ריצ'רד מאייר

ריצ'רד מאייר הוא אדריכל ואמן מופשט יהודי־אמריקאי, מן הדמויות המזוהות ביותר עם המשך דרכה של האדריכלות המודרניסטית בשלהי המאה ה־20. במהלך קריירה שנפרשה על פני עשרות שנים הוא תכנן בתי מגורים, מוזיאונים, מבני תרבות, בתי עירייה ומתחמים עירוניים בארצות הברית, באירופה ובישראל. עבודותיו ניכרות במערכים גאומטריים בהירים, בקווים מדויקים, בתנועה מתוכננת בין חללים ובשימוש עקבי באור ובצבע הלבן.

מאייר זכה בפרס פריצקר לאדריכלות בשנת 1984 ובמדליית הזהב של המכון האמריקאי לאדריכלים בשנת 1997. אולם חשיבותו אינה מסתכמת בפרסים. מבנים כמו מרכז גטי בלוס אנג'לס, המוזיאון לאמנות עכשווית של ברצלונה, האגף שתכנן למוזיאון היי באטלנטה ובית דאגלס במישיגן הפכו את עקרונותיו לחוויה ממשית עבור מיליוני מבקרים, תושבים ותלמידי אדריכלות.

ילדות יהודית והכשרה אדריכלית

מאייר נולד ב־12 באוקטובר 1934 בניוארק שבניו ג'רזי, למשפחה יהודית, וגדל במייפלווד הסמוכה. הוא היה הבכור מבין שלושת בניהם של קרולין וג'רום מאייר. לאחר לימודיו בתיכון קולומביה התקבל לאוניברסיטת קורנל, שבה השלים תואר ראשון באדריכלות בשנת 1957.

עם סיום לימודיו יצא למסע מקצועי באירופה ובישראל, שבמהלכו ביקש להכיר אדריכלים ולראות מקרוב מסורות בנייה שונות. החוויה הרחיבה את נקודת המבט שלו מעבר להכשרה האמריקאית והפגישה אותו עם האדריכלות המודרנית האירופית ועם הנוף הבנוי של אגן הים התיכון.

בשנת 1959 עבד לזמן קצר במשרד Skidmore, Owings & Merrill בניו יורק. לאחר מכן הצטרף למשך כשלוש שנים למשרדו של מרסל ברויאר, האדריכל והמעצב היהודי יליד הונגריה, שהיה מבכירי בוגרי הבאוהאוס. העבודה לצד ברויאר העניקה למאייר ניסיון בתרגום רעיונות מודרניסטיים למבנים ממשיים. בשנת 1963 הקים משרד עצמאי.

גיבושה של שפה אדריכלית

החמישייה הניו־יורקית והמורשת המודרניסטית

בראשית שנות ה־70 זוהה מאייר עם "החמישייה הניו־יורקית", לצד פיטר אייזנמן, מייקל גרייבס, צ'ארלס גווטמיי וג'ון היידוק. הקבוצה לא הייתה משרד משותף, אלא חמישה אדריכלים שעבודתם עוררה דיון מחודש בעקרונות המודרניזם בתקופה שבה עולם האדריכלות החל לפנות לכיוונים אחרים. מאייר ופיטר אייזנמן היו גם קרובי משפחה מדרגה שנייה.

מאייר הושפע במיוחד מלה קורבוזיה, ובכלל זה מן הגאומטריה, החללים הזורמים והיחסים בין המבנה לסביבתו שניכרו בווילה סבואה ובביתן השווייצרי. בעבודתו אפשר לזהות גם זיקות למיס ואן דר רוהה, לפרנק לויד רייט ולאדריכלים נוספים. הוא לא הסתפק בחיקוי תקדימים: הוא פיתח מהם אוצר מילים מזוהה משלו, המבוסס על רשתות גאומטריות, נפחים חופפים, רמפות, מרפסות, מסכים וקירות זכוכית.

לבן כאמצעי לעיצוב אור וחלל

השימוש הנרחב בלבן נעשה לסימן ההיכר של מאייר, אך מבחינתו לא היה זה קישוט בלבד. המשטח הלבן מדגיש את השינויים באור השמש, את הצללים ואת היחסים בין מישור אחד למשנהו. כך המבנה משתנה לאורך היום אף שהצבעוניות שלו מאופקת. מאייר קשר את הלבן גם למסורות היסטוריות של קתדרלות ושל יישובים מסוידים בארצות הים התיכון.

במבניו הטובים ביותר התוצאה אינה אובייקט לבן מבודד, אלא מערכת שמכוונת את תנועתו של האדם: כניסה, עלייה, מבט החוצה, מפגש עם יצירת אמנות או עם נוף. בדרך זו הפך מאייר רעיונות מופשטים בדבר סדר ופרופורציה לחוויות יומיומיות.

