יחיאל דרזנר

ילדות ונעורים

יחיאל דרזנר נולד בכ"א בתשרי תרפ"ג, 13 באוקטובר 1922, ליפה-שינדל ולאפרים-זלמן, ואח למנשה, צבי ונפתלי שנולד אחר כך בפולין. אמו הייתה בת למשפחת רבנים מכובדת. כבר בגיל צעיר השתתף בפעילויות נוער ציוני וקיבל את ערכי העלייה לארץ. בגיל 11 עלה לארץ ישראל עם משפחתו שהתיישבה בירושלים. דרזנר החל ללמוד בכיתה ו' בבית הספר התורני "מעלה". בגיל 13 הצטרף לסניף הירושלמי של בית"ר, שם ספג ערכי ציונות לאומיים. כשהיה בגיל 15 וחצי, הוצא להורג הבית"רי שלמה בן-יוסף, עולה הגרדום הראשון. העניין הסעיר את נפשו של דרזנר ועורר בו יצר עז להילחם בשלטון הבריטי. ביומנו רשם על עמוד שלם: "הגיבור שלמה בן-יוסף הי"ד נרצח בא' בר"ח תמוז תרצ"ח, 29 ביוני 1938, על ידי ממשלת בריטניה בכלא עכו על גרדום התליה. נקרא בפי כל 'הרוג מלכות'. דמו צועק אלינו נקמה!". כעבור תשע שנים עלה יחיאל בעצמו על אותו הגרדום.

בשל המצב הכלכלי הקשה בבית הוריו הפסיק דרזנר את לימודיו בתיכון על דעת עצמו כדי לסייע לפרנסת הבית. משך כשנה הוא עבד בעבודות זמניות, וב-1940 עזב את ירושלים ועבר לנתניה, שם התחיל לעבוד בענף היהלומים. מצבו לא היה קל: הוא היה בן 18 בלבד, עליו להסתדר בכוחות עצמו, ובתחילה נאלץ ללון בבתי אריזה.

פעילותו במחתרת

בנתניה הצטרף למחתרת האצ"ל, והתנדב כמדריך לבני נוער במסגרת פלוגות הנוער של בית"ר. בשנת 1942 עבר לתל אביב, שם עבד בבית חרושת של בעלי המפעל הקודם שבו עבד. בתל אביב הצטרף אל חבורת קנאים ללשון העברית אשר שמה לה למטרה להילחם בשימוש בשפות הלועזיות. בין היתר הציתה הקבוצה קיוסקים שלא הסכימו לדרישה להפסיק למכור עיתונים לועזיים. באחת הפעמים האצ"ל שלח את דרזנר להשיג מסמכים במשרדי ה"ועד למשפחות החיילים", והוא נתפס והועמד למשפט. המחתרת הפעילה לחץ על העדים ודרזנר יצא זכאי במשפטו. הזמנים עדיין לא היו זמני המאבק החריף בבריטים, ומעצרו של דרזנר לא היה עניין שבשגרה, דבר אשר גרם צער רב להוריו. למרות זאת לא נטש את המחתרת.

בשנת תש"ד עבר קורס מפגשים של האצ"ל (אשר הכשיר ראשי קבוצות). הוא הקדיש כמעט את כל זמנו לפעילות בארגון, והעסיק את קבוצותיו בפעילות הפצת תעמולה. לאחר תקופה הוא עבר לשרת בשירות המודיעין של האצ"ל, ה"דלק".

בסוף שנת תש"ד נודע לו כי המשטרה מתכוונת לעצור אותו. בהמשך אסרו הבריטים את אחיו צבי, שהיה אף הוא פעיל באצ"ל. דרזנר אימץ זהות בדויה תחת השם דב רוזנבוים, עזב את ביתו ואת מקום עבודתו והסתתר. במשך למעלה מחודש הסתגר בחדר והעביר זמנו בקריאה. לאחר מכן הוא עזב את תל אביב לטובת זכרון יעקב. שם עבד כשומר על כרמים. תנאי מחייתו לא היו קלים, הוא קיבל ארוחה אחת ליום, ישן באוהל והיה מנותק מחיי המושבה ומהמתרחש בארץ.

