה לא רק כמערכת של כללים אלא כמוסד היסטורי וחברתי.

ב־1883 עבר את בחינת המדינה הראשונה במשפטים וקיבל תואר דוקטור למשפטים מאוניברסיטת גטינגן. לאחר תקופה של הכשרה משפטית החליט ב־1886 לפנות להוראה ולמחקר. עבודתו Gemeinde, Staat, Reich als Gebietskörperschaften — מחקר על הרשות המקומית, המדינה והרייך כישויות טריטוריאליות — הקנתה לו ב־1889 הסמכה להוראה אקדמית, והוא החל ללמד באוניברסיטת ברלין.

אף שכתיבתו זכתה להכרה מקצועית, יהדותו והשקפותיו הדמוקרטיות־ליברליות הקשו עליו לזכות במשרה קבועה באוניברסיטה השמרנית. רק ב־1906 התמנה לפרופסור מן המניין בבית הספר הגבוה למסחר בברלין, מוסד חדש שהקימו סוחרי העיר. הוא לימד בו עד 1918 ובאותה שנה עמד בראשו. מסלולו ממחיש הן את השתלבותם של יהודים משכילים בחיים האקדמיים והציבוריים בגרמניה והן את המחסומים שנותרו בפניהם גם כאשר הישגיהם המקצועיים היו מוכרים.

העיר כבית ספר לדמוקרטיה

בעיני פרויס, דמוקרטיה לא נבנתה רק בפרלמנט הארצי. היא התחילה בעיר, במקום שבו תושבים פגשו את מוסדות השלטון בחיי היום־יום ויכלו להשתתף בניהול ענייניהם. משום כך הקדיש חלק גדול ממחקריו לשלטון מקומי, למשפט מוניציפלי וליחסים בין עיר, מדינה ורייך.

ב־1895 נבחר לגוף הייצוג העירוני של שרלוטנבורג, שהייתה אז עיר עצמאית ולימים נעשתה חלק מברלין. בשנים 1910–1918 שימש חבר מועצת עיר של כבוד מטעם המפלגה העממית הפרוגרסיבית. במסגרת זו תרם לעבודת התכנון והרפורמה שהבשילה לאחר מכן לחוק ברלין רבתי, אשר איחד ב־1920 את ברלין עם ערים, עיירות וקהילות סמוכות ויצר מסגרת מטרופולינית חדשה.

ספרו משנת 1906, Die Entwicklung des deutschen Städtewesens, בחן את התפתחות המשטר העירוני בגרמניה. בכתביו על עיר ומדינה ועל הרפורמה המנהלית בפרוסיה הציג שלטון מקומי עצמאי כחלק חיוני ממדינת חוק: מוסד המפזר כוח, מטפח אחריות אזרחית ומחבר בין זכויות פוליטיות לבין ניהול מעשי. ניסיונו העירוני העניק לטיעוניו החוקתיים בסיס שאינו תיאורטי בלבד.

ממדינה סמכותנית למדינת העם

פרויס ניסה להיבחר לרייכסטאג ב־1912 אך לא זכה במושב. הוא המשיך להשפיע באמצעות הוראה, כתיבה ועשייה עירונית. בחיבורו הנודע מ־1915, Das deutsche Volk und die Politik, טען כי על גרמניה להשתנות ממדינת שלטון סמכותני למדינת העם. מבחינתו, רפורמה חוקתית לא הייתה רק שינוי טכני במבנה הממשלה, אלא העברה של מקור הסמכות אל האזרחים.

קריסת הקיסרות בנובמבר 1918 הפכה את רעיונותיו לתוכנית פעולה. ב־14 בנובמבר, ימים אחדים לאחר ההודעה על ויתורו של הקיסר וילהלם השני על הכתר, פרסם מאמר שבו קרא למעמדות הביניים לקבל את המציאות החדשה ולשתף פעולה בהקמת רפובליקה. למחרת מינה אותו פרידריך אברט, שעמד בראש הממשלה המהפכנית, למזכיר המדינה במשרד הפנים — למעשה ראש המשרד במסגרת המינהלית שהייתה נהוגה אז.

