זאב סטף ורטהיימר

זאב סטף ורטהיימר, המוכר בשם סטף ורטהיימר, היה תעשיין, יזם, פילנתרופ ואיש ציבור ישראלי, ממייסדי התעשייה המודרנית בישראל ומן האנשים שהראו כי ציונות יכולה להתבטא לא רק בהתיישבות, צבא ופוליטיקה, אלא גם במכונה מדויקת, במפעל יצוא, בבית ספר מקצועי ובאזור תעשייה בגליל. הוא נולד בגרמניה בשנת 1926, עלה עם משפחתו לארץ ישראל בשנת 1937, שירת במערכות הביטחון של היישוב והמדינה, הקים בנהריה בית מלאכה קטן שהפך לישקר, ייסד את טכנולוגיית להבים ואת קבוצת IMC, ויצר מודל של גני תעשייה שנועד לחבר ייצור, הכשרה מקצועית, יזמות, קהילה ודו־קיום.

ורטהיימר היה אחד התעשיינים החשובים בתולדות מדינת ישראל. הסיפור שלו מתחיל בפליט יהודי מגרמניה הנאצית, נער שנשר מבית הספר ולמד דרך הידיים, העיניים והמכונה, וממשיך במפעל ישראלי שהגיע לשווקים עולמיים ונמכר לברקשייר האת׳וויי של וורן באפט באחת העסקאות הגדולות והמפורסמות בתולדות הכלכלה הישראלית. אבל חשיבותו אינה מסתכמת בעושר או באקזיט. ורטהיימר ביקש לבנות בישראל תרבות של עבודה יצרנית: חברה שמכבדת טכנאים, חרטים, מהנדסים, מורים מקצועיים, יזמים ויצואנים, ורואה בתעשייה מדויקת דרך לביטחון, עצמאות כלכלית, שלום חברתי ופיתוח אזורי.

ילדות בגרמניה ועלייה לארץ ישראל

ורטהיימר נולד ב־16 ביולי 1926 בקיפנהיים שבגרמניה, למשפחה יהודית מסורתית. עליית הנאציזם שינתה את עולמה של המשפחה, ובשנת 1937, כשהיה בן אחת־עשרה, עלו הוריו עמו לארץ ישראל. אביו העביר את טחנת הקמח המשפחתית לאזור נחלת יצחק בתל אביב, והמשפחה החלה לבנות חיים חדשים בארץ קטנה, ענייה ומתוחה, אך מלאה תחושת שליחות.

בתל אביב למד ורטהיימר בבית הספר תל נורדאו. בגיל צעיר עזב את הלימודים הפורמליים והחל לעבוד בחנות מצלמות, שם למד תיקון, אופטיקה, עדשות, מכניקה עדינה ודיוק. הוא למד גם אצל פרופסור עמנואל גולדברג, מן הדמויות החשובות בתחום האופטיקה והצילום. החינוך האמיתי שלו לא היה תעודה אקדמית, אלא שולחן עבודה, כלי מדידה, פירוק והרכבה, ניסוי וטעייה, וההבנה שידע טכנולוגי נרכש דרך עשייה ממושמעת.

הפרק הזה חשוב להבנת חייו. ורטהיימר הפך לימים לאחד מבוני התעשייה המתקדמת בישראל דווקא מפני שלא ראה הפרדה בין ידיים למוח. מבחינתו, עובד ייצור מיומן, טכנאי, חרט או מפעיל מכונה אינם דרגה נמוכה יותר מן המהנדס; הם חלק ממערכת ידע שבה דיוק, אחריות, סדר, ניסיון ויצירתיות פועלים יחד. זו תהיה לימים אחת מתפיסות היסוד של פעילותו החינוכית והתעשייתית.

