נטלי פורטמן

נטלי פורטמן, שנולדה בשם נטע־לי הרשלג בירושלים ב־9 ביוני 1981, היא שחקנית, במאית ומפיקת קולנוע בעלת אזרחות ישראלית ואמריקאית. מאז הופעת הבכורה שלה בסרט לאון ב־1994, היא בנתה קריירה יוצאת דופן המשלבת קולנוע מסחרי בקנה מידה עולמי עם יצירה אישית, עיסוק בספרות ובתרבות ישראלית, השכלה אקדמית ופעילות חברתית.

פורטמן מוכרת לקהל הבינלאומי מתפקידים כמו פאדמה אמידאלה בטרילוגיית מלחמת הכוכבים, איווי המונד ב־ונדטה, ג'יין פוסטר בסרטי מארוול, ג'קלין קנדי ב־ג'קי ונינה סיירס ב־ברבור שחור. אולם חשיבותה למורשת הישראלית והיהודית אינה מסתכמת בפרסים או בפרסום. היא גדלה בתוך זהות יהודית ועברית, למדה בהרווארד ובאוניברסיטה העברית, שבה ועבדה בישראל, וביימה בעברית את סיפור על אהבה וחושך — עיבוד קולנועי ליצירתו האוטוביוגרפית של עמוס עוז.

מירושלים אל הבמה והמסך

פורטמן נולדה בבית חולים הדסה בהר הצופים למשפחה יהודית. אביה, אבנר הרשלג, הוא רופא ישראלי, ואמה, שלי סטיבנס, נולדה בארצות הברית למשפחה יהודית שמוצאה במזרח אירופה. סבה וסבתה מצד אביה עלו לארץ ישראל מרומניה ומפולין. כשהייתה בת ארבע עברה המשפחה לארצות הברית בעקבות עבודתו של אביה, והיא גדלה בוושינגטון, בקונטיקט ובסויסט שבלונג איילנד, במסגרות יהודיות פלורליסטיות וקונסרבטיביות.

עברית הייתה שפת ילדותה, והיא שמרה על קשר עמוק עם ישראל גם לאחר המעבר לארצות הברית. את שם הבמה פורטמן אימצה משם נעוריה של סבתה מצד אביה, הן כמחווה למשפחתה והן כדי להגן על פרטיותה. בגיל צעיר למדה מחול והשתתפה במסגרות לאמנויות הבמה. סוכנת של חברת רבלון הבחינה בה במסעדת פיצה כשהייתה עדיין ילדה; פורטמן לא בחרה בקריירת דוגמנות, אך ניצלה את ההזדמנות כדי למצוא סוכן משחק.

ב־1994, בגיל 12, נבחרה לתפקיד מתילדה בסרטו של לוק בסון לאון: המקצוען, לצד ז'אן רנו. התפקיד הפך אותה לשחקנית מוכרת והציג כבר בראשית דרכה יכולת לשלב פגיעוּת, איפוק ונוכחות דרמטית. בהמשך הופיעה ב־בחורות יפות, כולם אומרים אני אוהב אותך, היט ו־יומנה של אנה פרנק בברודוויי. הופעתה כאנה פרנק חיברה אותה ישירות לאחת היצירות המרכזיות בזיכרון היהודי המודרני; לקראת התפקיד ביקרה בבית אנה פרנק באמסטרדם ופגשה את מיפ חיס, שסייעה לשמור על יומנה של אנה.

כוכבת עולמית ותלמידה מצטיינת

הפריצה העולמית הגדולה הגיעה עם תפקיד פאדמה אמידאלה בטרילוגיית סרטי מלחמת הכוכבים: אימת הפנטום (1999), מתקפת המשובטים (2002) ו־נקמת הסית' (2005). הסרטים הפכו אותה לדמות מוכרת לקהלים בכל העולם, אך במקביל היא הקפידה שלא לוותר על לימודיה. היא סיימה את לימודיה בתיכון בסויסט ב־1999, ולאחר מכן צמצמה את עבודתה בקולנוע כדי ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטת הרווארד.

בהרווארד קיבלה תואר ראשון בשנת 2003, שימשה עוזרת מחקר של פרופ' אלן דרשוביץ וסייעה בכתיבת הספר ישראל – כתב הגנה. היא למדה גם עברית מתקדמת, ספרות עברית ונוירוביולוגיה, והשתתפה בכתיבת מאמרים מדעיים. אחד ממחקריה מתקופת התיכון עסק בייצור אנזימטי של מימן מסוכר ונכלל בתחרות המדע של אינטל; מחקר אחר שכתבה עם חוקרים עסק בהפעלת האונה המצחית בעת זיהוי קביעוּת אובייקטים.

