פנחס ספיר

פנחס ספיר, שנולד בשם פנחס קוזלובסקי, היה מן הדמויות המרכזיות בעיצוב מדינת ישראל בשלושת העשורים הראשונים לקיומה. כשר המסחר והתעשייה, כשר האוצר, כמנכ״ל משרד הביטחון וכיושב ראש הסוכנות היהודית, הוא עסק כמעט בכל אחד מן האתגרים הגדולים של המדינה הצעירה: קליטת עלייה, יצירת מקומות עבודה, הקמת תשתיות, פיתוח אזורי הספר, גיוס השקעות והנחת יסודות לתעשייה ישראלית עצמאית. משום כך נחשב ספיר ל״אבי הכלכלה הישראלית״.

מן החלוץ ומכפר סבא אל הנהגת המדינה

ספיר נולד ב-15 באוקטובר 1906 בסובאלק, אז בתחומי האימפריה הרוסית וכיום בפולין. לאחר שסיים סמינר למורים, עלה לארץ ישראל בשנת 1929 והתיישב בכפר סבא. הוא החל את דרכו בעבודה בפרדסים ובפעילות ציבורית מקומית, אך עד מהרה התבלט כאיש ארגון וכמנהל בעל הבנה מעשית בכספים ובתשתיות.

עוד באירופה עסק בניהול כספי ארגון החלוץ ובגיוס כספים לחוות הכשרה. בכפר סבא עמד בראש מפעל המים, יזם הקמת בנק חיסכון מקומי וסייע במתן הלוואות לפועלים שביקשו לבנות שכונות חדשות. פעילות זו גילמה את תפיסתו לאורך כל חייו: כלכלה אינה מטרה מופשטת, אלא כלי ליצירת יישובים, עבודה, ביטחון והזדמנות.

בשנת 1937 הצטרף להנהלת חברת המים מקורות ושימש למעשה סגנו של לוי אשכול. במסגרת זו היה מעורב בהרחבת תשתיות המים, וב-1947 הופקד על בניית צינור שהוביל מים ממרכז הארץ ליישובי הנגב. הפרויקט היה חיוני להתיישבות בדרום והמחיש את הקשר שראה בין תכנון לאומי, משאבים ופיתוח מרחבי.

ביטחון, עצמאות ובניית מוסדות המדינה

ב-1947 מונה ספיר למנהל אגף האפסנאות של ההגנה. במהלך מלחמת העצמאות עסק ברכש ובהעברת נשק, ובין היתר סייע להשגת זחל״מים שהיו מן הכלים הראשונים מסוגם בשימוש צה״ל. לאחר הקמת המדינה מונה למנכ״ל משרד הביטחון, תפקיד שבו כיהן מאוקטובר 1949 עד נובמבר 1951.

בהמשך עמד בראש חברת האשלג הממשלתית, ולאחר מכן שימש מנכ״ל משרד האוצר תחת שר האוצר לוי אשכול. בשנת 1955 נכנס לממשלה כשר המסחר והתעשייה. במקביל לפעילותו הממשלתית היה בין היוזמים והמסייעים המרכזיים להקמת אוניברסיטת תל אביב, ופעל לביסוסה ולהתרחבותה המהירה כמוסד מחקר והשכלה מרכזי בישראל.

תעשייה, עיירות פיתוח והשקעות

ספיר הבין שהתיישבות וקליטת עלייה אינן יכולות להישען על חקלאות בלבד. כשר המסחר והתעשייה העביר את מרכז הכובד של מדיניות הפיתוח אל התעשייה, ופעל להקמת מפעלים בעיירות פיתוח וליצירת תעסוקה מחוץ למרכז הארץ. הוא גייס תקציבים למפעלים ולפרויקטים לאומיים, בהם המוביל הארצי, וניסה להפוך יישובים צעירים למרכזים כלכליים בעלי עתיד.

אחד מסימני ההיכר של עבודתו היה הקשר הישיר עם יזמים ומשקיעים. הוא פנה לאנשי עסקים בארץ ובעולם, שכנע אותם להקים מפעלים בישראל ולעיתים ירד לפרטים הקטנים ביותר כדי להסיר מכשולים. בשנת 1960, למשל, ביקש מן התעשיין ישראל פולק להקים מפעל טקסטיל בקריית גת. כדי לשכנעו שהיישוב אינו מרוחק כפי שנדמה, הסיע אותו לפנות בוקר מתל אביב לקריית גת; פולק השתכנע והמפעל הפך לעוגן תעסוקתי חשוב באזור.

ספיר תמך גם ביזמים פרטיים שהבטיחו להרחיב את בסיס הייצור הישראלי, ובהם סטף ורטהיימר. דמותו המחוספסת והישירה, והפנקס השחור שנשא עמו ובו רשם נתונים, שמות ורעיונות מכל רחבי הארץ, הפכו לסמל של ניהול אישי, מעשי וממוקד תוצאות.