שירות במלחמת העולם השנייה, הפלמ״ח ומלחמת העצמאות

בשנת 1943, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, הצטרף ורטהיימר לחיל האוויר הבריטי ושירת כטכנאי ציוד אופטי. במסגרת שירותו נשלח למזרח התיכון, ובין היתר לבחריין, שם עסק בתיקון ציוד אופטי ומערכות במטוסי קרב בריטיים. השירות העניק לו ניסיון מעשי במערכות צבאיות, באמינות טכנית ובחשיבותו של דיוק בתנאי פעולה אמיתיים.

בשנת 1945 הצטרף למחלקה הגרמנית של הפלמ״ח, יחידה שנועדה בין היתר לפעול בקרב דוברי גרמנית במקרה הצורך. הוא עבר קורס טיס בקיבוץ נען ושירת במחלקת הטיס כקצין טכני. בשבת השחורה נעצר בידי הבריטים והוחזק במחנה המעצר ברפיח במשך חודשים אחדים. המעצר חיבר אותו ישירות למאבק של היישוב היהודי נגד המנדט הבריטי ולדור של צעירים שראו בהגנה, בפלמ״ח ובתעשייה הצבאית חלק ממפעל אחד של עצמאות.

בשנת 1947 פעל במסגרת התעשייה הצבאית של ההגנה ועסק בפיתוח אמצעי לחימה, ובהם תותח ללא רתע ומערכות נשק נוספות. הוא נשלח לאירופה ללמוד תהליכי ייצור של קנים ומרכיבים טכניים. במלחמת העצמאות שימש קצין טכני בחטיבת יפתח והמשיך לעסוק בפיתוח נשק, מרגמות ואמצעים לצורכי המלחמה. מבחינתו, ביטחון לאומי לא היה רק גבורה בשדה הקרב, אלא גם יכולת לייצר בעצמנו, לתקן בעצמנו ולפתור בעיות טכניות כאשר אין מי שיספק פתרון מבחוץ.

מן הפיטורים אל בית המלאכה בנהריה

לאחר הקמת המדינה עבד ורטהיימר בתעשייה הביטחונית, בתע״ש ובמסגרות שקדמו לרפא״ל. בשנת 1952 פוטר משום שלא היה בעל תואר מהנדס. בעבור אדם אחר זו הייתה יכולה להיות מכה שסוגרת דרך; אצל ורטהיימר היא הפכה לנקודת פתיחה. הוא הקים בחצר ביתו בנהריה בית מלאכה קטן, בשטח של כעשרים מטרים רבועים, והחל לייצר סכינים, כלי חיתוך למתכת ולוחיות מתכת מושחזות.

את מוצריו שיווק בעצמו, לעיתים כשהוא רוכב על אופנוע בין לקוחות. הוא הכיר את הלקוחות, שמע את הבעיות שלהם, הבין מה חסר במפעלים ובבתי מלאכה, ושיפר את הכלים בהתאם לצורך מעשי. כך נוצרה שיטה עסקית וטכנולוגית שתלווה אותו שנים: לא להמציא מוצר על פי מצגת, אלא לפתור בעיה אמיתית של ייצור, להפוך את הפתרון למדויק יותר, אמין יותר ותחרותי יותר, ואז להביא אותו לשוק רחב.

בית המלאכה הזה התפתח למפעל ישקר, חברה לייצור כלי חיתוך למתכת קשה ולמערכות לעיבוד שבבי. השם ישקר נקשר לישראל קרבייד, אך עם השנים נעשה שם עולמי בתחום כלי החיתוך. החברה גדלה מתוך נהריה, התרחבה לגליל, פיתחה ידע ייצור מתקדם, ייצאה לשווקים בעולם, והוכיחה שמדינה צעירה ומבודדת יחסית יכולה לבנות יתרון תעשייתי עולמי בתחומים עתירי דיוק.