לאחר זמן מה עבר לשוני ושימש סגן מפקד קורס. אחרי כן עבר לשנה לחדרה, שם התמנה לסגן מפקד סניף האצ"ל המקומי. זו הייתה תקופת הסזון, ודרזנר הסתיר את זהותו ועבד בחשאיות. למרות זאת התגלו עקבותיו ונערך ניסיון לחוטפו: באחד הימים עלה על מונית, שהתחילה בנסיעה מהירה לכיוון מנוגד לזה שביקש. כשדרש שתעצור, הגביר הנהג עוד יותר את מהירות הנסיעה. באחד הסיבובים קפץ יחיאל מהמונית לתעלה צדדית, ובמשך יום הסתתר באזורי שיחים. מחפשים עברו מספר פעמים באזור התעלה, אך הוא לא נמצא. הוא עזב את חדרה וחזר לתל אביב.

בתל אביב קיבל תפקידי פיקוד בדל"ק, ולאחר מכן התמנה למפקד גונדה בגדוד יחידות המחץ של האצ"ל (גדוד הי"ם). ב-1 בנובמבר 1945 השתתף לראשונה בפעילות התקפת הרכבות בלוד. לאחר מכן השתתף בפעילויות צבאיות רבות. ב-14 בנובמבר 1945 קיבל דרזנר דרגת סמל. האצ"ל העביר אותו לרמת גן לשמש מפקד חטיבה בחיל הקרב. לאחר שנה הוא עבר לפקד על החו"ק בפתח תקווה.

ב-29 בדצמבר 1946 יצא דרזנר עם ארבעה לוחמי אצ"ל נוספים, אליעזר קשאני, מרדכי אלקחי, חיים גולובסקי (גלעד), ואברהם מזרחי, לפעולה כחלק מ"ליל ההלקאות", שבה היו אמורים להלקות קצינים בריטיים כנקמה על הלקאתו והשפלתו של לוחם אצ"ל. ליד צומת לוד-בית דגן, סמוך לכפר וילהלמה, נתקלה מכוניתם של החמישה במחסום משטרתי, ממנו נפתחה עליהם אש. הנהג אברהם מזרחי מת מפצעיו. דרזנר ושלושת הלוחמים הנותרים נתפסו והועברו למחנה צבאי סמוך, שם עברו מסכת התעללות של 20 שעות רצופות בהן הוכו מכות קשות. לאחר חמישה ימים בהם הושפלו והולקו, הועברו הלוחמים אל בית הסוהר המרכזי בירושלים.

המשפט

ביום ב', 10 בפברואר 1947, נערך משפטם הצבאי של הארבעה. דרזנר, אלקחי, קשאני וגולובסקי לובשי מכנסי וגרבי חאקי, נעליהם שחורות ומעילם אפור, לראשיהם כיפות כחולות-לבנות, הגיעו במצב רוח טוב, כשמכוניתם מלווית במשוריינים ועל בניין המשפט הוטל משמר כבד. הארבעה כפרו בסמכות בית המשפט לשפוט אותם, לא השיבו לשאלות או הגיבו להאשמות ולמעשה לא לקחו חלק במהלכו. בשלב ההגנה נשא דרזנר בשם הארבעה נאום "אני מאשים" כנגד השלטון הבריטי. בין היתר אמר: "חשבתם שגם אנו נרכין ראשנו בפני עריצותכם. טעיתם! אנו נשבור את השוט שלכם!". בשעה 19:00, לאחר דיון קצר ביניהם הודיעו השופטים כי הארבעה נמצאו אשמים. עונשם של דרזנר, אלקחי וקשאני הוא מוות בתלייה, ואילו גולובסקי נידון למאסר עולם בשל גילו הצעיר (17). מיד לאחר השמעת פסק הדין קמו הארבעה ושרו בקול נרגש את "התקווה". הנידונים נגררו מתא הנאשמים החוצה ולא הורשו להיפרד מבני משפחותיהם.

