מלכיאל גרינוולד

ביוגרפיה

מלכיאל גרינוולד נולד בשופרון, שהייתה אז חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית, בן למנחם גרינוולד, רבה של העיר. בבגרותו עבר עם משפחתו לעיר וינה ושם פתח בית מלון קטן בן עשרה חדרים. לאחר מכן כיהן כדיפלומט זוטר בשירות האימפריה. הוא ניסה לעבוד בעיתונאות אך לא הצליח בכך. בשנת 1934 ערך בווינה את העלון "מזרחי", ובו ביקר בחריפות את אנשי ההסתדרות, שאותם כינה "אדומים". על יוסף ברץ שנשלח מארץ ישראל לווינה הוא כתב כי זה נשלח על ידי ברל לוקר ויצחק גרינבוים "להגביר את ההגמוניה המרכסיסטית במשרד הארצישראלי בצורה מכוסה".

בשנת 1937 נפל קורבן לתקיפה אנטישמית שבה הוכה קשות, ותוקפיו עזָבוהו רק לאחר שחשָבוהו למת. בשנת 1938, לאחר שהחלים מפצעיו, עלה לארץ ישראל עם אשתו, עם בנו ועם בתו. הוא התיישב בירושלים, קנה בחסכונותיו בית מלון בן עשרה חדרים בכיכר ציון, וניהל אותו ביחד עם אשתו. במאי 1942 היה לסופר הירושלמי של "עיתון מיוחד". בשנת 1943 נדון לשנת מאסר על סחיטת כספים, באשמה שדרש 10 ל"י כתנאי לאי-פרסום על אדם בעיתון מיוחד, אך פסק הדין בוטל היות שהשופט ישב בדין בחוסר סמכות. גרינוולד הִרבה להביע דעתו בענייני ציבור. בשנת 1943 ערער על הבחירות לגבאי בית כנסת, פנה בעניין לבית הדין הרבני ונדון לקנס על העלבת הגבאים. במקרה אחר נדון לקנס של 50 לירות על העלבת צעירה.

שלמה אהרונסון כתב כי בתיק על גרינוולד שאסף הש"י ופורסם, הוא מתואר כנוכל שבִּהיותו בווינה נהג להלשין לשלטונות הפשיסטיים על פעילים ציוניים ואחרים שהִכעיסוהו וכי בתקופת המנדט היה מודיע של ה-CID וטען לפניהם כי אין להכניס לארץ ישראל את המעפילים שנועדו לגירוש בפאטריה.

אחד מאחיו של גרינוולד ורבים מקרוביו נספו בשואה. השבועון "טיים" מצא שהנאצים רצחו יותר מ-50 מבני משפחתו. גרינוולד אהד את ארגון האצ"ל. בנו, יצחק גרינוולד, היה חבר באצ"ל ונפל במלחמת העצמאות בקרב בהר ציון.

בתחילת שנות ה-50 החל גרינוולד להפיץ עלון בין מכריו ובין מערכות העיתונים. עלון זה נשא את השם "מכתבים אל חברים במזרחי [פנימי]" ובו הערות ביקורת ומאמרי פרשנות על המצב במדינה, וכן רכילויות ושערוריות מחיי היהודים בבודפשט ובווינה. בעלונו נהג גרינוולד להשתלח בתנועת המזרחי ובשאר המפלגות הדתיות-לאומיות, אך קודם כול במפא"י, שנואת נפשו. לאחר שכתב את העלון בגרמנית, חיפש מי שיתרגמו לעברית. הוא שכפל את העלון במאות עותקים, בייל אותם ושלח לידידיו. גרינוולד גם שפך ביקורת על אחת הסיעות שהתמודדה בבחירות הפנימיות של הפועל המזרחי בשנת 1952.

לעיתים נאלץ גרינוולד להתנצל על הדברים שפרסם, עקב איום בתביעת דיבה מטעם המושמץ. למשל, בדצמבר 1953 פרסם ב"דבר" התנצלות לפני משה קלמר, ובה כתב שדבריו נגדו היו חסרי כל יסוד.

בדצמבר 1956 התאבדה בתו.

בשנת 1962 הורשע במתן הצהרה כוזבת שנועדה להגדיל את סכום הפיצויים שקיבל מגרמניה, ונדון לקנס בסך מאה לירות.

מלכיאל גרינוולד נפטר במרץ 1968.

מדינת ישראל נגד מלכיאל גרינוולד

באוגוסט 1952 תקף גרינוולד בעלונו את ד"ר ישראל קסטנר, שהיה חבר ועד העזרה וההצלה בבודפשט בתקופת השואה. בתפקידו זה ניהל קסטנר מגעים עם אדולף אייכמן ועם קורט בֵּכֶר ראש המחלקה הכלכלית באס-אס, על אודות ההצעה להעברת יהודי הונגריה אל מחוץ לשטח הכיבוש הגרמני תמורת עשרת אלפים משאיות ותמורת סחורה (תוכנית שכונתה "סחורה תמורת דם"). ב-1952 שימש קסטנר דובר משרד התעשייה והמסחר, משרד שבראשו עמד השר דב יוסף. קסטנר אף היה מועמד לכנסת השנייה מטעם מפא"י, במקום ה-47 ברשימה.