ישקר: תעשייה מדויקת כציונות מעשית

ישקר הייתה יותר מחברה מצליחה. היא הייתה הוכחה למודל שוורטהיימר האמין בו: ישראל צריכה לייצר מוצרים שהעולם באמת צריך, באיכות גבוהה, במועדים מדויקים ובסטנדרטים שאינם נחותים מגרמניה, שווייץ, יפן או ארצות הברית. במקום להסתפק בשוק מקומי מוגבל, ישקר נבנתה כחברה יצואנית. היצוא לא היה רק יעד עסקי; הוא היה בעיניו דרך להפוך את ישראל לעצמאית יותר, עשירה יותר ומכובדת יותר.

וורטהיימר יצר סביב ישקר תרבות של מקצוענות: הקפדה על איכות, הכשרה של עובדים, השקעה במכונות, הבנה עמוקה של הלקוח ושאיפה מתמדת להשתפר. הוא האמין כי תעשייה טובה אינה נבנית מן המכונה לבדה, אלא מן האדם שליד המכונה. העובד המקצועי, המדריך, המנהל והמהנדס צריכים להבין שהם חלק מאותו מעגל ייצור. לכן ראה בחינוך הטכנולוגי חלק בלתי נפרד מן התעשייה עצמה.

בשנת 1983 הצטרף בנו, איתן ורטהיימר, לניהול המפעל. תחת הנהגתו ובהמשך דרכו של אביו צמחה ישקר במהירות, התרחבה בעולם והפכה לליבה של קבוצת IMC, International Metalworking Companies. השותפות בין סטף לאיתן שילבה חזון מייסדים, ניהול בין־לאומי, חדשנות מוצרית והבנה שישראל יכולה לבנות חברה תעשייתית בעלת מעמד גלובלי.

טכנולוגיית להבים וביטחון תעשייתי

לאחר מלחמת ששת הימים, ובעקבות האמברגו הצרפתי על מכירת נשק לישראל, הקים ורטהיימר בשנת 1968 את להבי ישקר, לימים טכנולוגיית להבים. המפעל נועד לייצר להבים למנועי סילון ולתעשיות תעופה, תחום הדורש מתכות מתקדמות, בקרת איכות קפדנית, ידע הנדסי ויכולת ייצור ברמה גבוהה במיוחד.

הקמת המפעל ביטאה עיקרון שחזר שוב ושוב בחייו: כאשר ישראל תלויה מבחוץ בתחום חיוני, עליה לפתח יכולת עצמית. אין בכך רק גאווה לאומית; זו תפיסה ביטחונית וכלכלית. מדינה קטנה, מוקפת איומים, אינה יכולה להרשות לעצמה שכל מרכיב קריטי יגיע תמיד מחוץ לגבולותיה. תעשייה מתקדמת היא חלק ממערכת הביטחון, גם כאשר היא נראית כמו מפעל אזרחי.

טכנולוגיית להבים נעשתה במשך השנים חברה חשובה בתחום רכיבי מנועי סילון וטורבינות. היא המחישה את יכולתו של ורטהיימר לזהות צורך ביטחוני, להפוך אותו לתשתית תעשייתית, ולבנות סביבו ידע, תעסוקה ויצוא. זו הייתה תעשייה ישראלית שחיברה בין ביטחון, תעופה, מתכת, דיוק ושווקים בין־לאומיים.

תפן, כפר ורדים וגני התעשייה

בשנות השמונים יזם ורטהיימר את הקמת כפר ורדים ואת אזור התעשייה תפן בגליל המערבי, שאליו הועברו מפעלי ישקר. מבחינתו, פיתוח הגליל לא היה רק הקמת יישוב נאה בהרים, אלא בניית מערכת אזורית: בית, מפעל, בית ספר, מוזיאון, חממה ליזמים, הכשרה מקצועית, תעסוקה איכותית וסביבה שבה יהודים וערבים יכולים לעבוד זה לצד זה.