השילוב בין קריירה בינלאומית לבין רצינות אקדמית היה משמעותי במיוחד משום שהוא שבר את הדימוי הצר של כוכבת צעירה. פורטמן הוכיחה שאפשר להצליח בתרבות הפופולרית ובו בזמן לשמור על מחויבות ללימודים, למחקר ולחשיבה עצמאית. בתקופת לימודיה באוניברסיטה העברית בירושלים, שבה למדה כחצי שנה במסגרת חילופי סטודנטים, העמיקה בנושאים הקשורים לאלימות, למזרח התיכון ולחברה הישראלית.

משחק, פרסים והתרחבות אמנותית

לאחר סיום לימודיה פנתה לתפקידים מורכבים ובוגרים יותר. הופעתה ב־קרוב יותר (2004) זיכתה אותה בפרס גלובוס הזהב ובמועמדות לאוסקר. ב־ונדטה (2005) גילמה את איווי המונד, צעירה המתמודדת עם משטר דכאני, וביצעה את התפקיד באנגלית במבטא בריטי לאחר הכשרה מיוחדת. הסרט הרחיב את טווח התפקידים שלה והפך אותה לדמות מרכזית בקולנוע העוסק בחירות, התנגדות ואחריות אישית.

ב־2005 שבה לישראל כדי להשתתף בסרטו של עמוס גיתאי אזור חופשי, לצד חנה לסלאו. העבודה בישראל אפשרה לה להופיע בעברית ולפעול בתוך הקולנוע הישראלי, לא רק כנציגת ישראל בתעשייה האמריקאית. החיבור הזה הגיע לשיאו ב־ברבור שחור (2010), שבו גילמה בלרינה הנאבקת בשלמות אמנותית ובמחירים הנפשיים של השאיפה למצוינות. על התפקיד זכתה בפרס האוסקר לשחקנית הטובה ביותר, בגלובוס הזהב, בפרס באפט"א ובפרס גילדת שחקני המסך.

פורטמן המשיכה לנוע בין ז'אנרים וקהלים. היא גילמה את ג'יין פוסטר בסרטי תור, השתתפה ב־אנחנו לא מחויבים לכלום, הופיעה ב־השמדה וב־ווקס לוקס, וגילמה את ג'קלין קנדי בסרט ג'קי (2016). על ג'קי קיבלה פרס מבקרי הקולנוע והייתה מועמדת בפעם השלישית לפרס האוסקר. הבחירה בתפקידים אלה הרחיבה את נוכחותן של נשים בקולנוע המסחרי והאמנותי כאחת, והציגה דמויות נשיות שאינן מסתפקות בתפקיד משני בסיפורו של גבר.

יוצרת קולנוע בעברית: סיפור על אהבה וחושך

הישגה האמנותי המזוהה ביותר עם שורשיה הישראליים הוא הסרט סיפור על אהבה וחושך (2015). פורטמן רכשה את זכויות העיבוד לספרו של עמוס עוז כבר ב־2007, כתבה את התסריט, ביימה את הסרט, הפיקה אותו וגם גילמה את פניה, אמו של עוז. הסרט, שצולם בעברית ומתרחש בירושלים בשנותיה האחרונות של תקופת המנדט הבריטי ובימי הקמת המדינה, עוסק בזיכרון, במשפחה, בשפה, באובדן ובכוחו של הסיפור לעצב זהות.

המעבר של פורטמן משחקנית בינלאומית לבמאית של יצירה עברית היה בעל משמעות תרבותית מיוחדת. היא תרגמה יצירה ספרותית ישראלית לקולנוע בינלאומי בלי לנתק אותה מן העברית, מן הנוף הירושלמי ומן המורכבות ההיסטורית שלה. בכך סייעה להביא את עולמו של עמוס עוז ואת חוויית הילדות הישראלית לקהל רחב, ובמקביל הראתה שיוצרת המזוהה עם הוליווד יכולה לפעול מתוך הספרות והזיכרון המקומיים.

הפקה, מנהיגות ופעילות למען החברה

פורטמן עסקה לאורך השנים גם בהפקה, מתוך רצון להשפיע על סוג הסיפורים שמגיעים למסך ולא רק על הדמויות שהיא מגלמת. היא הפיקה סרטים ובהם השר, ג'יין יש לה אקדח ו־גאווה ודעה קדומה וזומבים. בשנת 2021 הקימה עם סופי מס את חברת ההפקה MountainA, שבמסגרתה הופקו בין היתר הסרט May December, הסדרה התיעודית Angel City והמיני־סדרה האישה באגם.

