יחיאל דב דרזנר

יחיאל דב דרזנר (13 באוקטובר 1922 – 16 באפריל 1947) היה לוחם ומפקד במחתרת האצ״ל ואחד מעולי הגרדום. בתוך פחות מעשרים וחמש שנות חייו עבר מילדות של הגירה ועלייה לארץ ישראל אל שירות מחתרתי, פעילות מודיעינית ופיקוד מבצעי. לאחר שנתפס בידי שלטונות המנדט הבריטי, נשפט בבית דין צבאי והוצא להורג בכלא עכו יחד עם אליעזר קשאני, מרדכי אלקחי וחיים גולובסקי. עמידתו במשפט, שירת ״התקווה״ בכלא והאופן שבו הפך שמו לחלק מזיכרון תקומת ישראל העניקו לדמותו מקום קבוע במורשת הציונית והישראלית.

ילדות, עלייה לארץ והתגבשותו הציונית

דרזנר נולד בלבוב שבפולין, בן ליפה־שינדל ולאפרים־זלמן, ואח למנשה, צבי ונפתלי. אמו הייתה בת למשפחת רבנים מכובדת. כבר בילדותו השתתף בפעילות נוער ציונית ונחשף לרעיון העלייה לארץ ישראל. כשהיה בן 11 עלה עם משפחתו לארץ, והמשפחה התיישבה בירושלים. הוא למד בבית הספר התורני ״מעלה״, ובגיל 13 הצטרף לסניף הירושלמי של בית״ר.

אירוע שעיצב את עולמו היה הוצאתו להורג של שלמה בן־יוסף, הבית״רי הראשון שנקרא לימים עולה הגרדום. דרזנר, שהיה אז בן 15, תיעד ביומנו את הזעזוע ואת תחושת החובה שנולדה בו. כעבור תשע שנים יעלה בעצמו לגרדום, באותו כלא עכו.

מצבה הכלכלי הקשה של משפחתו אילץ אותו להפסיק את לימודיו התיכוניים כדי לסייע בפרנסת הבית. לאחר תקופה של עבודות מזדמנות עבר בשנת 1940, כשהיה בן 18, מירושלים לנתניה ועבד בענף היהלומים. בראשית דרכו בעיר נאלץ להסתדר לבדו ואף לן בבתי אריזה. החוויות הללו חיזקו את עצמאותו ואת נכונותו לשאת באחריות אישית גם בתנאים קשים.

פעילותו באצ״ל ובמחתרת

בנתניה הצטרף לאצ״ל והתנדב להדריך בני נוער במסגרת פלוגות הנוער של בית״ר. בשנת 1942 עבר לתל אביב, שם עבד בבית חרושת והמשיך בפעילות מחתרתית. הוא הצטרף גם לחבורה שפעלה למען השימוש בעברית ונאבקה בתפוצת עיתונים בלועזית. באחת ממשימותיו עבור האצ״ל נתפס לאחר שנשלח להשיג מסמכים במשרדי הוועד למשפחות החיילים. הוא הועמד למשפט וזוכה, אך המעצר לא גרם לו לפרוש מן המחתרת.

בשנת תש״ד עבר קורס שהכשיר ראשי קבוצות, עסק בהדרכה ובהפצת חומרי הסברה, ובהמשך עבר לשירות המודיעין של האצ״ל, שנודע בשם ״הדלק״. עבודתו המחישׁה את מגוון התפקידים שנדרשו במחתרת: לא רק השתתפות בפעולות, אלא גם גיוס, הכשרה, העברת מידע ושמירה על קשרים בתנאי סודיות.

כאשר נודע לו שהמשטרה מתכוונת לעצור אותו, אימץ את הזהות הבדויה דב רוזנבוים. הוא עזב את ביתו ואת עבודתו והסתתר תחילה בתל אביב, ובהמשך עבר לזכרון יעקב, שם עבד כשומר בכרמים. הוא חי באוהל, קיבל ארוחה אחת ביום והיה מנותק כמעט לחלוטין מחיי היישוב. לאחר מכן שימש סגן מפקד קורס חשאי, עבר לחדרה ונעשה סגן מפקד סניף האצ״ל המקומי בתקופת הסזון.

