מילטון פרידמן

מילטון פרידמן היה כלכלן יהודי־אמריקאי, סטטיסטיקאי, פרופסור באוניברסיטת שיקגו, חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 1976, ממנהיגי אסכולת שיקגו ומן הדמויות המשפיעות ביותר בכלכלה ובמדיניות הציבורית במאה העשרים. עבודתו חיברה תיאוריה, היסטוריה כלכלית, סטטיסטיקה וכתיבה ציבורית בהירה, והעמידה במרכז שאלות שהפכו לחלק מן השפה הכלכלית המודרנית: כיצד משפיע כסף על מחירים ותעסוקה, מה קובע את החלטות הצריכה של משקי בית, מהן מגבלותיה של מדיניות ייצוב ממשלתית, ומהו הקשר בין חירות כלכלית לבין חירות אישית ופוליטית.

פרידמן לא היה רק חוקר אקדמי. הוא היה מורה, כותב, מרצה, יועץ, איש טלוויזיה ופובליציסט שהצליח להוציא רעיונות כלכליים מורכבים מן הסמינר האוניברסיטאי אל שיחת הציבור הרחב. הוא השפיע על בנקים מרכזיים, ממשלות, מפלגות, אנשי עסקים, עיתונאים, כלכלנים וסטודנטים במדינות רבות. חלק מעמדותיו עוררו התנגדות חריפה, במיוחד בנושאי הפרטה, מדיניות רווחה, שוק חופשי, צ׳ילה ותפקיד הממשלה, אך עצם מרכזיותו בדיון הכלכלי אינה מוטלת בספק: גם מי שחלק עליו נאלץ לעסוק בשאלות, במונחים ובאתגרים שהציב.

ילדות יהודית בברוקלין וראהווי

מילטון פרידמן נולד ב־31 ביולי 1912 בברוקלין, ניו יורק, למשפחה יהודית של מהגרים ממזרח אירופה. הוריו, שרה אתל לבית לנדאו וג׳נו שאול פרידמן, הגיעו מאזור ברהובה שבקרפטורוס, אז חלק מממלכת הונגריה וכיום באוקראינה. הם היגרו לארצות הברית בנעוריהם, עבדו במסחר זעיר ונשאו בעול של משפחת מהגרים עובדת, שאפתנית ומוגבלת באמצעים.

זמן קצר לאחר לידתו עברה המשפחה לראהווי שבניו ג׳רזי. פרידמן היה הצעיר מבין ארבעה ילדים והבן היחיד. אביו נפטר כאשר היה בשנתו האחרונה בתיכון, והמשפחה נאלצה להתמודד עם קושי כלכלי ממשי. כבר בשנים האלה ניכרו בו כישרון מתמטי, משמעת לימודית וסקרנות אינטלקטואלית. הוא סיים את תיכון ראהווי בשנת 1928, לפני שמלאו לו שש־עשרה, והיה הראשון במשפחתו שפנה ללימודים אקדמיים.

הרקע היהודי של פרידמן לא התבטא בהמשך חייו באורח דתי; בבגרותו הגדיר עצמו אגנוסטי. אך סיפורו היה חלק מסיפור יהודי־אמריקאי מובהק: בן למשפחת מהגרים דלת אמצעים, שדרך השכלה, עבודה קשה, מתמטיקה, מחקר ויכולת ביטוי נעשה לאחד האינטלקטואלים המשפיעים בעולם. במובן זה, חייו משקפים את כוחם של מוסדות פתוחים, מלגות, אוניברסיטאות וחברה שמאפשרת כישרון גם למי שמגיע מן השוליים הכלכליים.

ראטגרס, שיקגו וקולומביה: מן המתמטיקה אל הכלכלה

פרידמן למד באוניברסיטת ראטגרס וקיבל בשנת 1932 תואר ראשון במתמטיקה ובכלכלה. בראשית דרכו חשב להיות אקטואר או מתמטיקאי, אך שנות השפל הגדול הפכו את הכלכלה לשאלה בוערת ולא רק למקצוע אקדמי. הוא קיבל שתי הצעות להמשך לימודים: במתמטיקה באוניברסיטת בראון ובכלכלה באוניברסיטת שיקגו. בחירתו בשיקגו קבעה את מסלול חייו.

