להקת ענבל

להקת ענבל היא אחת מלהקות המחול המזוהות ביותר עם המפגש שבין מסורת יהודית־מזרחית לבין התרבות הישראלית המתחדשת. היא נוסדה בישראל בשנת 1949 בידי שרה לוי־תנאי, ופעלה מראשיתה לא רק כלהקת מופעים אלא גם כמסגרת שנתנה ביטוי אמנותי למסורות, למקצבים, לתנועה ולדימויים הקשורים בקהילת יהודי תימן. בכך סייעה ענבל להרחיב את התמונה של התרבות הישראלית ולהביא אל מרכז הבמה חומר תרבותי שלא תמיד זכה קודם לכן להכרה אמנותית שווה.

מבית הספר כרמל אל הבמה

לוי־תנאי החלה את דרכה עם קבוצת נערים ונערות בני העדה התימנית. המפגשים התקיימו במבנה בית הספר כרמל וכללו משחק, תנועה ופעילות קבוצתית. מתוך אותה קבוצה צמח הדור הראשון של רקדני ענבל, שמנה כשבעה צעירים. התהליך היה הדרגתי: לצד לימוד התנועה נבנתה קהילה אמנותית, ונוצרה דרך להציג את התרבות התימנית באמצעות גוף, קצב, תלבושת ותפאורה.

בשנת 1950 החלה הלהקה לפעול באופן מסודר, בתחילה בשם "הלהקה המזרחית של שרה לוי". היא הופיעה במושבים, בקיבוצים וביישובים ברחבי הארץ במסגרת פעילות המרכז לתרבות של ההסתדרות. הופעות אלה הביאו את עבודתה לקהלים מגוונים והפכו את הלהקה לחלק מן המאמץ התרבותי של ישראל הצעירה ליצור שפה משותפת מתוך קהילות ומסורות שונות.

הכרה, תמיכה וייצוג ישראלי

נקודת מפנה חשובה הייתה הופעת הלהקה בכנס מחולות העם בדליה בשנת 1954. בעקבותיה קיבלה תמיכה כספית וארגונית מקרן נורמן, שנודעה בהמשך כקרן התרבות אמריקה־ישראל. התמיכה אפשרה ללהקה לעבוד בתנאים יציבים יותר ולהתרחב עד ל־12 חברים. היא גם חיזקה את יכולתה לפתח הפקות שאפתניות ולהציג את המסורת התימנית כחומר אמנותי חי, ולא רק כפולקלור המוצג מן החוץ.

הפקות ענבל נשענו על שיתוף פעולה בין תחומי אמנות שונים. פיני לייטרסדורף, המעצבת הראשית של חברת משכית, עיצבה את תלבושות הלהקה, ואנטול גורביץ' יצר ברוב ההפקות את התפאורה ואת עיצוב הבמה. השילוב בין מחול, תלבושת, מוזיקה ועיצוב חזותי העניק למופעים זהות בימתית מובחנת וסייע לבסס את ענבל כאנסמבל אמנותי שלם.

התגובות לעבודתה של לוי־תנאי היו מעורבות. היו מי שראו בה יצירת פולקלור מזרחי בלבד, אך לצד זאת הוכרה חשיבותה של הלהקה והיא נבחרה לייצג את ישראל בעולם. בשנים 1957–1959 יצאה ענבל לסיבובי הופעות בצפון אמריקה ובאירופה. המסעות האלה הציגו בפני קהלים מחוץ לישראל פרשנות ישראלית למסורות יהודי תימן, ובמקביל חיזקו את מקומה של הלהקה בזירת המחול הבין־לאומית.

ארבעה עשורים של יצירה והמשך פעילות

בניהולה האמנותי של שרה לוי־תנאי נהנתה הלהקה במשך כארבעים שנה מהצלחה בישראל ומחוצה לה. הישג זה משקף לא רק את כוח המשיכה של המופעים, אלא גם את ההתמדה שבה הפכה ענבל מורשת קהילתית למקור ליצירה חדשה. לאורך השנים הייתה הלהקה מסגרת שבה רקדנים ויוצרים יכלו לפתח את שפת המחול הייחודית שלה ולהביא אותה לקהלים בישראל ובעולם.

בפסטיבל הראשון "גוונים במחול", שנערך באוגוסט 1984, הופיעו רקדני ענבל ביצירה בכוריאוגרפיה של רונית לוי וייס וזכו במקום הראשון. הזכייה המחישה את יכולתה של הלהקה להשתתף גם בשיח המחול הישראלי העכשווי, ולא להישאר מזוהה רק עם שימור מסורות מן העבר.

מרכז פעילותה של הלהקה נמצא במרכז האתני הרב־תחומי ענבל בנווה צדק, המשמש לה בית אמנותי ומרחב להמשך פעילותה. בשנים המתועדות במקורות הארכיון המשיכה ענבל לעבוד עם יוצרים מדורות שונים: בשנת 2015, בתקופתו של ברק מרשל כמנהל האמנותי, העלתה את יצירתו "וונדרלנד"; בשנת 2016 הופיעה עם "ריקוד פשוט" מאת הכוריאוגרף מור שני; ובשנת 2021 העלתה את "לכת", אף היא מאת מור שני.

מדוע להקת ענבל ראויה לציון כערך חשוב במורשת

להקת ענבל ראויה למקום במורשת (Moreshet) משום שהיא מתעדת וממחישה פרק מרכזי בתולדות התרבות הישראלית: המעבר של מסורת יהודי תימן מן המרחב הקהילתי אל הבמה המקצועית, אל מוסדות התרבות ואל הקהל הבין־לאומי. עבודתה של שרה לוי־תנאי ושל דורות הרקדנים והיוצרים שפעלו בלהקה הרחיבה את גבולותיו של המחול הישראלי והעניקה נראות למסורת יהודית עשירה באמצעות אמנות חיה.

החשיבות של ענבל אינה מסתכמת בהיסטוריה של להקה אחת. היא ניכרת ביצירת חיבור בין זהות יהודית, חיי קהילה, אמנות ישראלית וייצוג תרבותי בעולם. מ־Moreshet.com ניתן להבין את ענבל כחלק מן הסיפור הרחב של בניית התרבות במדינת ישראל: מוסד ששמר על זיקה למסורת, אך גם התפתח, שיתף פעולה עם מעצבים וכוריאוגרפים, והמשיך להעמיד את מורשת יהודי תימן במרכז העשייה הבימתית.