מבתים פרטיים למוסדות ציבור

בית דאגלס והעבודות המוקדמות

מאייר זכה להכרה ראשונה בזכות בתי מגורים שתכנן. אחד הידועים שבהם הוא בית דאגלס, שהושלם בשנת 1973 על מדרון מיוער המשקיף על אגם מישיגן. המבנה הלבן והאנכי נפתח אל הנוף באמצעות חזית זכוכית, בעוד גרמי המדרגות והמרפסות מארגנים את הירידה במדרון. הבית נחשב דוגמה מרכזית ליכולתו להתאים מערכת גאומטרית קפדנית לאתר טבעי דרמטי.

פרויקט חשוב נוסף היה האתנאום בניו הרמוני, אינדיאנה, מרכז מבקרים שהושלם בשנת 1979. רצף של רמפות, פתחים ונקודות תצפית הופך בו את ההליכה בתוך הבניין למסע אל ההיסטוריה ואל הנוף של המקום. עבודות אלה הוכיחו ששפתו של מאייר יכולה לשרת לא רק מגורים פרטיים אלא גם מוסדות הפתוחים לציבור.

מוזיאון היי והמעבר לקנה מידה בינלאומי

האגף שתכנן למוזיאון היי לאמנות באטלנטה, שהושלם בשנת 1983, היה נקודת מפנה. מאייר יצר חללי תצוגה סביב אטריום מרכזי מואר, עם רמפות וקווי ראייה המקשרים בין הקומות. המוזיאון המחיש כיצד אדריכלות יכולה לסייע להתמצאות, לעודד מפגש וליצור מעבר הדרגתי בין העיר לבין יצירות האמנות.

הצלחת הפרויקט חיזקה את מעמדו כאדריכל של מוסדות תרבות. בשנת 1984, כשהיה בן 49, הוענק לו פרס פריצקר. חבר השופטים ציין את המבנים האישיים, הנמרצים והמקוריים שיצר. באותה תקופה נבחר לתכנן גם את מרכז גטי — משימה שתעסיק את משרדו במשך יותר מעשור ותהפוך לפרויקט המזוהה עמו ביותר.

מרכז גטי: אדריכלות, אמנות ונוף

מרכז גטי, שהושלם ונפתח לציבור בשנת 1997, הוא מתחם מוזיאלי ומחקרי גדול השוכן על רכס בלוס אנג'לס. במקום בניין יחיד תכנן מאייר מעין קמפוס: ביתנים, חצרות, שבילים, גנים ומרחבים למחקר ולשימור אמנות. הארגון מאפשר למבקרים לעבור בין אוספים, תערוכות, תצפיות ונוף פתוח, ובד בבד מספק תנאים מקצועיים לעבודתם של חוקרים ואנשי שימור.

במרכז גטי נאלץ מאייר להתאים את העדפתו למשטחים לבנים להקשר המקומי ולדרישות המזמין. לצד לוחות מתכת בהירים שולבו כמויות גדולות של אבן טרוורטין בגוון חם. השילוב בין אבן, אור, מים וצמחייה העניק למתחם אופי קליפורני מובהק, בלי לוותר על הסדר הגאומטרי המזוהה עם האדריכל.

משמעותו של המרכז חורגת מצורתו. זהו מוסד שבו אדריכלות משרתת הצגה של אמנות, מחקר, שימור וחינוך ציבורי. מיליוני מבקרים חווים בו את הקשר שבין בניין, אוסף ונוף, והוא נעשה לאחד מסמליה התרבותיים של לוס אנג'לס.

מבנים ששינו את המרחב הציבורי

מאייר המשיך לתכנן מוסדות מרכזיים ברחבי העולם. המוזיאון לאמנות עכשווית של ברצלונה, שנפתח בשנת 1995 בלב שכונת ראבאל, הכניס חלל תרבותי מואר אל מרקם עירוני צפוף. חזיתו הארוכה והלבנה, האטריום ורמפות התנועה יצרו דיאלוג חד בין אדריכלות מודרנית לבין העיר ההיסטורית. הרחבה שלצד המוזיאון נעשתה אף היא מרחב ציבורי פעיל.

באותה שנה הושלם מכלול בית העירייה והספרייה המרכזית בהאג. באמצעות שילוב של מינהל עירוני, ספרייה ואולם ציבורי תחת מערכת אחת, הפרויקט העניק למוסדות אזרחיים נוכחות פתוחה ונגישה בלב העיר. עבודות ציבוריות נוספות כללו את מרכז פיילי למדיה בבוורלי הילס, שהושלם בשנת 1996, ואת בית עיריית סן חוזה, שהושלם בשנת 2005.

לצד מוסדות תרבות ושלטון תכנן מאייר גם בנייני מגורים ומסחר. בין הפרויקטים הבולטים נמנים מגדלי המגורים ברחובות פרי 173 ו־176 במנהטן, שהושלמו בשנת 2002, וחידושו של מגדל City Tower בפראג, שהושלם בשנת 2008. פרויקטים אלה הרחיבו את שפתו לתנאים עירוניים, כלכליים וטכנולוגיים משתנים.