באוניברסיטת שיקגו למד אצל יעקב וינר, פרנק נייט, הנרי סימונס ואחרים, ונחשף למסורת אינטלקטואלית ששילבה תיאוריה, מחיר, שווקים, ספקנות כלפי ריכוז כוח ומחויבות לניתוח חד. שם גם פגש את רוז דירקטור, כלכלנית ואחותו של אהרן דירקטור, שהייתה לרעייתו, לשותפתו האינטלקטואלית ולמחברת־שותפה בכמה ממפעליו הציבוריים החשובים.

בשנים שלאחר מכן למד גם באוניברסיטת קולומביה, שם נחשף לסטטיסטיקה מתקדמת אצל הרולד הוטלינג ולמחקר אמפירי תחת סיימון קוזנץ. עבודתו עם קוזנץ על הכנסות מקצועיות הובילה לדוקטורט שקיבל מקולומביה בשנת 1946. כבר בשלב מוקדם זה נראתה תכונה שתלווה את כל הקריירה שלו: הוא לא הסתפק בתיאוריה מופשטת, אלא ביקש לבחון אותה באמצעות נתונים, היסטוריה וכלים סטטיסטיים.

שירות ציבורי, מלחמה וסטטיסטיקה יישומית

בשנות השלושים והארבעים עבד פרידמן במוסדות ציבור ומחקר בארצות הברית. הוא עבד במועצה לתכנון משאבים לאומיים, בלשכה הלאומית למחקר כלכלי ובמשרד האוצר האמריקאי בתקופת מלחמת העולם השנייה. עבודתו בממשל עסקה בין היתר במסים ובמימון המאמץ המלחמתי. הוא סייע בעיצוב מנגנוני גביית מס במקור, ומאוחר יותר הביע אי־נחת מן העובדה שכלי שנועד לצורכי מלחמה הפך למרכיב קבוע בהרחבת יכולת הגבייה של הממשלה.

במהלך המלחמה עבד גם במחקר סטטיסטי בקולומביה, במסגרת שעסקה בבעיות של תכנון צבאי, ניסויים, איכות ויעילות. תרומתו לסטטיסטיקה כללה עבודה על דגימה עוקבת ושיטות בדיקה שהשפיעו על בקרת איכות. פרק זה חשוב משום שהוא מדגים את פרידמן כמי שהבין כלכלה דרך מדידה, הסתברות והחלטות בתנאי אי־ודאות, ולא רק דרך אידאולוגיה.

הניסיון הממשלתי והמלחמתי חיזק אצלו שני כיוונים שנראו לכאורה מנוגדים: מצד אחד, הערכה לכוחה של מדידה מדויקת וליכולת של מוסדות להתמודד עם משימות מורכבות; מצד אחר, חשד עמוק כלפי הרחבה מתמדת של מנגנוני ממשל מעבר לצורך המוגדר. המתח הזה יופיע שוב ושוב בכתיבתו על מדיניות ציבורית.

אוניברסיטת שיקגו ואסכולה שלמה

בשנת 1946 הצטרף פרידמן לסגל אוניברסיטת שיקגו, ושם לימד ופעל במשך שלושה עשורים. שיקגו נעשתה המזוהה ביותר עם שמו, והוא נעשה אחד ממעצבי מה שכונה אסכולת שיקגו בכלכלה: קהילה אינטלקטואלית שהדגישה מחיר, תמריצים, שווקים, תחרות, ניתוח אמפירי וספקנות כלפי הסברים המייחסים לממשלה יכולת כמעט בלתי מוגבלת לייצב ולנהל את הכלכלה.

כמרצה וכמנחה השפיע פרידמן על דורות של כלכלנים. בין תלמידיו ועמיתיו היו חוקרים שהפכו לדמויות מרכזיות בכלכלה המודרנית, ובהם חתני פרס נובל ואנשי מאקרו, מיקרו, מימון, כסף וסטטיסטיקה. הוא נודע כמורה תובעני, מהיר מחשבה וחד בניסוחיו, אך גם כמי שמחייב את תלמידיו להעמיד טיעון מול נתונים ולהסביר במדויק מה ניתן לבדוק ומה אינו אלא סיסמה.