גם כאשר ניסו לחטוף אותו, המשיך לפעול. באחד הימים נמלט ממונית שהסיעה אותו בכיוון מנוגד לרצונו, קפץ לתעלה והסתתר במשך יום בין השיחים. לאחר שחזר לתל אביב קיבל תפקידי פיקוד ב״דלק״, נעשה מפקד גונדה בגדוד יחידות המחץ של האצ״ל, ובהמשך פיקד ברמת גן ובפתח תקווה.

פעילות מבצעית ומעצרו

דרזנר השתתף בפעולות נגד תשתיות השלטון הבריטי, ובהן פעולת הרכבות בלוד במסגרת ״ליל הרכבות״ בנובמבר 1945. הוא השתתף גם בפעולות חבלה במסילות ובמבצעים נגד מתקנים בריטיים, וב־14 בנובמבר 1945 קיבל דרגת סמל. תפקידיו הביאו אותו ממדריך ומארגן למפקד בשטח, האחראי על אנשים ועל ביצוע משימות בתנאים של מעקב וסכנה.

ב־29 בדצמבר 1946 יצא דרזנר עם אליעזר קשאני, מרדכי אלקחי, חיים גולובסקי ואברהם מזרחי לפעולה שנודעה בשם ״ליל ההלקאות״. המבצע נועד לפגוע בקצינים בריטים כתגובה להלקאתו של לוחם אצ״ל. ליד צומת לוד–בית דגן נתקלה מכוניתם במחסום משטרתי. במהלך חילופי האש נפצע אברהם מזרחי ומת מפצעיו, וארבעת האחרים נתפסו. הם הועברו למחנה צבאי, שם עברו במשך שעות מכות והשפלות, ולאחר חמישה ימים הועברו לבית הסוהר המרכזי בירושלים.

המשפט והעמידה מול השלטון הבריטי

ב־10 בפברואר 1947 הועמדו הארבעה למשפט צבאי באשמת החזקת נשק שלא כחוק. הם כפרו בסמכותו של בית הדין וסירבו להשתתף בהליך במתכונת שהוכתבה להם. בשם הארבעה נשא דרזנר נאום מחאה נגד השלטון הבריטי, ובו אמר: ״חשבתם שגם אנו נרכין ראשנו בפני עריצותכם. טעיתם! אנו נשבור את השוט שלכם!״

דרזנר, אלקחי וקשאני נידונו למוות בתלייה, ואילו גולובסקי, שהיה בן 17, נידון למאסר עולם. מוסדות ואישים ביישוב פנו בבקשות חנינה, ובעיריית פתח תקווה נאספה עצומה להצלת הנידונים. אולם הארבעה עצמם ביקשו להפסיק את בקשות החנינה, שאותן ראו כפגיעה בכבוד הלאומי. מיד לאחר הקראת גזר הדין שרו ״התקווה״.

דרזנר המשיך לשמור על זהותו הבדויה, גם כאשר הועבר לכלא ירושלים ושמו האמיתי לא פורסם ברבים. רק מעטים במחתרת, בני משפחתו ורב האסירים ידעו כי דב רוזנבוים הוא יחיאל דרזנר. הסתרת זהותו נועדה להגן על משפחתו ועל אחיו צבי, שהיה עצור באפריקה, והיא נמשכה אפילו לאחר מותו.