מודל גני התעשייה שלו היה אחד החידושים החשובים בפעילותו הציבורית. גן תעשייה לא נועד להיות רק אזור של מבנים להשכרה. הוא נועד להיות אקוסיסטם יצרני: מפעלי עוגן, חברות קטנות, מרכזי הכשרה, שירותים לעסקים, אסתטיקה סביבתית, מוזיאונים ותרבות. ורטהיימר האמין שאדם שעובד במקום נקי, מדויק, יפה ומכבד יוצר טוב יותר, גאה יותר בעבודתו ורואה עתיד במקום שבו הוא חי.

בהמשך קודמו גני תעשייה נוספים, ובהם בתפן, תל חי, לבון, עומר, דלתון, נצרת וגזבה שבטורקיה. המודל נועד לפתח פריפריה לא באמצעות סיסמאות או מענקים זמניים בלבד, אלא באמצעות יצירת מקומות עבודה איכותיים, יזמות יצרנית וחינוך מקצועי. בכך הפך ורטהיימר את התעשייה לכלי חברתי: לא רק רווח של בעלים, אלא מנגנון לפיתוח אזורי, להפחתת פערים ולבניית תחושת ערך.

חינוך טכנולוגי והאדם שליד המכונה

ורטהיימר ראה בחינוך הטכנולוגי משימה לאומית. הוא היה מעורב ביוזמות חינוך בנהריה, בבתי ספר מקצועיים, בהכשרת חיילים, במסגרות לחינוך תעשייתי ובקידום מעמדו של העובד המקצועי. הוא טען שוב ושוב שמדינה שאינה מכבדת ייצור, טכנאות, חריטה, עיבוד שבבי ומקצועות טכנולוגיים מעשיים פוגעת בעצמה.

הדגש שלו היה שונה מן החלום הישראלי המקובל של תואר אקדמי לכל אחד. ורטהיימר לא התנגד להשכלה גבוהה, אך חשב שהמערכת מזניחה את המסלול המקצועי ומפספסת צעירים מוכשרים שהיו יכולים להיות טכנאים, אומנים תעשייתיים, מנהלי ייצור ויזמים. בעיניו, חינוך מקצועי איכותי אינו ברירת מחדל למי שלא הצליח בלימודים, אלא דרך מכובדת לבניית אדם יוצר, עצמאי ותורם.

השקפתו התמצתה ברעיון שהעובד אינו נספח למכונה, אלא האדם שמעניק לה משמעות. מכונות אפשר לקנות; תרבות עבודה צריך לבנות. לכן חיבר בין מפעלים לבתי ספר, בין ייצור להכשרה, ובין הצלחה עסקית לאחריות חברתית. החינוך הטכנולוגי היה בעיניו בסיס לחברה ישראלית יצרנית, פחות תלויה, פחות מתווכת ויותר מחוברת לעשייה ממשית.

פוליטיקה, ד״ש והניסיון להשפיע על סדר היום הלאומי

ורטהיימר היה גם איש ציבור. הוא היה ממייסדי התנועה הדמוקרטית לשינוי, ד״ש, ונבחר לכנסת התשיעית בשנת 1977. בהמשך הצטרף לזרם שינוי לאחר פיצול ד״ש. בכנסת שימש בין היתר חבר בוועדת הכלכלה ובוועדת החוץ והביטחון, וניסה לקדם תפיסה של מדינה יעילה יותר, כלכלה יצרנית יותר, חינוך מקצועי חזק יותר ומנהל ציבורי נקי ואחראי יותר.

כהונתו הפוליטית לא הייתה מרכז חייו, והוא פרש מן הכנסת בשנת 1981 וחזר לעסקיו ולפיתוח הגליל. אך עצם כניסתו לפוליטיקה מלמדת כי לא ראה בתעשייה עניין פרטי בלבד. הוא ביקש להשפיע על סדר היום הלאומי: להסביר שמדינה אינה יכולה להתקיים רק מצריכה, שירותים, ביטחון וסיוע חוץ; היא חייבת לייצר, לייצא, להכשיר עובדים, לשפר פריון ולבנות פריפריה שיש בה עבודה איכותית.