אף שאסכולת שיקגו מזוהה לעיתים בשיח הציבורי עם עמדה פוליטית, בפרידמן היה גם יסוד מתודולוגי עמוק: כלכלה צריכה לייצר השערות הניתנות לבחינה, להתמקד בתוצאות צפויות, ולהיזהר מהסברים יפים שאינם מנבאים דבר. מאמרו המתודולוגיה של כלכלה פוזיטיבית משנת 1953 נעשה אחד הטקסטים המשפיעים והנידונים ביותר בשאלות של שיטה כלכלית.

השערת ההכנסה הקבועה והבנת הצריכה

אחת מתרומותיו המדעיות המרכזיות של פרידמן הייתה השערת ההכנסה הקבועה, שפותחה בספרו A Theory of the Consumption Function משנת 1957. בניגוד לתפיסות שהדגישו את הקשר הישיר בין הכנסה נוכחית לצריכה נוכחית, פרידמן טען כי אנשים מתכננים צריכה גם לפי מה שהם תופסים כהכנסתם הקבועה או ארוכת הטווח. הכנסה חד־פעמית או זמנית אינה משפיעה על הצריכה באותו אופן כמו שינוי שנתפס כקבוע.

הרעיון הזה שינה את הדרך שבה כלכלנים חושבים על משקי בית, חיסכון, צריכה, מדיניות מס ותמריצים. הוא נתן מסגרת להבנת החלקה של צריכה לאורך זמן: אנשים אינם מגיבים לכל תנודה רגעית כאילו היא משנה את כל עתידם, אלא מנסים לאזן בין ההווה לבין ציפיותיהם לעתיד. בכך חיבר פרידמן בין תיאוריה של בחירה רציונלית לבין נתונים אמפיריים על התנהגות צרכנים.

לימים נידונה ההשערה, הורחבה ובוקרה, בעיקר סביב שאלות של מגבלות אשראי, אי־ודאות ונזילות. אך גם הביקורת העידה על חשיבותה. פרידמן סיפק נקודת מוצא חדשה למחקר צריכה, והראה כיצד רעיון פשוט יחסית יכול לשנות תחום שלם כאשר הוא מנוסח היטב ונבחן מול נתונים.

מוניטריזם וההיסטוריה המוניטרית של ארצות הברית

תרומתו המזוהה ביותר של פרידמן הייתה חידוש מרכזיותו של הכסף בניתוח מאקרו־כלכלי. יחד עם הכלכלנית אנה שוורץ כתב את A Monetary History of the United States, 1867–1960, שפורסם בשנת 1963. הספר בחן כמעט מאה שנות היסטוריה אמריקאית דרך התפתחות הכסף, הבנקאות, המשברים והמדיניות המוניטרית.

הטענה הידועה ביותר בספר נגעה לשפל הגדול. פרידמן ושוורץ טענו כי מה שהפך משבר כלכלי קשה לקטסטרופה היסטורית היה כיווץ חריף בכמות הכסף, כשלי בנקאות וטעויות של הפדרל ריזרב. בכך ערערו על פרשנויות שראו בשפל הגדול הוכחה פשוטה לכישלון השוק החופשי לבדו, והציעו הסבר שבו מדיניות מוניטרית שגויה העמיקה את המשבר.

המוניטריזם של פרידמן הדגיש כי אינפלציה מתמשכת קשורה לגידול מהיר מדי בכמות הכסף, וכי מדיניות יציבה וצפויה עדיפה על ניסיונות תכופים להפתיע את המשק. הצעתו לכלל קבוע של גידול בכמות הכסף לא התקבלה כמתכונת מעשית מלאה ברוב המדינות, ובשנותיו המאוחרות אף גילה ספקות ביחס ליישומה; אך השפעתו על בנקאות מרכזית, על חשיבה אינפלציונית ועל היחס בין כסף לציפיות הייתה עמוקה.