שר האוצר בתקופות של משבר וצמיחה

ב-1963 מונה ספיר לשר האוצר, נוסף על תפקידו כשר המסחר והתעשייה. הוא כיהן בתפקיד עד 1968, ושב אליו בדצמבר 1969 עד 1974. בראשית כהונתו עסק בהרחבת המשק, אך ב-1966 נאלץ להתמודד עם המיתון הקשה שנוצר לאחר סיום השילומים מגרמניה, השלמת פרויקטים ציבוריים גדולים, האטת העלייה והתרחבות הצריכה ללא גידול מקביל בתוצר.

יחד עם אשכול הנהיג צעדי ריסון שכללו העלאת מסים, קיצוץ בהוצאות הממשלה, צמצום תקציבי פיתוח, הגבלת אשראי והפחתת יבוא חומרי גלם. המדיניות צמצמה את הגירעון וסייעה לבלום לחצים אינפלציוניים, אך גם גרמה לעלייה חדה באבטלה ולירידה בתוצר, בהשקעות וברמת החיים. ההתמודדות הזו המחישה את המחיר ואת המורכבות של ניהול כלכלה במדינה צעירה, שבה צורכי ביטחון, קליטת עלייה ופיתוח לאומי התחרו על אותם משאבים.

לאחר מלחמת ששת הימים תמך ספיר בהרחבת ההשקעה הציבורית ובמדיניות שסייעה להוציא את המשק מן המיתון. בשנים 1967–1973 חוותה ישראל תקופת צמיחה ופיתוח מואצים. בתקופה זו התרחבו התעשייה, התשתיות והיישובים, והכלכלה הישראלית נעשתה מגוונת ובעלת יכולת ייצור גדולה יותר. גם כשהתנגד להמשך השליטה בשטחים ולהקמת התנחלויות מטעמים כלכליים ודמוגרפיים, הוא פעל במסגרת הממשלה וקיבל את הכרעותיה.

השפעה פוליטית וציבורית

ספיר היה גם כוח מרכזי בתוך מפא״י ומפלגת העבודה. הוא שימש מזכ״ל המפלגה, היה מעורב במינויים פוליטיים חשובים וזכה לכינוי ״ממליך ראשי ממשלות״. לאחר התפטרותה של גולדה מאיר ב-1974 הוצע לו להחליפה, אך הוא סירב ותמך ביצחק רבין, שסייע בבחירתו לראשות הממשלה.

הוא נודע בנאמנותו לאנשים שעבדו לצדו. במהלך פרשת לבון היה מן השרים הבכירים היחידים שהתייצבו בפומבי לצד פנחס לבון, שהיה ידידו, אף שרוב הנהגת מפא״י אימצה את עמדתו של דוד בן-גוריון. לצד כוחו הפוליטי, שמר ספיר על אורח חיים צנוע: הוא התגורר בדירה פשוטה בכפר סבא, העיר שבה חי מאז עלייתו לארץ.

בשנת 1974 מונה ליושב ראש הסוכנות היהודית. הוא נפטר ב-12 באוגוסט 1975 מהתקף לב במהלך טקס הכנסת ספר תורה במושב נבטים, זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד. הוא הותיר אחריו את אשתו הראשונה, שושנה, בן ושתי בנות; לאחר מותה של שושנה נישא לרבקה אלנתן.

מורשת של פיתוח, מוסדות והזדמנויות

שמו של ספיר מונצח במכללת ספיר, במושב ספיר, באתר ספיר של המוביל הארצי, בפרס ספיר לספרות, בקרן מפעל הפיס על שמו, במרכז לפיתוח ליד אוניברסיטת תל אביב, ברחובות, בשכונות, בבתי ספר ובהיכל התרבות בכפר סבא. ההנצחה אינה רק ביטוי לזיכרון אישי. היא משקפת את היקף המוסדות והתשתיות שעיצב ואת האמונה שפיתוח כלכלי צריך להגיע גם אל מי שנמצאים רחוק ממוקדי הכוח.

מדוע פנחס ספיר ראוי לציון כערך חשוב במורשת

פנחס ספיר ראוי להיכלל בארכיון מורשת משום שהשפעתו ניכרת לא רק בתפקידים שמילא, אלא במערכות שבנה ובאנשים שהושפעו מהן. הוא סייע להקים תשתיות מים, לקדם תעשייה, ליצור מקומות עבודה בעיירות פיתוח, למשוך השקעות, לבסס את אוניברסיטת תל אביב ולחזק את הסוכנות היהודית. פעולות אלה תרמו לעיצוב חייהם של עולים, עובדים, יזמים, משפחות וקהילות ברחבי ישראל.

מורשת (Moreshet) מתעדת דמויות שהותירו חותם על החברה היהודית והישראלית באמצעות עשייה ממשית. סיפורו של ספיר, המתועד גם ב-Moreshet.com, מוסיף לארכיון את דמותו של בונה מדינה שפעל מתוך תחושת דחיפות, אחריות ואמונה בכוחם של מוסדות ציבוריים וכלכלה מתפתחת לשנות את פני החברה. מורשתו מחברת בין חזון ציוני לבין עבודה יומיומית: מים, מפעלים, תקציבים, השכלה ותעסוקה שהפכו את ישראל ממדינה צעירה ופגיעה לחברה בעלת תשתית כלכלית ומוסדית רחבה.