בשנת 2020 הייתה בין המייסדות והמשקיעות של Angel City FC, קבוצת כדורגל נשים בליגת ה־NWSL האמריקאית, שהחלה לשחק ב־2022. המיזם חיבר בין תרבות, עסקים וספורט נשים, ותרם לנראות ולתשתית המקצועית של כדורגל הנשים בארצות הברית. זהו חלק מתפיסה רחבה יותר של פורטמן, שלפיה נשים צריכות להיות לא רק שחקניות או דמויות על המסך, אלא גם בעלות, מפיקות, מנהלות ומקבלות החלטות.

הפעילות החברתית שלה כוללת תמיכה בזכויות נשים, ברווחת בעלי חיים, בהגנת הסביבה ובמאבק בעוני. היא פעלה כשגרירת ארגון FINCA, המסייע במימון עסקים של נשים במדינות מתפתחות, וביקרה באוגנדה, בגואטמלה ובאקוודור כדי לקדם מיקרו־מימון וחינוך כלכלי. היא השתתפה גם ביוזמות חינוכיות למען נערות בקניה ובפעילות ציבורית נגד אלימות כלפי נשים.

הקשר שלה לישראל בא לידי ביטוי גם במעשים ישירים. בשנת 2006 יזמה עם הפדרציה היהודית ערב התרמה לשיקום צפון ישראל לאחר מלחמת לבנון השנייה. בשנת 2011 השתתפה בקמפיין גיוס תרומות למען בית החולים הדסה בירושלים ולבניית מגדל האשפוז על שם שרה וֶטְסְמַן דוידסון. בכך השתמשה במעמדה הציבורי כדי להפנות תשומת לב ומשאבים למוסדות ישראליים ולצרכים חברתיים ורפואיים.

זהות יהודית וישראלית בעולם גלובלי

פורטמן היא דוגמה לדמות יהודית־ישראלית הפועלת במרחב גלובלי, אך אינה מוותרת על שורשיה. העברית, ירושלים, המשפחה היהודית, הספרות הישראלית והקשר לאוניברסיטה העברית אינם פרטים ביוגרפיים שוליים; הם חלק מן החומרים שמהם בנויה יצירתה. עמדותיה ביחס לישראל נובעות מקשר אישי ותרבותי עמוק, גם כאשר היא מביעה ביקורת על מדיניות ממשלתית או על חקיקה.

המשמעות של נוכחות כזאת חורגת מן הקריירה האישית שלה. עבור קהלים יהודיים וישראליים בעולם, פורטמן מייצגת אפשרות של זהות מורכבת: ישראלית ואמריקאית, יהודית ואוניברסלית, מחוברת למסורת ולשפה אך פעילה בתרבות בינלאומית. עבור קהלים שאינם יהודיים, היא משמשת לעיתים שער להיכרות עם ירושלים, עם הספרות העברית ועם שאלות של זיכרון, הגירה ושייכות.

מדוע נטלי פורטמן ראויה לציון כערך חשוב במורשת

נטלי פורטמן ראויה להיכלל במורשת (Moreshet) משום שפעלה בכמה מן הזירות המרכזיות שבהן נוצרת מורשת בת זמננו: קולנוע, ספרות, חינוך, מוסדות תרבות, פעילות חברתית וזהות יהודית. היא הביאה את שמה של ירושלים ואת השפה העברית לקהל עולמי, בנתה קריירה קולנועית בעלת הישגים אמנותיים ומסחריים, והשתמשה במעמדה כדי לקדם הפקות, מוסדות ויוזמות שבהן נשים ממלאות תפקידים מרכזיים.

הסרט סיפור על אהבה וחושך הוא תרומתה הישירה והייחודית ביותר למורשת הישראלית: יצירה בעברית, המבוססת על ספר ישראלי מרכזי, שנעשתה בידי יוצרת בעלת נראות בינלאומית. לצדו עומדים לימודיה, פעילותה למען מוסדות בישראל, תמיכתה בנשים ובחינוך והאופן שבו היא מחברת בין הישג אישי לבין אחריות ציבורית. משום כך, פרופילה של פורטמן ב־Moreshet.com מתעד לא רק כוכבת קולנוע, אלא יוצרת ואשת ציבור שהפכה את שורשיה היהודיים והישראליים לחלק חי ומשפיע בתרבות העולמית.