אינפלציה, אבטלה והציפיות של הציבור

פרידמן תרם תרומה מכרעת גם לדיון על הקשר בין אינפלציה לאבטלה. בהרצאתו הנשיאותית בפני האגודה האמריקאית לכלכלה בשנת 1968, ובכתיבה נוספת, טען כי אין אפשרות לשמור לאורך זמן על אבטלה נמוכה מן השיעור הטבעי באמצעות אינפלציה הולכת וגוברת. אם הציבור לומד לצפות לאינפלציה, היתרון הזמני נעלם והמשק עלול להישאר עם אינפלציה גבוהה בלי רווח תעסוקתי קבוע.

הטענה הזאת הייתה חלק מן הביקורת על שימוש פשטני בעקומת פיליפס. פרידמן, במקביל לאדמונד פלפס, הדגיש את תפקיד הציפיות ואת ההבדל בין השפעה קצרה של הפתעה לבין תוצאה ארוכת טווח. כאשר בשנות השבעים הופיעה תופעת הסטגפלציה — שילוב של אינפלציה גבוהה ואבטלה גבוהה — רבים ראו בכך חיזוק מרכזי לאזהרותיו.

הדיון שפתח פרידמן לא הסתיים אצלו. כלכלנים של ציפיות רציונליות, מאקרו־כלכלה חדשה, קיינסיאנים חדשים ומבקרים פוסט־קיינסיאנים פיתחו, שינו או תקפו את מסקנותיו. אך עצם המעבר לדיון בציפיות, אמינות מדיניות, כללים מול שיקול דעת ותפקיד הבנק המרכזי הוא חלק מרכזי מן המורשת המדעית שלו.

קפיטליזם וחירות: כלכלה כשפת חירות

בשנת 1962 פרסם פרידמן את Capitalism and Freedom, ספר שהביא את רעיונותיו לקהל רחב בהרבה מן האקדמיה. הספר הציג טענה עקרונית: חירות כלכלית אינה רק מכשיר ליעילות, אלא רכיב חשוב בחירות האדם ובמניעת ריכוז כוח פוליטי. עבור פרידמן, כאשר הממשלה שולטת ביותר מדי תחומי חיים, היא אינה רק מנהלת תקציבים; היא מצמצמת את מרחב הבחירה של אזרחים.

בספר תמך בין היתר בשערי חליפין גמישים, בצבא מתנדבים במקום גיוס חובה, במס הכנסה שלילי ככלי ממוקד יותר לסיוע לעניים, בהפחתת רישיונות מקצועיים, בשוברים לחינוך, בצמצום רגולציה ובמדיניות סמים ליברלית יותר. חלק מן ההצעות נראו בשעתן קיצוניות או בלתי מעשיות, אך רבות מהן נכנסו עם השנים לשיח הכלכלי והפוליטי המרכזי.

חשוב להדגיש כי פרידמן לא טען שאין לממשלה תפקיד כלל. הוא הכיר בצורך להגן על ביטחון, לשמור חוק וסדר, להגדיר זכויות קניין, לטפל במוצרים ציבוריים מסוימים, ולסייע במקרים שבהם פעולה פרטית אינה מספיקה. אך הוא ביקש להפוך את השאלה: לא מדוע לא להתערב, אלא מדוע כן להתערב, באיזה כלי, באיזה מחיר, ומהן התוצאות הבלתי מכוונות.

החופש לבחור: כלכלה בטלוויזיה ובשפה ציבורית

פרידמן ורעייתו רוז הפכו את רעיונותיהם למפעל ציבורי רחב בסדרה Free to Choose, ששודרה בשנת 1980, ובספר הנלווה שכתבו יחד. הסדרה הציגה בפני קהל רחב טענות על שוק, ממשלה, חינוך, רווחה, אינפלציה, צרכנות וחירות אישית. היא הייתה דוגמה נדירה לכלכלן אקדמי שמסוגל לדבר לציבור הרחב בלי לוותר על מבנה טיעון.