מועצת צירי העם הטילה על פרויס להכין טיוטה לחוקה רפובליקנית חדשה. באותו חודש היה גם בין מייסדי המפלגה הדמוקרטית הגרמנית, שביקשה לבסס רפובליקה פרלמנטרית וליברלית. בחירתו לניסוח הטיוטה נבעה מן החיבור הנדיר שהציע בין בקיאות במשפט חוקתי, ניסיון בשלטון המקומי ומחויבות מוכחת לרפורמה דמוקרטית.

האדריכל המשפטי של חוקת ויימאר

הטיוטה של פרויס נשענה על שלושה עקרונות מרכזיים: הסמכות הפוליטית נובעת מן העם; גרמניה צריכה להיות מאורגנת על בסיס פדרלי; והרייך צריך להיות מדינת חוק דמוקרטית הפועלת כחלק מן הקהילה הבינלאומית. עקרונות אלה נועדו להחליף את ההיגיון החוקתי של הקיסרות, שבה הממשלה לא הייתה תלויה באופן מלא ברוב הפרלמנטרי והמדינות המרכיבות — ובייחוד פרוסיה — החזיקו בכוח רב.

ב־13 בפברואר 1919 נעשה פרויס לשר הפנים של הרייך בממשלתו הנבחרת של פיליפ שיידמן. הוא כיהן עד 20 ביוני, כאשר הממשלה התפטרה במחאה על תנאי חוזה ורסאי. בממשלת גוסטב באואר שהתכנסה לאחר מכן שימש ממונה על עניינים חוקתיים והוסיף ללוות את תהליך גיבוש החוקה. חוקת ויימאר התקבלה באספה הלאומית ונכנסה לתוקף ב־14 באוגוסט 1919.

החוקה הסופית לא הייתה העתק של הטיוטה שחיבר. הצעתו לארגון מחדש של המדינות המרכיבות את הרייך נתקלה בהתנגדות ממשלותיהן ולא התקבלה. הוא ביקש גם להסתפק ברשימה קצרה של חירויות יסוד קלאסיות, בעוד שהאספה בחרה בפרק זכויות רחב יותר, ולא הצליח לעצב מחדש את הבית שייצג את המדינות במידה שקיווה לה.

עם זאת, תפיסותיו השפיעו עמוקות על מבנה הרפובליקה ועל היחסים בין הפרלמנט, הממשלה, המדינות ונשיא הרייך. פרויס תמך בנשיא בעל סמכויות משמעותיות, לרבות אפשרות לפזר את הרייכסטאג וסמכויות חירום לפי סעיף 48. הוא ראה בנשיא הנבחר מנגנון לפתרון משברים ולהחזרת מחלוקות להכרעת הבוחרים, ולא ניגוד לדמוקרטיה. הניסיון ההיסטורי המאוחר יותר הפך את מבנה הסמכויות הזה לנושא מרכזי בחקר חולשותיה של ויימאר. משום כך מורשתו החוקתית חשובה גם כמפעל דמוקרטי חלוצי וגם כמקור ללימוד מתמשך על האיזונים הדרושים בין משילות, זכויות, פרלמנט וסמכויות חירום.

פעילות ציבורית וכתיבה ברפובליקה

לאחר השלמת החוקה המשיך פרויס לפעול בזירה הציבורית. בשנים 1919–1920 היה חבר באספה המכוננת של המדינה החופשית פרוסיה, ולאחר מכן כיהן בלנדטאג הפרוסי עד 1925. הוא היה פעיל גם ברייכסבאנר שחור־אדום־זהב, ארגון שהגן על הסדר הרפובליקני ועל מוסדות ויימאר.

פרויס פרסם מחקרים וחיבורים שנועדו להסביר את הרפובליקה, להצדיק אותה ולחזק את תרבותה החוקתית. בין כתביו המרכזיים:

• Gemeinde, Staat, Reich משנת 1889, על המבנה המשפטי של הרשויות המקומיות, המדינות והרייך.
• Die Entwicklung des deutschen Städtewesens משנת 1906, על התפתחות המשטר העירוני בגרמניה.
• Das deutsche Volk und die Politik משנת 1915, שקרא למעבר מן המדינה הסמכותנית למדינת העם.
• Deutschlands republikanische Reichsverfassung ו־Vom Obrigkeitsstaat zum Volksstaat, שראו אור ב־1921 ובחנו את החוקה הרפובליקנית ואת השינוי הפוליטי שחוללה.
• Um die Weimarer Reichsverfassung משנת 1924, שהוסיף לדיון על משמעות חוקת ויימאר וההגנה עליה.

