עודד קוטלר

עודד קוטלר, יליד תל אביב, הוא מן הדמויות המרכזיות בתיאטרון הישראלי במחצית השנייה של המאה העשרים ובראשית המאה העשרים ואחת. במשך יותר משבעה עשורים פעל כשחקן, במאי, מנהל אמנותי, מייסד מוסדות תרבות וסופר. הוא לא הסתפק בהופעה על הבמה: קוטלר היה שותף לבניית התשתית האמנותית שעליה צמח התיאטרון הישראלי, טיפח מחזאות מקורית, הקים מסגרות חדשות ופתח את הבמה ליצירות שעסקו בחברה הישראלית ובשאלות מוסריות, פוליטיות ואנושיות.

מן הבמה הצעירה אל מרכז התרבות הישראלי

קוטלר החל לשחק ולביים כבר כתלמיד תיכון, במסגרת תיאטרון הנוער "קלעים" שהקים בתל אביב. בגיל 17 קיבל את תפקידו המקצועי הראשון בתיאטרון המסחרי, בהצגה "תה וסימפתיה" בתיאטרון "האוהל". בשירותו הצבאי היה שחקן ובמאי בלהקת פיקוד המרכז. לאחר מכן הופיע בלהקת "בצל ירוק" ובתיאטראות "האוהל" והקאמרי, והשתתף גם בתסכיתי רדיו, ובהם הסדרה הפופולרית "משפחת שמחון".

הצעדים המוקדמים האלה היו יותר מהתחלה של קריירת משחק. הם הציבו את קוטלר בתוך דור שביקש ליצור תרבות עברית עצמאית, המחוברת לחיי המדינה הצעירה אך פתוחה גם לקלאסיקה העולמית. כבר אז ניכרה אצלו נטייה לשלב בין משחק, בימוי, עבודת אנסמבל ואחריות מוסדית.

מייסד מסגרות ומנהל אמנותי

באמצע שנות השישים היה קוטלר ממייסדי להקת "במת השחקנים", שהתמקדה במחזות מקוריים ושבה פעלו, בין היתר, אמנון מסקין, לאורה ריבלין ואילן תורן. בהמשך הצטרפה הלהקה לתיאטרון חיפה. בשנים 1970–1978 שימש קוטלר מנהלו האמנותי של תיאטרון חיפה והפך אותו למרכז חשוב של יצירה ישראלית חדשה. הוא עודד מחזות שלא הסתפקו בבידור, אלא התמודדו עם יחסי כוח, זיכרון, מלחמה, מעמד, משפחה והחיים הציבוריים בישראל.

בשנת 1980 ייסד את המרכז התיאטרוני בנווה צדק. הוא היה גם ממייסדי הפסטיבל לתיאטרון אחר בעכו, מסגרת שנתנה מקום לתיאטרון ניסיוני, ליצירה עצמאית ולשפות בימתיות שאינן משתלבות תמיד ברפרטואר המסחרי. בשנים 1985–1990 ניהל את פסטיבל ישראל, פעל באנסמבל ובהנהלה האמנותית של התיאטרון הקאמרי, וייסד את "תיאטרון המעבדה" בירושלים.

בשנים 1990–1998 חזר לנהל את תיאטרון חיפה. גם בתקופה זו המשיך לקדם מחזאות ישראלית, ובה יצירות כגון "המתלבט" מאת חנוך לוין ו"אדי קינג" מאת נסים אלוני, ובמקביל התמודד עם מצבו הכלכלי של מוסד תרבות גדול. בשנת 2011 מונה למנהל האמנותי של תיאטרון אנסמבל הרצליה, תפקיד שבו כיהן עד סגירת התיאטרון בשנת 2013.

במאי של קלאסיקה, מקור ויצירה חברתית

כבמאי יצר קוטלר רפרטואר רחב, שנע בין מחזות ישראליים ועיבודים ספרותיים לבין יצירות מן המסורת הדרמטית הבינלאומית. בין עבודותיו נמנים "חפץ" ו"מלאכת החיים" מאת חנוך לוין, "נמר חברבורות" מאת יעקב שבתאי, "אכזר מכל המלך" מאת נסים אלוני, "משחקים בחצר האחורית" מאת עדנה מזי"א, "סינית אני מדברת אליך" מאת סביון ליברכט, "גיבור מעמד הפועלים" מאת יהושע סובול ו"חברון" מאת תמיר גרינברג. האחרון בחן את הסכסוך הישראלי–פלסטיני דרך נקודות המבט של שני הצדדים.

העשייה שלו כללה גם מחזות של שייקספיר, צ'כוב, איבסן, אריסטופאנס, ברכט, פינטר ואחרים. בכך חיבר בין התיאטרון הישראלי לבין הקאנון העולמי, ובו בזמן הראה שמחזאות עברית יכולה לעמוד במרכזו של רפרטואר רציני, מורכב ורלוונטי.