גם לאחר פרישתו מן הכנסת המשיך להשמיע עמדה ציבורית. הוא דיבר על חשיבות היצוא, על הצורך להפחית חסמים, על חינוך טכנולוגי, על פיתוח הגליל והנגב, ועל האפשרות להשתמש בתעשייה כאמצעי לשיתוף פעולה אזורי. הוא היה פוליטי במובן העמוק של המילה: אדם שהאמין כי מפעל, בית ספר ואזור תעשייה יכולים לשנות את גורלה של חברה.

IMC, ברקשייר האת׳וויי והכרה עולמית

הישג השיא העסקי של מפעל ורטהיימר הגיע עם מכירת רוב קבוצת IMC לברקשייר האת׳וויי בשנת 2006. העסקה, שבה רכשה ברקשייר 80 אחוז מן הקבוצה תמורת ארבעה מיליארד דולר, הייתה רגע מכונן בתולדות הכלכלה הישראלית. היא סימנה לעולם כי מתפן שבגליל יכולה לצמוח חברה תעשייתית גלובלית בעלת איכות, ניהול, טכנולוגיה ורווחיות ברמה שמושכת את אחד המשקיעים המוערכים בעולם.

בשנת 2013 רכשה ברקשייר האת׳וויי גם את יתרת המניות בקבוצה תמורת 2.05 מיליארד דולר. בכך הושלם מעבר הבעלות, אך המותג ישקר והמורשת התעשייתית שנבנתה סביבו המשיכו לפעול כחלק ממערכת בין־לאומית. עבור ישראל, העסקה הייתה הרבה יותר מהעברת בעלות. היא הייתה הוכחה לכך שתעשייה ישראלית מסורתית לכאורה — מתכת, כלי חיתוך, עיבוד שבבי — יכולה להיות מתקדמת, רווחית וגלובלית לא פחות מחברות הייטק.

ורטהיימר זכה בפרסים והוקרות רבות. בשנת 1976 קיבל את פרס התעשייה בקטגוריית המתכת. בשנת 1991 הוענק לו פרס ישראל על תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה. הוא זכה גם בפרס קפלן, בפרס רוטשילד, בפרס יגאל אלון, באות אביר איכות השלטון למפעל חיים, במדליית בובר־רוזנצווייג, בעיטור נשיא מדינת ישראל ובהוקרות נוספות מן התעשייה והחברה האזרחית. אולם ההכרה העמוקה ביותר בפועלו ניכרת אולי במאות ואלפי האנשים שהתפרנסו, למדו מקצוע, הקימו עסקים, עבדו בגליל ובנגב או קיבלו השראה מן הרעיון שתעשייה יכולה להיות שליחות.

פילנתרופיה, דו־קיום ופיתוח אזורי

הפילנתרופיה של ורטהיימר הייתה המשך ישיר לתפיסתו התעשייתית. הוא לא רצה רק לתרום כסף, אלא ליצור מנגנונים שמאפשרים לאנשים לייצר ערך בכוחות עצמם. לכן השקיע בחינוך טכנולוגי, בגני תעשייה, במיזמים בפריפריה וביוזמות שנועדו להכניס צעירים לעולם העבודה המתקדם.

הוא האמין כי תעשייה יכולה להיות גם כלי לדו־קיום. במפעלים ובגני התעשייה עבדו יהודים וערבים, ולעיתים קודמו רעיונות לפיתוח תעשייתי משותף עם שכנים באזור, לרבות תוכניות שלא יצאו לפועל עקב המציאות הביטחונית והמדינית. ורטהיימר לא הציג את התעשייה כתחליף לפוליטיקה או להסכמים מדיניים, אבל ראה בה בסיס מעשי ליחסים אנושיים: אנשים שעובדים יחד, מייצרים יחד ומתפרנסים בכבוד יכולים לבנות אמון במקום שבו נאומים לבדם אינם מספיקים.