אוספים נוספים מכתביו נערכו ופורסמו לאחר מותו, ובהם Staat, Recht und Freiheit, שכינס תיאודור הויס. במאה ה־21 החלה אגודת הוגו פרויס לפרסם מהדורה מחקרית רחבה של כתביו, עדות לכך שעבודתו מוסיפה לעניין חוקרי משפט, עירוניות והיסטוריה פוליטית.

זהות יהודית, אזרחות והמאבק על הרפובליקה

פרויס פעל כאזרח גרמני וכמשפטן ליברלי, אך לזהותו היהודית הייתה משמעות ממשית במסלול חייו ובהתקבלותו הציבורית. היא הייתה בין הגורמים שחסמו את קידומו באקדמיה הקיסרית, ולאחר הקמת הרפובליקה שימשה את אויביה האנטישמיים. העובדה שיהודי היה המחבר הראשי של טיוטת החוקה נוצלה בידי מתנגדי ויימאר שכינו אותה בזלזול רפובליקה יהודית.

דווקא משום כך יש לסיפורו חשיבות מיוחדת בתולדות יהודי אירופה. פרויס לא פעל בשולי החברה אלא בלב בנייתו של משטר חדש. הוא הביא את מומחיותו המשפטית אל אחד הרגעים המכוננים בתולדות גרמניה וניסה לבסס אזרחות שאינה תלויה במוצא דתי. הקריירה שלו משקפת את תרומתם העמוקה של יהודי גרמניה למדע, למשפט ולחיים הציבוריים, לצד השבריריות של השתלבות זו לנוכח אנטישמיות פוליטית.

משפחה, מותו והנצחתו

בשנת 1889 נשא פרויס את אלזה ליברמן, בתו של קרל ליברמן וקרובת משפחה של הצייר מקס ליברמן ושל ההיסטוריון פליקס ליברמן. לבני הזוג נולדו ארבעה בנים; אחד מהם מת בילדותו, והאחרים היו ארנסט, קורט וז'אן, שנודע גם כהנס.

הוגו פרויס מת בברלין ב־9 באוקטובר 1925, שבועות אחדים לפני יום הולדתו ה־65. הוא נקבר בבית העלמין לכדי אפר ברחוב גריכטשטראסה ברובע ודינג. בשנת 1952 הכירה ברלין בקברו כקבר כבוד. ההנצחה הציבורית והמשך פרסום כתביו משמרים את מעמדו כאחד ההוגים והמעצבים המרכזיים של החוקתיות הדמוקרטית בגרמניה.

מדוע הוגו פרויס ראוי לציון כערך חשוב במורשת

הוגו פרויס ראוי למקום בולט בארכיון מורשת (Moreshet) משום שהישגו המרכזי היה מעשה מוסדי בעל השפעה היסטורית: הוא תרגם עשרות שנות מחשבה על משפט, עיר ואזרחות לטיוטת חוקה עבור הדמוקרטיה הגרמנית הראשונה. גם כאשר הצעותיו שונו, עבודתו סיפקה את התשתית לדיון החוקתי שקבע כיצד תיבחר סמכות שלטונית, כיצד יחולק הכוח בין הרייך למדינות וכיצד תפעל ממשלה רפובליקנית במסגרת שלטון החוק.

מנקודת מבט יהודית, סיפורו מתעד אדם שנאלץ להתמודד עם חסמים אנטישמיים אך הגיע לעמדת השפעה יוצאת דופן בחיים הציבוריים. תרומתו מדגימה כיצד משפטן יהודי־גרמני סייע לעצב מוסדות שנועדו להעניק אזרחות פוליטית שווה לכלל הציבור. Moreshet.com משמר את סיפורו לא רק כביוגרפיה של נושא משרה, אלא כפרק חשוב במורשת יהודי גרמניה, בתולדות המאבק למדינת חוק ובדיון האנושי המתמשך על יכולתה של חוקה להגן על דמוקרטיה.