עוד לפני כן כתב פרידמן טורים קבועים במגזין Newsweek, ובמשך שנים השתתף בעימותים, הרצאות, ראיונות ושיחות ציבוריות. הוא ידע להשתמש במשלים, דוגמאות, שאלות קצרות ומשפטים חדים כדי להפוך בעיות טכניות לשאלות שכל אזרח יכול להבין: מי משלם, מי מרוויח, מי מחליט, מה רואים ומה לא רואים.

היכולת הזאת הפכה אותו לדמות ציבורית יוצאת דופן. הוא לא הסתפק במאמרים מקצועיים ולא דיבר רק אל מקבלי החלטות. הוא ביקש לשכנע אזרחים כי כלכלה אינה תחום סגור של מומחים, אלא דרך לחשוב על חירות, אחריות, בחירה ותוצאות. בכך השפיע לא רק על מדיניות, אלא גם על האופן שבו אנשים מן הציבור הרחב למדו לשאול שאלות כלכליות.

נובל לכלכלה והכרה מדעית

בשנת 1976 הוענק לפרידמן פרס נובל לזכר אלפרד נובל במדעי הכלכלה על הישגיו בתחומי ניתוח הצריכה, ההיסטוריה והתיאוריה המוניטרית והדגמת מורכבותה של מדיניות ייצוב. הבחירה בו הכירה במכלול עבודתו המדעית, ולא רק בעמדותיו הציבוריות. היא סימנה את מקומו כאחד הכלכלנים המרכזיים של המאה העשרים.

הזכייה עוררה גם מחאות, בעיקר בשל ביקורו בצ׳ילה בשנת 1975 וקשריו הרעיוניים העקיפים עם כלכלנים צ׳יליאנים שהשפיעו על מדיניות כלכלית בתקופת הדיקטטורה של אוגוסטו פינושה. פרידמן השיב לאורך השנים כי לא היה יועץ קבוע למשטר, כי נתן הרצאות כלכליות כפי שנתן גם במדינות אחרות, וכי התנגד למשטרים דיקטטוריים. הוויכוח הזה נותר חלק מן הדיון על אחריותם הציבורית של כלכלנים, על ייעוץ טכני למשטרים לא־דמוקרטיים ועל היחס בין חירות כלכלית לחירות פוליטית.

פרידמן זכה גם במדליית ג׳ון בייטס קלארק, במדליה הלאומית למדעים ובמדליית החירות הנשיאותית של ארצות הברית. הוא היה חבר באקדמיות מדעיות וזכה להכרה רחבה גם מצד יריבים אינטלקטואליים. ההכרה הזאת אינה מוחקת מחלוקות, אך היא ממקמת אותו בשורה הראשונה של חוקרי החברה שהצליחו לשנות את שפת הדיון העולמית.

ישראל, יהדות וכלכלה חופשית

פרידמן עורר עניין מיוחד בישראל. בשנת 1977, לאחר המהפך הפוליטי ועליית הליכוד לשלטון, ביקר בישראל ונפגש עם שר האוצר שמחה ארליך ועם בכירים במשק. ביקורו עורר מחאות בחוגי שמאל, שחששו מהשפעת רעיונותיו על המדיניות הכלכלית. בעיני תומכיו היה זה מפגש עם אחד המנסחים הבהירים של חירות כלכלית; בעיני מבקריו, חשש מפני פירוק כלים של מדינת רווחה וכלכלה מתוכננת.

פרידמן עצמו טען כי ממשלות ישראל של שנות השבעים והשמונים לא אימצו באמת את המלצותיו, והמשיכו להרחיב סובסידיות, הוצאה ציבורית ומעורבות ממשלתית. מבקריו בישראל ייחסו לו השפעה על מגמות של הפרטה, ליברליזציה וסחר חופשי, ולעיתים גם על בעיות שנוצרו בעקבות צעדים חלקיים ולא מאוזנים. כך או כך, שמו נעשה חלק מן הדיון הישראלי על אינפלציה, מטבע חוץ, הפרטה, רגולציה, יוזמה פרטית ותפקידה של המדינה.

