האחים מרקס

האחים מרקס היו צוות קומי של אחים יהודים־אמריקאים, מן המשפיעים והמקוריים בתולדות הבידור במאה ה־20. במשך יותר מארבעה עשורים הם עברו מן הוודוויל אל ברודוויי, מן הבמה אל הקולנוע וממנו אל הרדיו והטלוויזיה. בשיאם התגבשו גראוצ'ו, הארפו וצ'יקו לשלישייה בלתי נשכחת: גראוצ'ו, בעל השפם המצויר, הסיגר והלשון החדה; הארפו, האילם המנגן בנבל; וצ'יקו, הפסנתרן בעל המבטא האיטלקי. לצדם פעלו בתקופות שונות האחים גמו וזפו.

הישגם לא הסתכם בהצחקת קהל. האחים ערערו על סמכות, מעמד, יוקרה, לאומנות וצביעות, ויצרו קומדיה שבה משחקי מילים, מוזיקה, אלתור, תנועה ואנרכיה בימתית פעלו יחד. סרטיהם עדיין נצפים, משוחזרים ומצוטטים, והשפעתם ניכרת בקולנוע, בטלוויזיה, באנימציה, במוזיקה ובתיאטרון.

שורשים יהודיים וראשית הדרך

האחים נולדו בניו יורק למשפחת מהגרים יהודית. אמם, מיני מרקס, באה ממשפחה של אמנים מאזור מזרח פריזיה, ואביהם, סם מרקס, היה חייט יליד אלזס. המשפחה חיה בשכונת יורקוויל שבאפר איסט סייד, בסביבה שבה נפגשו מהגרים אירים, גרמנים ואיטלקים. המציאות העירונית הרב־לשונית הזאת סיפקה לאחים חומר אנושי ותרבותי עשיר, והמשפחה עודדה אותם לפנות לבמה.

גראוצ'ו עלה לבמה כבר ב־1905 כזמר, ובהדרגה הצטרפו אליו גמו, הארפו וצ'יקו. הלהקה נשאה שמות שונים, בהם "שלושת הזמירים" ו"ששת הקמיעות", עד שהתגבשה זהותה המוכרת. במהלך הופעה בטקסס הופרעה ההצגה בצעקות מן הרחוב. גראוצ'ו הגיב בהערות עוקצניות, והקהל צחק. באותו רגע גילו האחים שהכישרון הקומי שלהם עשוי להיות מרכז המופע, ולא רק תוספת לשירים.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה הורגש בארצות הברית יחס עוין לגרמניה, והמשפחה התרחקה בפומבי משורשיה הגרמניים. הארפו, שנולד בשם אדולף, אימץ את השם ארתור, וגראוצ'ו זנח את הדמות הגרמנית שאיתה הופיע בתחילת דרכו. בהדרגה נוצרו גם סימני ההיכר הבימתיים: השפם וההליכה הכפופה של גראוצ'ו, הפאה המתולתלת והשתיקה של הארפו, והמבטא האיטלקי המדומה של צ'יקו. זפו, שהחליף את גמו לאחר שירותו הצבאי של האחרון, שימש בדרך כלל כאיש הישר והרומנטי בהרכב.

מן הוודוויל אל ברודוויי

במהלך שנות ה־20 הפך מופע האחים מרקס לאחד המצליחים בארצות הברית. הם שילבו קומדיה פרועה עם יכולת מוזיקלית אמיתית: הארפו ניגן בנבל ובכלים נוספים, צ'יקו היה פסנתרן מיומן, וגראוצ'ו ניגן בגיטרה. האלתור היה חלק מרכזי בעבודתם, והאחים ידעו להגיב זה לזה ולנסיבות ההופעה באופן שהפך כל ערב למעט שונה.

