חנוך מרמרי

חנוך מרמרי (נולד ב-30 בדצמבר 1948) הוא עיתונאי, עורך, סופר ואיש תרבות ישראלי. לאורך יותר מחמישה עשורים פעל בכמה מן הזירות המרכזיות של החיים הציבוריים בישראל: הוא היה ממקימי המקומון התל אביבי העיר, עורך העיתון הארץ במשך כארבע־עשרה שנים, שותף ליצירת תוכנית הסאטירה ניקוי ראש, ראש המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, עורך העין השביעית וראש אגף תרבות וחינוך בספרייה הלאומית. במקביל כתב ספרים, טורים ושירה אקטואלית, והיה מעורב ביוזמות להגנת הדמוקרטיה הישראלית.

ראשית הדרך: עיצוב, סאטירה ועיתונות חדשה

מרמרי נולד בחיפה וגדל בשכונת אחוזה. הוא היה בן יחיד לאם מורה ולאב שעבד בהסתדרות ונפטר בילדותו. לאחר לימודיו בבית הספר הריאלי שירת בחטיבת המחקר של אגף המודיעין. בשנות ה־70 למד עיצוב גרפי בבצלאל בירושלים, והמפגש בין עיצוב, כתיבה ואקטואליה נעשה לאחד מסימני ההיכר של עבודתו.

בבצלאל חבר לאפרים סידון, ב. מיכאל וקובי ניב. יחד הם השתייכו ל"חבורת זוארץ", שכתבה מדור סאטירי בעיתון הסטודנטים פי האתון ואחר כך בשבועון העולם הזה. לאחר מלחמת יום הכיפורים פרסמה החבורה את הספר הסאטירי זו ארץ זו, שאייר דודו גבע. היצירה ביטאה את רוח הביקורת והאי־נחת של דור ישראלי שחווה טלטלה לאומית, והמחישה כיצד הומור, איור ועיתונות יכולים להפוך לכלים של התבוננות ציבורית.

הצלחת החבורה הובילה את מפיק הטלוויזיה מרדכי קירשנבאום להזמין את חבריה ליצור מגזין סאטירי. כך נולדה ב־1974 ניקוי ראש, תוכנית שהפכה לאחת מנקודות הציון בתולדות הסאטירה הישראלית. מרמרי היה שותף לכתיבה ולהפקה של פורמט שהכניס את הביקורת הפוליטית והחברתית אל מרכז התרבות הפופולרית, והוכיח שסאטירה יכולה להיות גם בידור מושך וגם שפה אזרחית חדה.

מקומון שהפך למוסד עיתונאי

בשנת 1980 הקים מרמרי את המקומון התל אביבי העיר וערך אותו עד 1984. המקומון היה חלק מדור חדש בעיתונות הישראלית: עיתונות עירונית, מהירה ונועזת, שהתמקדה בחיי היומיום, בתרבות, בפוליטיקה המקומית ובקולות שלא תמיד קיבלו מקום בעיתונים הארציים. עבודתו שם תרמה לביסוס מודל העיתונות המקומית כזירה משמעותית של יצירה ושל ביקורת ציבורית.

בהמשך כתב בעיתון חדשות עד לסגירתו. באפריל 1988 מונה לעורך משנה של הארץ, כסגנו של גרשום שוקן. לאחר מותו של שוקן מונה בינואר 1991 לעורך הראשי. הוא החזיק בתפקיד עד סוף 2004, תקופה שבה השתנה עולם התקשורת במהירות והעיתונות הכתובה נדרשה להגדיר מחדש את תפקידה.

כעורך הארץ היה אחראי על מערכת עיתונאית בעלת השפעה רחבה על השיח הישראלי. תפקידו כלל קביעת סדרי עדיפויות מערכתיים, טיפוח כתיבה פרשנית ועיתונאית, ומתן מקום לדיון ביקורתי בענייני חברה, מדינה, תרבות וכלכלה. כהונתו הסתיימה בעקבות חילוקי דעות עם המו"ל עמוס שוקן בנוגע לעצמאותו של המוסף הכלכלי, שהפך לימים לעיתון TheMarker.

כתיבה ציבורית, ספרות וחיים ישראליים

מרמרי לא הסתפק בעריכת עבודתם של אחרים. בחורף 1994 פרסם הצעה להגביל את תחולתו של חוק השבות לתקופה מוגדרת, במסגרת דיון רחב יותר על אופייה של מדינת ישראל, על הציונות ועל היחסים בין זהות יהודית, אזרחות ומדינה. הצעתו עוררה מחשבה ומחלוקת, והיא משקפת את נכונותו להעמיד שאלות יסוד על סדר היום הציבורי באמצעות כתיבה ישירה.