בשנת 1998 הביע פרידמן תקווה כי ישראל תחזור, כהגדרתו, למסורת יהודית ארוכה של יוזמה פרטית, מסחר, למידה והתאמה למציאות כלכלית משתנה. ניתן לחלוק על ניסוחיו ועל מסקנותיו, אך מבחינת מורשת יהודית רחבה, הוא ראה ביהודים לא רק קהילה של אמונה וזיכרון אלא גם עם של סוחרים, לומדים, יזמים, מהגרים ובוני רשתות כלכליות.

מדיניות ציבורית, חינוך ובחירה

אחת ההצעות המזוהות ביותר עם פרידמן הייתה רעיון שוברי החינוך. כבר בשנות החמישים הציע להפריד בין מימון ציבורי של חינוך לבין ניהול ממשלתי ישיר של בתי ספר. לשיטתו, המדינה יכולה לסייע להורים לממן חינוך, אך לא חייבת להפעיל בעצמה מונופול חינוכי. תחרות בין מוסדות, כך טען, יכולה להרחיב בחירה ולשפר איכות.

הרעיון השפיע על תוכניות שונות בארצות הברית ובעולם, וגם עורר התנגדות חריפה. מבקריו טענו כי שוברים עלולים להעמיק פערים, להחליש בתי ספר ציבוריים או להכניס שיקולי שוק לתחום שאינו מוצר רגיל. תומכיו ראו בו דרך להעניק כוח למשפחות עניות ולשבור מונופולים בירוקרטיים. פרידמן ורוז אף הקימו קרן לקידום בחירה בחינוך, שלימים נקראה EdChoice.

גם בתחומים אחרים ביקש פרידמן להחליף מערכות בירוקרטיות מורכבות בכלים פשוטים יותר: מס הכנסה שלילי במקום ריבוי תוכניות רווחה, תמריצים כלכליים במקום איסורים נוקשים, שער חליפין גמיש במקום מנגנוני שליטה, ושקיפות עלות במקום סבסוד סמוי. לא כל רעיונותיו התקבלו, ולא כולם הוכחו כפתרון מלא, אך הוא הכריח את קובעי המדיניות לשאול מהו הכלי המדויק ביותר למטרה המוצהרת.

יועץ, מבקר והשפעה בין־לאומית

לאחר פרישתו מאוניברסיטת שיקגו בשנת 1977 עבר פרידמן לסן פרנסיסקו והיה קשור למוסד הובר באוניברסיטת סטנפורד. הוא המשיך לכתוב, להרצות, להופיע בתקשורת ולייעץ. הוא היה יועץ לא רשמי של רונלד רייגן, חבר במועצת הייעוץ הכלכלית של נשיא ארצות הברית, והשפיע גם על דיונים בבריטניה בתקופת מרגרט תאצ׳ר.

רעיונותיו הגיעו למדינות רבות: בריטניה, ארצות הברית, צ׳ילה, הונג קונג, אסטוניה, סין ומדינות שעברו מן העולם הקומוניסטי לכלכלות שוק. לא בכל מקום הייתה השפעתו ישירה או פשוטה, ולעיתים יוחסו לו צעדים שלא הוא עיצב בפועל. אך הוא נעשה סמל של מעבר רחב יותר: מן הביטחון שלאחר מלחמת העולם השנייה בתכנון ממשלתי אל אמונה מחודשת בכוחות השוק, בתחרות ובמגבלות המדינה.

השפעה זו הייתה גם מקור לביקורת. כלכלנים קיינסיאנים, פוסט־קיינסיאנים, מוסדיים, אוסטרים, סוציאל־דמוקרטים ואחרים חלקו עליו מסיבות שונות: חלקם תקפו את תפיסת הכסף שלו, חלקם את הבנתו את כוחם של שווקים, וחלקם את השלכות מדיניותו על אי־שוויון, עובדים ורווחה. אך עצם רוחב הביקורת מלמד על רוחב ההשפעה. פרידמן היה מן האנשים שחייבו עולם שלם להגדיר מחדש את עמדתו.