קוטלר השתמש בתיאטרון גם כדי להביא אל הבמה סוגיות חברתיות בוערות. בשנת 2005 הקים קבוצת תיאטרון חדשה והעלה בתיאטרון גבעתיים את "מובטל נולד", יצירה שעסקה באבטלה ובפערים החברתיים בישראל. בעיניו, תפקידו של התיאטרון היה להפריע לשלווה המדומה, להעניק צורה לחוויות של אנשים וקבוצות שאינם תמיד נשמעים במרחב הציבורי, ולשאול מהי אחריותה של אמנות בחברה.

שחקן על הבמה, בקולנוע ובטלוויזיה

לצד עבודתו הניהולית והבימויית שמר קוטלר על קריירה משמעותית כשחקן. הוא הופיע בסרטים "חולות לוהטים", "אולי תרדו שם", "משפחת שמחון", "חולות באר שבע", "כל ממזר מלך" ו"פרשת וינשל". תפקידו הראשי בסרטו של אורי זוהר "שלושה ימים וילד" (1967), על פי סיפור מאת א"ב יהושע, זיכה אותו בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל קאן. הוא בלט גם ב"מיכאל שלי" של דן וולמן (1975), על פי ספרו של עמוס עוז.

בשנת 1985 ביים את הסרט העלילתי "רומן בהמשכים", בכיכובו של חיים טופול ועל פי סיפור מאת יצחק בן נר. הוא ביים גם סרטים דוקומנטריים ותוכניות טלוויזיה, ובהם הסדרה בת ששת הפרקים "משפחה", הסרט "ילד שלי מוצלח" על נעמי פולני ועל חידוש להקת "התרנגולים", "עקבות בשלג" על בולגקוב וההצגה "השטן במוסקבה" של תיאטרון גשר, וכן סדרה בת שלושה פרקים על תולדות התיאטרון בישראל.

בטלוויזיה השתתף, בין השאר, בסדרות "אסתי המכוערת", "אלביס, רוזנטל והאישה המסתורית" ו"חסמבה דור 3", שבה גילם את ירון זהבי, מפקד חסמבה. בשנת 2002 גילם את התפקיד הראשי במחזמר "גבירתי הנאווה". בשנת 2017 הופיע במונודרמה "ילד לא רצוי", על פי הביוגרפיה של יצחק בן־אהרן, ובבימויה של נולה צ'לטון.

כתיבה, זיכרון וחיים ביצירה

קוטלר תיעד את מסעו האישי והמקצועי באוטוביוגרפיה "ימים רבים לא יכסו", שראתה אור בהוצאת עם עובד בשנת 2016. בשנת 2019 פרסם את הרומן "הנסיעה: יומן אישי מאת דייב סגל". הספרים מוסיפים לעבודתו הבימתית ממד של התבוננות פנימית: הם עוסקים בזיכרון, בזהות, בקשרים שבין אדם לתקופתו ובמחיר ובמתנה של חיים המוקדשים לאמנות.

על תרומתו זכה, בין היתר, בחמישה פרסי כינור דוד, בפרס יושב־ראש הכנסת לאיכות החיים, בפרס מרגלית, בתואר אביר מסדר האמנויות והספרות מטעם ממשלת צרפת, בפרס רוזנבלום לאמנויות הבמה, בפרס התיאטרון הישראלי למפעל חיים, בפרס א.מ.ת. ובפרסי מפעל חיים מטעם בית הספר סם שפיגל ואמ"י. בשנת 2022 הוענק לו פרס ישראל בתחום התיאטרון. רצף ההוקרות משקף לא רק הצלחה אישית, אלא גם את היקף השפעתו על שחקנים, במאים, מחזאים ומוסדות תרבות בישראל.

מדוע עודד קוטלר ראוי לציון כערך חשוב במורשת

עודד קוטלר ראוי למקום במורשת (Moreshet) משום שפעל בו־זמנית כאמן וכבונה מוסדות. הוא עזר להפוך את המחזאות הישראלית המקורית לחלק מרכזי מחיי התרבות, הקים מסגרות שנתנו בית ליצירה חדשה, וטיפח תיאטרון שראה בחברה הישראלית חומר אמנותי ואחריות ציבורית. עבודתו חיברה בין במה מקומית לבין יצירות מן התרבות העולמית, והשפיעה על דורות של יוצרים וקהל.

הסיפור של קוטלר מלמד כיצד מורשת תרבותית נוצרת: לא רק באמצעות פרסים ותפקידים, אלא באמצעות שנים של חזרות, בחירות אמנותיות, הקמת מוסדות ומתן הזדמנות לקולות חדשים. משום כך Moreshet.com מציג אותו לא רק כשחקן עטור פרסים, אלא כדמות שעזרה לעצב את השפה, הזיכרון והדמיון של התיאטרון הישראלי.