בשנת 2005 פרסם את הספר על האופניים, שעסק ברכיבת אופני כביש, תחביב מרכזי בחייו. בשנת 2020 ראה אור ספרו עדיין על האופניים, ובשנת 2022 פרסם בהוצאת כתר את הרומן סימני שיניים. ספרים אלה הרחיבו את יצירתו מעבר לעיתונות היומית, אל כתיבה אישית וספרותית.

מאז 2005 הוא בעל טור במגזין טיים אאוט. מאז נובמבר 2017 הוא מפרסם מדי שבוע, בגיליון יום שישי של הארץ, שיר אקטואלי תחת שם העט "אלתר־מן". השירים מחברים בין מסורת השירה העברית לבין תגובה מהירה לאירועי הזמן, וממשיכים את הקשר שלו עם סאטירה, לשון ופרשנות חברתית.

חינוך, תרבות ואחריות ציבורית

משנת 2005 ועד 2008 עמד בראש המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל – אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים. בתפקיד זה הביא אל ההוראה את ניסיונו המעשי בעיתונות, בעיצוב ובתקשורת, וסייע לחבר בין הכשרה אמנותית לבין הבנת המדיה והמרחב הציבורי. בשנים 2006–2007 שימש במקביל כמנכ"ל משותף של המרכז היהודי־ערבי לפיתוח כלכלי, תפקיד שחיבר את עבודתו הציבורית לעיסוק בקידום שיתוף פעולה ופיתוח.

בשנת 2008 מונה לעורך הראשי של הוצאת כנרת זמורה־ביתן, ופרש מן התפקיד באותה שנה. ניסיונו כעורך בעיתונים ובהוצאה לאור מדגים את רוחב המעורבות שלו בתרבות הכתובה בישראל: מן הכתבה והטור, דרך עריכת מערכת ועד ליצירת ספרים והובלת מוסדות תוכן.

מרמרי היה ממקימי העמותה "ישראלים להצלת הדמוקרטיה", שנוסדה ב־2010 ופעלה לחיזוק הדמוקרטיה הפרלמנטרית בישראל. מאז הקמתה שימש מנהלה. פעילות זו המשיכה את עיסוקו ארוך השנים בחופש העיתונות, באחריות ציבורית ובחשיבותם של מוסדות המאפשרים ויכוח אזרחי פתוח.

מאז 2009 הוא מפרסם טורים באתר העין השביעית בנושאי עיתונות ותקשורת, ובספטמבר 2012 מונה לעורך האתר, תפקיד שבו כיהן עד תחילת 2015. האתר עוסק בביקורת התקשורת הישראלית ובבחינת עבודתם של עיתונאים וכלי תקשורת. השתתפותו בו תרמה להעמקת הדיון המקצועי והציבורי בשאלות של אמינות, עצמאות מערכתית ואתיקה עיתונאית.

ממאי 2015 ועד 2018 כיהן כראש אגף תרבות וחינוך בספרייה הלאומית. בתפקיד זה עסק בהנגשת אוצרות תרבות וידע לקהלים רחבים ובהקשר שבין ספרייה, חינוך וחברה. פעילותו בספרייה השתלבה בעבודתו המתמשכת לחיזוק מוסדות התרבות והזיכרון של ישראל.

פרסים והכרה

בשנת 2004 זכה מרמרי בפרס סוקולוב לעיתונאות כתובה. הפרס הכיר בעבודתו העיתונאית ובתרומתו לרמה המקצועית והציבורית של העיתונות הישראלית.

מדוע חנוך מרמרי ראוי לציון כערך חשוב במורשת

חנוך מרמרי ראוי להיכלל במורשת (Moreshet) משום שפעל לאורך עשרות שנים בצמתים שבהם נוצרת ונשמרת התרבות הישראלית: עיתון, מקומון, טלוויזיה, ספרים, מוסדות חינוך, ספרייה לאומית ויוזמות אזרחיות. הוא לא רק מילא תפקידי עריכה; הוא סייע ליצור מסגרות שבתוכן עיתונאים, כותבים, אמנים וקוראים יכלו להשתתף בשיחה ציבורית רחבה יותר.

תרומתו למורשת היהודית והישראלית ניכרת במיוחד בחיבור בין עברית, ביקורת, הומור ואחריות ציבורית. מימי ניקוי ראש והעיר, דרך עריכת הארץ והעין השביעית, ועד פעילותו בבצלאל ובספרייה הלאומית, הוא השפיע על האופן שבו ישראלים צורכים חדשות, מפרשים את המציאות ומספרים את סיפור חייהם. משום כך, Moreshet.com מציג את פועלו לא כרשימת תפקידים בלבד, אלא כחלק מההיסטוריה החיה של העיתונות, התרבות והדמוקרטיה בישראל.