לאחר קשיים בוודוויל עברו האחים לברודוויי. המחזמר I'll Say She Is הצליח במשך 313 הופעות והציג לקהל את דמויותיהם הבימתיות המובהקות. אחריו הגיעו The Cocoanuts ב־1925 ו־Animal Crackers ב־1928, שניהם בשיתוף המחזאי ג'ורג' ס. קאופמן. ההצגות חיברו עלילות מוזיקליות עם קטעים שבהם הלוגיקה מתפרקת, השפה נעשית משחק, והדמויות המכובדות ביותר נחשפות כמגוחכות.

בשלב זה הצטרפה אליהם מרגרט דומונט, שגילמה שוב ושוב את אשת החברה הגבוהה המהווה מטרה לחיזוריו וללעגו של גראוצ'ו. נוכחותה הייתה חיונית למבנה הקומי: היא סיפקה דמות מכובדת ויציבה לכאורה, שהאחים יכלו לערער עליה באמצעות מילים, תנועות והמצאות בלתי צפויות.

הקולנוע: פרמאונט, MGM והשלישייה הגדולה

המעבר של הוליווד מסרטים אילמים לסרטים מדברים פתח בפני האחים אפשרות להגיע לקהל עצום. סרטיהם הראשונים, The Cocoanuts ‏(1929) ו־Animal Crackers ‏(1930), התבססו על מחזותיהם. אחריהם הגיעו Monkey Business ‏(1931), Horse Feathers ‏(1932) ו־Duck Soup ‏(1933). ב־Horse Feathers לעגו האחים למערכת החינוך ולמוסכמות חברתיות, וביססו את מעמדם כאחד מצוותי הקומדיה הגדולים של התקופה.

Duck Soup, בבימוי ליאו מקארי, מציג את גראוצ'ו כראש ממשלה של מדינה דמיונית הנגררת למלחמה. באמצעות פרידוניה וסילבניה הסרט לועג ללאומנות, למנהיגות פוליטית ולמלחמה עצמה. סצנת הראי, שבה הארפו וצ'יקו מחקים את גראוצ'ו, הפכה לאחת הסצנות המצוטטות בתולדות הקולנוע. הסרט לא היה ההצלחה המסחרית הגדולה ביותר של האחים באותה עת, אך עם השנים נעשה לאבן יסוד בקומדיה הקולנועית.

לאחר עזיבת פרמאונט ועזיבתו של זפו, חתמו גראוצ'ו, צ'יקו והארפו עם MGM. המפיק אירווינג תלברג ביקש לשלב את האנרכיה שלהם בעלילות מסודרות יותר, שבהן האחים מסייעים לזוג צעיר ומכוונים את התוהו ובוהו נגד נבלים ברורים. התוצאה הייתה A Night at the Opera ‏(1935), סאטירה על עולם האופרה, ובה סצנת התא הקטן שבו נדחסים שלושה־עשר אנשים. אחריו הגיע A Day at the Races ‏(1937). שני הסרטים היו הצלחות גדולות והפגינו כיצד אפשר לעצב מחדש קומדיה פרועה כך שתפעל גם בתוך מבנה הוליוודי רחב.

בהמשך הופיעו האחים ב־Room Service ‏(1938), At the Circus ‏(1939), Go West ‏(1940), The Big Store ‏(1941), A Night in Casablanca ‏(1946) ו־Love Happy ‏(1949), שהיה סרטם האחרון כצוות קולנועי. גם כאשר הסרטים המאוחרים לא שיחזרו תמיד את עוצמת התקופה המוקדמת, הם שימרו את הדמויות, הקצב והדימויים שהפכו את האחים לתופעה תרבותית.

קריירות נפרדות והמשך היצירה

מן המחצית השנייה של שנות ה־40 פיתח כל אחד מן האחים מסלול נפרד. גראוצ'ו נעשה כוכב רדיו וטלוויזיה כמנחה השעשועון הקומי You Bet Your Life, ששודר ברדיו ובטלוויזיה בין 1947 ל־1961. התוכנית אפשרה לו להמשיך את משחק המילים והאינטראקציה המאולתרת עם אנשים מן הקהל. הוא גם פרסם את Groucho and Me ‏(1959), Memoirs of a Mangy Lover ‏(1964) ו־The Groucho Letters ‏(1967).