הוא היה ממייסדי כפר ורדים, יזם מרחבים תעשייתיים וחינוכיים בגליל ובנגב, ותמך בתפיסה של פיתוח אזורי מאוזן יותר. בעיניו, פריפריה אינה צריכה להיות אזור שממתין לחסד מן המרכז; היא יכולה להיות מקום של איכות, ייצור, יצוא, חינוך ויופי. זהו אחד ההיבטים החשובים ביותר במורשתו: הרצון להעניק לאזורי הספר של ישראל תפקיד יצרני ומכובד.

משפחה, המשכיות ומותו

אשתו הראשונה של סטף, מרים ורטהיימר לבית וולך, הייתה שותפה חשובה בראשית דרכה של ישקר ובחיי המשפחה והמפעל. להם נולדו ארבעה ילדים: אירית, איתן, רותי ויפתח. בנם איתן ורטהיימר המשיך את הדרך העסקית והפך לדמות מרכזית בהתרחבות קבוצת IMC ובחיבורה לשווקים בין־לאומיים. משפחת ורטהיימר נעשתה אחת המשפחות העסקיות הבולטות בישראל, אך בניגוד לדימוי של עושר בלבד, הסיפור המשפחתי נקשר גם לתעשייה, ניהול, פילנתרופיה וחינוך.

וורטהיימר פרסם את ספרו האוטוביוגרפי איש ליד מכונה, שם שמבטא היטב את השקפת עולמו. הוא ראה את עצמו לא רק כאיש עסקים אלא כאדם של עבודה, ייצור, מכונות, פתרונות וחזון חברתי. הספר והראיונות שנתן לאורך השנים הציגו תפיסה עקבית: ישראל חייבת לבנות תרבות יצרנית, להאמין במקצועות טכנולוגיים, להשקיע בפריפריה ולחבר בין תעשייה לשלום חברתי.

זאב סטף ורטהיימר נפטר ב־26 במרץ 2025, בגיל 98. מותו עורר הוקרה רחבה לדמות שנחשבה לאחד מאבות התעשייה בישראל. הוא הותיר אחריו לא רק חברות, מפעלים והון, אלא תפיסת עולם: מדינה נבנית גם דרך מפעלי מתכת, דרך בתי ספר מקצועיים, דרך עובדים גאים במלאכתם ודרך יזמים שמאמינים כי ייצור איכותי הוא מעשה לאומי.

מדוע זאב סטף ורטהיימר ראוי לציון כערך חשוב במורשת

זאב סטף ורטהיימר ראוי לציון כערך חשוב בארכיון מורשת (Moreshet) מפני שהוא מייצג זרם מרכזי במורשת הישראלית: ציונות של ייצור, עבודה, דיוק, הכשרה מקצועית ופיתוח הפריפריה. הוא לא הסתפק בדיבור על עצמאות כלכלית; הוא הקים מפעלים, הכשיר עובדים, ייצא לעולם, בנה גני תעשייה, פעל לחינוך טכנולוגי ותרם לעיצוב דמותה של ישראל כמדינה המסוגלת לייצר ידע תעשייתי מתקדם.

Moreshet.com מתעד את ורטהיימר משום שמורשת יהודית וישראלית אינה נבנית רק ממנהיגים מדיניים, לוחמים וסופרים, אלא גם מתעשיינים שיצרו מקומות עבודה, בנו אזורים, חיברו ביטחון לכלכלה והפכו מלאכה למפעל לאומי. מקומו של זאב סטף ורטהיימר במורשת (Moreshet) נובע מן השילוב הנדיר בין פליטות יהודית מגרמניה, שירות ביטחוני, יזמות תעשייתית, הצלחה בין־לאומית, חינוך מקצועי, פילנתרופיה ופיתוח הגליל והנגב. הוא הראה כי מכונה מדויקת, עובד מיומן ומפעל יצוא יכולים להיות חלק עמוק מן הסיפור של מדינת היהודים.