דוד ודובינסקי

דוד ודובינסקי (בפולנית: Dawid Wdowiński; 1895–1970) היה פסיכיאטר, מנהיג ציוני־רוויזיוניסטי ואחד ממקימי הארגון הצבאי היהודי (אצ״י; ŻZW) בגטו ורשה. הוא לא שימש כמפקד צבאי, אלא עמד בראש הנציגות הפוליטית של הארגון, ופעל בתוך המציאות הבלתי אפשרית של הגטו לבניית מסגרות של עזרה הדדית, התנגדות ושמירה על הנהגה יהודית עצמאית.

מן ההגנה העצמית אל ההנהגה הציונית

ודובינסקי נולד בשנת 1895 בעיר בנדין שבפולין. כבר בצעירותו השתתף עם יהודים אחרים במאמצי הגנה עצמית של קהילות יהודיות מול פורעים ואנטישמיות. בהמשך למד רפואה פסיכיאטרית במוסדות אקדמיים באירופה, ובהם אוניברסיטאות בווינה, בברנו ובוורשה, והוכשר כפסיכיאטר.

בהשפעת זאב ז׳בוטינסקי הקדיש את עצמו לפעילות ציבורית ופוליטית בתנועה הציונית־רוויזיוניסטית. הוא היה חבר בתנועת הצה״ר ופעל כאחד ממנהיגי התנועה הרוויזיוניסטית בפולין. בחירתו בחיים ציבוריים, במקום קריירה רפואית מלאה, שיקפה את אמונתו כי העם היהודי זקוק לא רק לסיוע אישי אלא גם למסגרות לאומיות, פוליטיות והגנתיות.

פעילות בגטו ורשה והקמת אצ״י

לאחר כיבוש פולין בידי גרמניה הנאצית וריכוז היהודים בגטו ורשה, השתתף ודובינסקי בארגון סיוע הדדי לתושבי הגטו, שנודע בשם ZTOS. בתקופה שבה רעב, מחלות, טרור וגירושים ערערו כל מוסד קהילתי, מסגרות כאלה סיפקו לתושבים תמיכה מעשית וסייעו לשמור על אחריות הדדית ועל תחושת קהילה.

בקיץ 1942 היה ודובינסקי בין מקימי הארגון הצבאי היהודי, אצ״י, מחתרת יהודית שפעלה בגטו ורשה. הארגון צמח מתוך חיבור בין פעילים פוליטיים יהודים ובין יהודים בעלי ניסיון צבאי, ובהם יוצאי הצבא הפולני. תפקידו של ודובינסקי היה מדיני: הוא עמד בראש הנציגות הפוליטית שפעלה לצד מטה הארגון, בעוד אחרים נשאו בתפקידי הפיקוד הצבאי. בכך תרם לחיבור שבין ההתנגדות המזוינת לבין הנהגה, גיוס תמיכה וייצוג ציבורי.

במהלך שנות הגטו עבד גם בבית החולים ברחוב צ׳יסטה. עבודתו שם הציבה אותו בלב המאמץ להציל חיים ולספק טיפול בתנאים שבהם השלטון הנאצי הפך את החיים היהודיים למאבק יומיומי. כאשר פרץ מרד גטו ורשה, שהה ודובינסקי בבית החולים. הוא נתפס בידי הכוחות הנאציים, הועבר דרך האומשלגפלץ, אזור השילוחים בגטו, למחנה מיידנק, ובהמשך הועבר בין שנים־עשר מחנות ריכוז. את כולם שרד.

אחרי המלחמה: הנהגה, עדות וזיכרון

עם נפילת גרמניה הנאצית עבר ודובינסקי לאיטליה והיה פעיל פוליטית בקרב שארית הפליטה. בהמשך יצא לארצות הברית בשליחות האצ״ל והוועד הלאומי לשחרור האומה, לצד ערי ז׳בוטינסקי, הלל קוק ואחרים. פעילות זו המשיכה את ניסיונו מן המחתרת: להביא את קולה של ההתנגדות היהודית אל הזירה הציבורית הבין־לאומית ולפעול למען עתידו המדיני של העם היהודי.

בשנת 1961 הופיע ודובינסקי כעד במשפטו של אדולף אייכמן בירושלים. עדותו הייתה חלק מן התיעוד המשפטי והציבורי של חיי היהודים, ההתנגדות והרדיפה בתקופת השואה. בשנת 1963 פרסם את זיכרונותיו, And We Are Not Saved, ובהם תיאר את מעורבותו באצ״י ובמרד גטו ורשה. הספר תרם לשימור נקודת המבט של אנשי המחנה הרוויזיוניסטי ושל הארגון הצבאי היהודי בתוך הדיון ההיסטורי הרחב על ההתנגדות בגטו.

לקראת יום השואה בשנת 1970 הוזמן ודובינסקי לשאת דברים בעצרת זיכרון שאירגן מוזיאון הלוחמים והפרטיזנים בבית ז׳בוטינסקי בתל אביב. לאחר שסיים את נאומו חש ברע ונפטר. הוא הובא למנוחות בבית הקברות היהודי בהר הזיתים בירושלים.

מדוע דוד ודובינסקי ראוי לציון כערך חשוב במורשת

סיפורו של דוד ודובינסקי מחבר בין כמה מן הפרקים החשובים בתולדות יהודי אירופה ובתולדות מדינת ישראל: ההגנה העצמית של הקהילות היהודיות, הציונות הרוויזיוניסטית, ההתארגנות המחתרתית בגטו ורשה, הישרדות במחנות הריכוז, פעילות ציבורית לאחר השואה ועדות במשפט אייכמן. תרומתו לא התמצתה בהישרדות אישית; הוא היה שותף להקמת מסגרת של התנגדות יהודית ולניסיון לשמר הנהגה, אחריות הדדית וקול מדיני בתוך החורבן.

העדות שמסר, הכתיבה שהותיר והופעותיו הציבוריות סייעו לשמר בזיכרון היהודי את קיומו של אצ״י ואת חלקם של פעילים רוויזיוניסטים בהתנגדות בגטו ורשה. משום כך ראוי דוד ודובינסקי להיכלל במורשת (Moreshet): לא רק כדמות מן העבר, אלא כאדם שפעילותו ממשיכה לעצב את האופן שבו יהודים וישראלים מספרים את סיפור ההתנגדות, האחריות הקהילתית והעמידה מול השמדת העם. ב־Moreshet.com מקומו מאפשר לקוראים להכיר את המעשה, העדות והמורשת שהותיר אחריו.