צ'יקו והארפו המשיכו להופיע על הבמה, במועדונים ובטלוויזיה, וצ'יקו אף הוביל תזמורת משלו. האחים הופיעו יחד או בנפרד בסרטים ובתוכניות טלוויזיה גם לאחר שסיימו את הקריירה הקולנועית המשותפת. הופעתם האחרונה כצוות הייתה בשנת 1970, במסגרת סרט האנימציה The Mad, Mad, Mad Comedians.

השפעה על התרבות העולמית

הקומדיה של האחים מרקס השפיעה על יוצרים מתחומים רבים. וודי אלן מצא ב־Duck Soup מקור למשמעות ולשמחת חיים, והקדיש לאחים מחוות בסרטים כגון Hannah and Her Sisters, Manhattan ו־Everyone Says I Love You. להקת קווין קראה לשני אלבומים, A Night at the Opera ו־A Day at the Races, על שם סרטיהם. הביטלס, סלבדור דאלי, ג'רי סיינפלד, ג'אד אפאטו וסופרים ומוזיקאים רבים נוספים נמנו עם מעריציהם.

השפעתם ניכרת במיוחד באנימציה. דמותו של דופי ב־שלגיה ושבעת הגמדים הושפעה מהופעותיו האילמות של הארפו, ובאגס באני ספג את חוצפתו ואת שנינותו של גראוצ'ו. דמויותיהם וסגנונם הופיעו או זכו לחיקוי בסדרות ובסרטים רבים, מפארודיות טלוויזיוניות ועד סרטי אנימציה. בכך הפכו האחים לא רק לכוכבי קולנוע, אלא למאגר של שפה קומית שדורות של יוצרים ממשיכים להשתמש בה.

המורשת שלהם זכתה גם להכרה מוסדית. Duck Soup ו־A Night at the Opera נכללו במרשם הסרטים הלאומי של ספריית הקונגרס האמריקאית בשל חשיבותם התרבותית, ההיסטורית והאסתטית. בשנת 1974 קיבל גראוצ'ו פרס אוסקר של כבוד בשם האחים, וב־1999 כלל המכון האמריקאי לקולנוע את האחים מרקס במקום ה־20 ברשימת אגדות המסך הגבריות של הקולנוע האמריקאי הקלאסי. הם היו הקבוצה היחידה ברשימה שהוקדשה בדרך כלל ליוצרים יחידים.

מדוע האחים מרקס ראויים לציון כערך חשוב במורשת

האחים מרקס ראויים להיכלל במורשת (Moreshet) משום שסיפורם מחבר בין חיי משפחת מהגרים יהודית בניו יורק לבין יצירה ששינתה את התרבות הפופולרית בעולם. הם הביאו אל הבמה ואל המסך ניסיון של קהילה עירונית רב־לשונית, כישרון מוזיקלי, יכולת הישרדות מקצועית ותעוזה להפוך את הסדר החברתי לחומר קומי.

תרומתם למורשת אינה רק אוסף של סרטים מצליחים. הם פיתחו דרך לבקר כוח, מעמד ויומרה באמצעות צחוק, והעניקו לקהלים יהודיים ולא־יהודיים דמויות בלתי נשכחות שהמשיכו לחיות בתיאטרון, בקולנוע, בטלוויזיה ובמוזיקה. השפעתם על וודי אלן, על יוצרי אנימציה, על מוזיקאים ועל דורות של קומיקאים ממחישה את עומק היצירה ואת אורך חייה.

לכן מקומם של האחים מרקס בארכיון Moreshet.com הוא גם תיעוד של הישג אמנותי יוצא דופן וגם הכרה בדרך שבה אמנים יהודים־אמריקאים הפכו את חוויית המהגרים, את המבטא, את המתח בין מכובדות לאנרכיה ואת כוחו של ההומור לחלק חשוב מן המורשת התרבותית העולמית.