חיים אישיים, רוז פרידמן ומורשת משפחתית

פרידמן נישא לרוז דירקטור בשנת 1938. רוז הייתה כלכלנית, שותפה אינטלקטואלית ושותפה לכתיבה, וביחד כתבו את Free to Choose ואת ספר הזיכרונות Two Lucky People. שותפותם הייתה חלק חשוב מן מפעלו הציבורי. היא סייעה להפוך רעיונות אקדמיים לשפה נגישה, מגובשת ומשפיעה.

לבני הזוג נולדו שני ילדים: דייוויד פרידמן, שנעשה כלכלן והוגה ליברטריאני עצמאי, וג׳אן מרטל. המשפחה חיה שנים רבות בשיקגו ובהמשך בסן פרנסיסקו. פרידמן המשיך לעבוד, לכתוב ולהתראיין עד סמוך למותו. טורו האחרון פורסם בוול סטריט ג׳ורנל ביום שלאחר מותו.

מילטון פרידמן נפטר בסן פרנסיסקו ב־16 בנובמבר 2006, בגיל 94, מאי־ספיקת לב. לאחר מותו תואר בידי רבים כאחד הכלכלנים המשפיעים ביותר של המחצית השנייה של המאה העשרים. ההערכה הזאת באה גם מצד מי שלא קיבלו את מסקנותיו הפוליטיות, משום שקשה להפריד בין ההיסטוריה של הכלכלה המודרנית לבין השאלות שהוא ניסח.

מורשת מדעית וציבורית

מורשתו של פרידמן מורכבת ורבת־שכבות. כחוקר, הוא תרם לתורת הצריכה, להיסטוריה מוניטרית, לניתוח אינפלציה ואבטלה, למתודולוגיה כלכלית ולסטטיסטיקה יישומית. כמורה, השפיע על דורות של כלכלנים. כפובליציסט, הפך רעיונות כלכליים לנגישים. כאיש ציבור, היה סמל לחירות כלכלית ולחשד בריכוז כוח ממשלתי.

השפעתו אינה מחייבת הסכמה מלאה עם עמדותיו. להפך: פרידמן חשוב דווקא משום שהוא יצר שפה שאפשר להתווכח איתה ברצינות. הוא הכריח תומכי ממשלה רחבה להסביר עלויות ותמריצים, הכריח תומכי שוק לחשוב על מוסדות וחוקים, והכניס לשיח מושגים כגון הכנסה קבועה, מוניטריזם, שיעור טבעי של אבטלה, כלל מוניטרי, שוברים, מס הכנסה שלילי וחירות בחירה.

בעולם היהודי והישראלי, דמותו מייצגת את תרומת היהודים למדעי החברה המודרניים: לא רק זיכרון, ספרות ופוליטיקה, אלא גם כלים אנליטיים להבנת כסף, עבודה, מדינה, משפחה וחירות. הוא היה בן למהגרים יהודים שהפך את הניסיון האמריקאי, את המסורת הלמדנית ואת הכישרון המתמטי לשפה עולמית של ניתוח חברתי.

מדוע מילטון פרידמן ראוי לציון כערך חשוב במורשת

מילטון פרידמן ראוי לציון כערך חשוב בארכיון מורשת (Moreshet) מפני שהוא מן הדמויות היהודיות החשובות ביותר במדעי החברה במאה העשרים. הוא תרם להבנת הצריכה, הכסף, האינפלציה, האבטלה והמדיניות הכלכלית; לימד דורות של חוקרים; השפיע על ממשלות ובנקים מרכזיים; והצליח להביא שאלות כלכליות עמוקות לשיחה ציבורית רחבה.

Moreshet.com מתעד את פרידמן משום שמורשת יהודית וישראלית כוללת גם את תרומתם של יהודים לעיצוב המחשבה הכלכלית העולמית ולדיון על חירות, אחריות, מדינה ושוק. מקומו של מילטון פרידמן במורשת (Moreshet) נובע מן השילוב בין מצוינות מחקרית, בהירות ציבורית, אומץ אינטלקטואלי והשפעה מתמשכת על האופן שבו חברות מודרניות חושבות על בחירה, כסף, עבודה, ממשלה וחיי היומיום של אזרחים.