ההוצאה להורג והקבורה בצפת

ב־15 באפריל 1947 הועברו ארבעת הנידונים לכלא עכו בחשאי. למחרת, 16 באפריל, הועלו לגרדום בזה אחר זה. ההוצאות להורג בוצעו ללא התרעה מוקדמת, ללא נוכחות רב וללא אפשרות להיפרד מן המשפחות. כל אחד מן הנידונים שר בדרכו לגרדום את ״התקווה״, וחבריו הצטרפו אליו מן התאים. גם אסירי הכלא היהודים שמעו את השירה והצטרפו אליה.

דרזנר עלה שלישי לגרדום. הוא היה בן 24 או 25, בהתאם לאופן ספירת שנותיו, ובחייו הקצרים הספיק למלא תפקידי הדרכה, מודיעין ופיקוד במחתרת. גופות הארבעה הועברו בשיירה משוריינת לצפת ונקברו שם, ללא הודעה מוקדמת למשפחות או לחברה קדישא. למרות העוצר הגיעו מאות יהודים לבית העלמין בגשם, כדי לחלוק להם כבוד.

דרזנר נקבר בשם דב רוזנבוים. אחיו, שהיה כלוא בקניה, שמע על מותו אך נאסר עליו לשבת שבעה, בהתאם לרצונו של דרזנר לשמור על זהותו הבדויה גם לאחר מותו. רק לאחר כשנה פורסמה זהותו האמיתית. במשך חודשים שמרו הבריטים על הקברים כדי למנוע מאנשי האצ״ל להעביר את הגופות לראש פינה, ליד קברו של שלמה בן־יוסף, כפי שביקשו הנידונים.

הנצחה והשפעה על הזיכרון הישראלי

ההוצאות להורג זעזעו את היישוב העברי ועוררו גינויים בקהילות יהודיות ברחבי העולם. בארצות הברית אף נערכו אספות אזכרה בהשתתפות כמרים אמריקאים. דמותם של דרזנר וחבריו נקשרה מאז בזיכרון של המאבק לעצמאות, במחיר האנושי של החיים במחתרת ובנכונותם לעמוד מול שלטון זר גם כאשר ידעו שהעונש עלול להיות מוות.

רחובות על שמו נקראו בתל אביב, בבאר שבע, בירושלים ובפתח תקווה. בבית העלמין היהודי העתיק בצפת הוקמה אנדרטה לשבעת עולי הגרדום. בשנת 1982 הנפיק דואר ישראל גיליון מזכרת בשם ״הרוגי מלכות בדור התקומה״, ובו בול שהוקדש לדרזנר. כך הונצח לא רק האדם, אלא גם הסיפור ההיסטורי של דור המחתרות ושל הדרך שהובילה להקמת מדינת ישראל.

מדוע יחיאל דב דרזנר ראוי לציון כערך חשוב במורשת

יחיאל דב דרזנר ראוי למקום במורשת (Moreshet) משום שחייו מתעדים פרק מרכזי בתולדות היישוב: את המעבר של צעיר שעלה לארץ ממשפחה יהודית בפולין ללוחם, מדריך, איש מודיעין ומפקד במחתרת שפעלה למען עצמאות יהודית בארץ ישראל. תרומתו לא הייתה רק בעצם השתתפותו בפעולות, אלא גם באחריות שקיבל להכשרת צעירים, לארגון קבוצות ולביצוע משימות בתנאי מחתרת קשים.

סיפורו מוסיף למורשת היהודית והישראלית ממד אנושי ברור: עוני, עבודה, הסתתרות, ניתוק מן הבית, מעצר, משפט ומוות לא מחקו את תחושת האחריות שלו כלפי חבריו וכלפי עתידו של העם היהודי בארץ. ההנצחה ברחובות, באנדרטה ובבול הדואר מלמדת כיצד זיכרונו נעשה חלק מן המרחב הציבורי ומן הסיפור הלאומי שנמסר לדורות הבאים. משום כך ראוי דרזנר להיכלל ב־Moreshet.com, לצד הדמויות שסיפור חייהן מסייע להבין את המחיר, האומץ והשאיפות שעיצבו את חיי העם היהודי ואת מדינת ישראל.