גרינוולד ייחד עלון שלם לנושא קסטנר. הוא האשימוֹ בשיתוף פעולה עם הנאצים ובהפקרת יהודי הונגריה למוות בזמן השואה. במאמרו כתב גרינוולד: "במשך שלוש שנים חיכיתי לרגע זה להעמיד לדין רודף קריירה זה, הנהנה ממעשי הרצח של היטלר. על יסוד תחבולות ושיתוף פעולה עם הנאצים [...] אני רואה אותו כרוצח בעקיפין של אחַי היקרים [...]! בגלל מי ועל חשבון מי נסע בסתר לנירנברג, כדי להשתתף במשפט פושעי המלחמה הגדול ביותר בתולדות העולם והפעם כעד מטעם הסנגוריה לטובת אס-אס שטאנדרטנפיהרר קורט בכר, רוצח שודד שניצל את אחיָנו בהונגריה ומצץ את דמם?!". בקטע אחר כתב גרינוולד: "ידידַי חברי המזרחי בהונגריה, ידידַי היקרים, ריח פגר מגרד את נחירַי, זו תהיה הלוויה משופרא דשופרא. את ד"ר רודולף קסטנר צריך לחסל".

מפא"י והממשלה נָבוכו למקרא האשמותיו החריפות של גרינוולד נגד קסטנר, שהיו האשמות עקיפות כנגד הסוכנות היהודית, שבשמה פעל קסטנר בתקופת השואה. היועץ המשפטי לממשלה, חיים כהן, והשר דב יוסף, שבמשרדו עבד קסטנר, שכנעו את קסטנר להגיש תלונה רשמית נגד גרינוולד, כיון שסברו שאיש ציבור אינו יכול להמשיך בתפקידו מבלי להגיב על האשמות כמו אלו שהוטחו בידי גרינוולד. פרקליטות המדינה הגישה נגד גרינוולד כתב אישום פלילי, בהתאם לסעיף 201 לפקודת החוק הפלילי 1936, בגין הוצאת דיבה. זה היה מקרה נדיר שבו הוגשה תביעה פלילית על ידי הפרקליטות בגין לשון הרע ולא על ידי האדם או הגוף שעליהם נאמרו הדברים.

נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים השופט בנימין הלוי, חילק את האשמותיו של גרינוולד נגד קסטנר לארבע קטגוריות:

המשפט נפתח ב-1 בינואר 1954. את גרינוולד ייצג עורך הדין הצעיר שמואל תמיר, איש אצ"ל וממקימי תנועת החרות. את ההגנה מימן "הוַעד להגנת גרינוולד", שבו היו שותפים גם יוסף שכטמן ושמואל מרלין, ושבראשו עמד ראובן גרינברג, שגייס כספים לעניין בין חברי הלח"י. את התביעה ייצג בתחילה הפרקליט אמנון תל, אך עם התמשכות המשפט ועם הפיכתו במשך הזמן ממשפט נגד גרינוולד לכתב אישום חריף נגד קסטנר והחוגים שמהם יצא, הוחלף תל ביועץ המשפטי לממשלה עצמו, חיים כהן, משפטן רב מוניטין.

במשפט, שבגלגוליו השונים נמשך כארבע שנים, הפך קסטנר למעשה ממאשים לנאשם, עד אשר קיבל המשפט את הכינוי "משפט קסטנר". ביוני 1955 זיכה בית המשפט המחוזי את גרינוולד מרוב האשמות, פרט לעניין אחד, שבגינו הוטל על גרינוולד קנס סמלי של לירה אחת. השופט הלוי לא מצא ראיות להאשמתו של גרינוולד כאילו נטל קסטנר מכספי הגזל שבידי קורט בכר. לעומת זאת, השופט הלוי קבע כי "קסטנר מכר את נפשו לשטן". למחרת הזיכוי הודיע ממלא מקום היועץ המשפטי, כי המדינה תערער על פסק הדין, ואכן בתוך חודשיים ממתן פסק הדין, ב-21 באוגוסט, הוגש ערעור על זיכויו של גרינוולד.

כעבור שנתיים לערך, ב-4 במרץ 1957, בעוד שמיעת הערעור נמשכת בבית המשפט העליון, נרצח ישראל קסטנר בידי צעיר יהודי, ליד ביתו בתל אביב.

ב-17 בינואר 1958, קרוב לשנה לאחר שנרצח קסטנר, הפך בית המשפט העליון את פסק דינו של השופט הלוי על פיו. בפסק דין חלוק, שניתן על ידי בית המשפט העליון ברוב של שלושה כנגד שניים, טיהר בית המשפט את שמו של קסטנר מאשמת שיתוף פעולה עם הנאצים והכשרת הקרקע להשמדת יהודי הונגריה. עם זאת קבעו חמשת השופטים פה אחד להשאיר על כנה את הקביעה לגבי ההאשמה הרביעית, כי "קסטנר הִציל באמצעות שקר ביודעין ובאורח פלילי את קורט בכר מהעונש שציפה לו בנירנברג" (עונש מוות), ובכך הוכיח המשיב את הגנת "אמת דיברתי", בניגוד להצהרתו הכוזבת בשבועה של קסטנר בבית המשפט המחוזי. גרינוולד נידון לשנת מאסר על תנאי.