הקשר לישראל ולמרחב היהודי

זהותו היהודית של מאייר היא חלק מסיפור חייו, אך עבודתו אינה מוגדרת בעיקר כאדריכלות דתית. תרומתו למורשת היהודית ניכרת בדרך אחרת: בהשתלבותו בשורה של אדריכלים יהודים־אמריקאים שהשפיעו על התרבות החזותית והמרחב הציבורי בעולם, ובהמשך מקצועי לדמויות יהודיות מרכזיות במודרניזם, ובראשן מורו מרסל ברויאר.

הקשר עם ישראל, שבה ביקר כבר לאחר לימודיו, קיבל ביטוי בנוי בפרויקט מאייר ברוטשילד בתל אביב, שהושלם בשנת 2015. מגדל המגורים נמצא בשדרות רוטשילד, מן הצירים ההיסטוריים והתרבותיים החשובים בעיר, בסביבה המזוהה עם מורשת האדריכלות המודרנית של תל אביב. הפרויקט הביא אל קו הרקיע המקומי את חזיתות הזכוכית הבהירות, המרפסות והדיוק הגאומטרי של מאייר.

אין לראות במגדל המשך ישיר של הבאוהאוס התל־אביבי, אך עצם נוכחותו יוצרת שיחה בין שתי תקופות של מודרניזם: העיר הלבנה ההיסטורית והבנייה הגבוהה של תל אביב במאה ה־21. בכך הוא מוסיף נדבך לסיפור המתמשך של העיר כמקום שבו אדריכלות בינלאומית מקבלת פרשנות ישראלית.

אמנות, תיעוד והשפעה מקצועית

לצד עבודתו כאדריכל עסק מאייר ברישום, בקולאז' ובפיסול. עיסוקים אלה אפשרו לו לבחון קומפוזיציה, שכבות, צבע וגאומטריה גם מחוץ למגבלותיו של פרויקט בנוי. שיתוף הפעולה המוקדם שלו עם אמנים ובהם פרנק סטלה חיזק את הזיקה שבין עבודתו האדריכלית לבין האמנות המופשטת האמריקאית.

בשנת 2014 נפתח ב־Mana Contemporary בג'רזי סיטי חלל תצוגה בשטח של כ־15,000 רגל רבועה שהוקדש לעבודתו. הוצגו בו דגמים אדריכליים, שרטוטים, קולאז'ים ופסלים, וכך התאפשר לחוקרים, לסטודנטים ולקהל לעקוב אחר תהליך התכנון ולא רק אחר התוצאה הבנויה. האוסף מדגיש את חשיבותם של דגמים ושרטוטים כעדות להתפתחותו של רעיון אדריכלי.

השפעת מאייר ניכרת גם בשיח המקצועי. עבודותיו משמשות חומר לימוד בדיונים על מוזיאונים, אור טבעי, תכנון תנועה, היחס בין מבנה לנוף והמשך דרכו של המודרניזם. פרס פריצקר, מדליית הזהב של AIA והוקרות בינלאומיות נוספות משקפים את מקומו בקאנון האדריכלי, אך ההשפעה המעשית נמצאת במבנים עצמם ובדורות של אדריכלים שלמדו מהם.

מדוע ריצ'רד מאייר ראוי לציון כערך חשוב במורשת

ריצ'רד מאייר ראוי להיכלל בארכיון מורשת (Moreshet) משום שעבודתו ממחישה כיצד אדריכל יהודי־אמריקאי יכול להשפיע על התרבות העולמית באמצעות מוסדות שבהם אנשים פוגשים אמנות, ידע, ממשל עירוני ומרחב ציבורי. הוא לא רק יצר סגנון חזותי מזוהה; הוא תכנן מקומות פעילים — ממרכז גטי ומוזיאון ברצלונה ועד בית עירייה, ספרייה ומגדל בשדרות רוטשילד.

עבור תולדות המורשת היהודית והישראלית, סיפורו מחבר בין הגירה יהודית לארצות הברית, ההכשרה שקיבל אצל מרסל ברויאר, נוכחותם של יוצרים יהודים במודרניזם הבינלאומי והמפגש המחודש עם תל אביב. תרומתו אינה נמדדת בטענה שכל יצירה שלו הייתה יהודית בתוכנה, אלא בכך שאדם שצמח ממשפחה יהודית נעשה שותף מרכזי בעיצוב מוסדות ונופים עירוניים המשמשים קהלים ברחבי העולם.

Moreshet.com מתעד את מאייר כחלק מן הסיפור הרחב שמציגה מורשת (Moreshet): סיפורם של יהודים וישראלים שהשפעתם ניכרת לא רק בקהילה פנימה, אלא גם במרחב האנושי המשותף. הבניינים, הרישומים והדגמים שהותיר מספקים עדות מוחשית לכוחה של אדריכלות לעצב מפגש עם תרבות, אור, מקום וזיכרון.