הנידונים למוות הועברו אל בית הסוהר המרכזי בירושלים, שם הצטרפו אל לוחם האצ"ל דב גרונר (אשר נידון כמותם למוות). המפקד הצבאי העליון לארץ ישראל, גנרל אוולין יו בארקר, נקט צעד שהפתיע וזעזע את היישוב העברי. הגנרל היה אמור לעזוב את תפקידו ביום ד', ולכן ביקש כי ימהרו להעביר אליו את תיק המשפט עוד למחרת קיומו על מנת שיחתום עליו ויאשר אותו, בניגוד לנהוג כי לפחות מספר ימים חולפים בטרם עובר התיק ממחלקת היועץ המשפטי הצבאי אל המפקד. בכך מנע אפשרות כי מחליפו בתפקיד יגלה רחמים כלפי הנידונים, ובכך השאיר "מתנת פרידה" בעוזבו את הארץ. ביישוב שררה תקווה להצלת השלושה אשר לא הואשמו בשפיכות דמים כי אם בהחזקת נשק. בקשות לחנינת השלושה הועברה אל הנציב העליון מטעם מוסדות ואישים, ועיריית פתח תקווה ארגנה עצומה להצלת בניה. ארבעת הנדונים למוות הוציאו פנייה אל העיתונות שבה ביקשו להפסיק את גינויי ההוצאה המתוכננת להורג ואת בקשות החנינה, אותם ראו כ"מורשת הגלות", המשפילים את כבוד העם. דרזנר המשיך כל אותה עת לשמור על זהותו הבדויה מחשש למשפחתו ולאחיו העצור בקניה. בעיתונות פורסם שמו הבדוי, ותמונתו לא הופיעה לצד האחרים. היחידים שידעו את האמת היו כמה מאנשי המחתרת, בית הוריו ורב האסירים.

ב-15 באפריל הועברו תחת חשאיות רבה ארבעת הנידונים מכלא ירושלים אל כלא עכו. למחרת, ביום כ"ו בניסן תש"ז, 16 באפריל 1947, החל משעה 4 בבוקר הועלו הארבעה לגרדום, ללא התרעה מוקדמת, ללא וידוי, ובלי שנפרדו ממשפחותיהם. השלטונות פיזרו רמיזות כי הוצאתם להורג אינה קרובה, ואף מספר שעות לפני כן נמסר לעו"ד מקס זליגמן אשר טיפל בבקשות החנינה, כי אין הכנות לקראת ביצוע גזר דינם. בלילה לפני התלייה תוקן חוק החירום בארץ, ובוטלה כל אפשרות לערער על בתי דין צבאיים, בוטל המקסימום של שלוש תליות ביום אחד, ובוטל הנוהל של תליות ביום שלישי בשבוע. הארבעה ביקשו שרב יגיע אליהם לפני מותם, אך הם לא נענו, ולמעשה לא היה אף יהודי שידע על התלייה. כל אחד מהנידונים עלה לגרדום כששירת "התקווה" בפיו ואליו הצטרפו חבריו הממתינים לתורם. כששמעו אסירי הכלא האחרים מתאיהם את קול השירה העמומה, עמדו על רגליהם והצטרפו אל שירת ההמנון בקול גדול. יחיאל עלה שלישי אל החבל, ונאבק ארבע דקות עם המוות.

את גופות הארבעה הובילה שיירה כבדה של טנקים ומכוניות משוריינות אל העיר צפת, תוך שכבודן מחולל, ללא שהודיעו לחברה קדישא, ללא בני משפחה, והן הונחו עירומות למחצה במשטרת הר-כנען. בכך גם הופרה בקשתם האחרונה להיקבר בראש פינה, יחד עם עולה הגרדום שלמה בן-יוסף. בשבע בבוקר נודע על ההוצאות להורג ברדיו, ועוצר הוטל בארץ. בבוקר ביקשו אנשי צפת להשתתף בקבורה אך גם עליה הוטל העוצר. בכל זאת הגיעו מאות יהודים בגשם השוטף אל בית הקברות, שם נקברו ליד נרצחי מאורעות תרפ"ט-תרצ"ט. דרזנר נקבר בשמו הבדוי דב רוזנבוים. דבר רציחתו הגיע גם לאוזני אחיו אשר היה כלוא אותו זמן בקניה, אך נאסר לשבת עליו "שבעה" בשל רצונו של דרזנר להישאר תחת זהות בדויה גם אחרי מותו. רק לאחר כשנה פורסמה זהותו האמיתית.

זעזוע גדול היה ביישוב עקב אירועי התליות, ויצאו גינויים מצד קהילות יהודיות רבות בעולם. באמריקה אף ארגנו כמרים אמריקאים אספות אזכרה לזכרם.

חודשים אחר כך עדיין הוטלה שמירה בריטית על הקברים כדי שלא יוציאו לוחמי האצ"ל את הגופות ויעבירו אותן לראש פינה כפי שביקשו ארבעת החברים.

דרזנר היה בן 25 במותו. ועל שמו נקראו רחובות באחדות מערי ישראל (תל אביב, באר שבע, ירושלים ופתח תקווה). בבית הקברות היהודי העתיק בצפת הוקמה אנדרטה לשבעה עולי הגרדום.