יולי יואל אדלשטיין

יולי יואל אדלשטיין הוא פוליטיקאי ואיש ציבור ישראלי, אסיר ציון לשעבר ומן הדמויות הבולטות שצמחו מתוך מאבקם של יהודי ברית המועצות על הזכות ללמוד עברית, לקיים זהות יהודית ולעלות לישראל. סיפור חייו מחבר בין פעילות ציונית מחתרתית תחת משטר סובייטי מדכא לבין עשרות שנות שירות במוסדותיה הנבחרים של מדינת ישראל. הוא לימד עברית כאשר עצם ההוראה הייתה כרוכה במעקב ובסיכון, נידון לעבודות כפייה, עלה לישראל לאחר שחרורו, סייע בייצוג עולי ברית המועצות ובהשתלבותם, ולימים כיהן כשר לקליטת עלייה, כשר ההסברה והתפוצות, כשר הבריאות וכיושב ראש הכנסת.

המעבר ממסורב עלייה שנרדף בשל פעילותו הציונית אל כס יושב ראש הפרלמנט הישראלי הוא יותר מסיפור אישי יוצא דופן. הוא ממחיש פרק מרכזי בתולדות יהדות ברית המועצות: מאבק על שפה, זיכרון ושייכות שהפך לעלייה רחבת היקף, להתחדשות יהודית ולשותפות פעילה בבניין החברה והמדינה בישראל.

שורשים יהודיים והתעוררות ציונית בברית המועצות

אדלשטיין נולד בשם יוליאן יוריוביץ' אדלשטיין ב־5 באוגוסט 1958 בצ'רנוביץ, אז בתחומי הרפובליקה הסובייטית האוקראינית וכיום באוקראינה. הוא גדל במציאות שבה החיים היהודיים הפומביים הוגבלו, אך הקשר לעם היהודי ולישראל נשמר בתוך המשפחה. סבו מצד אמו למד עברית בכוחות עצמו בגיל מבוגר והאזין לשידורי קול ישראל בגלים קצרים. עבור אדלשטיין הצעיר, המפגש עם העברית ועם ספרים שעסקו בציונות ובישראל פתח צוהר לזהות שניסתה המדינה הסובייטית לדחוק לשוליים.

בסוף שנות ה־70 ביקש אדלשטיין היתר יציאה כדי לעלות לישראל, אך בקשתו נדחתה. הוא נעשה למסורב עלייה והצטרף לחוגים קטנים של יהודים שלמדו ולימדו עברית בדירות פרטיות. הלימוד לא היה רק רכישת שפה: העברית העניקה לתלמידים גישה לתרבות היהודית, לתפילה, להיסטוריה ולחיים הישראליים, והכינה רבים מהם ליום שבו יוכלו לעלות ארצה.

הפצת העברית מעבר למוסקבה

בשנת 1979 היה אדלשטיין בין מקימי התארגנות מחתרתית שנודעה בשם "פרויקט הערים". מטרתה הייתה להכשיר מורים לעברית ולהעביר חומרי לימוד גם לקהילות מרוחקות ממרכזי הפעילות היהודית הגדולים. בכך סייע להפוך קבוצות לימוד מקומיות לרשת בעלת טווח רחב יותר. בין תלמידיו היו פעילים ומסורבי עלייה אחרים, והעבודה החינוכית יצרה תשתית אנושית שסייעה לשמר תודעה יהודית בתקופה שבה מוסדות יהודיים עצמאיים כמעט שלא הורשו לפעול.

פעילותו הביאה עליו מעקב והטרדות מצד הקג"ב והמשטרה. הוא סולק מלימודיו ונאלץ להתפרנס מעבודות מזדמנות, ובהן ניקיון רחובות, שמירה ועבודה כדוגמן בבתי ספר לאמנות. אף על פי כן המשיך ללמד עברית ולעסוק בפעילות ציונית. ההתמדה הזאת הפכה אותו לחלק מן המערך הלא־רשמי של מורים, פעילים ומשפחות שהחזיקו בחיים את הקשר בין יהודי ברית המועצות לבין העם היהודי וישראל.

מעצר, מאסר ומאבק בינלאומי לשחרורו

בספטמבר 1984 נעצר אדלשטיין בידי השלטונות הסובייטיים. הוא הואשם בהחזקת סמים באישום שתואר בידי פעילי זכויות אדם ומסורבי עלייה כאישום מפוברק שנועד להפסיק את פעילותו הציונית. בדצמבר אותה שנה הורשע ונידון לשלוש שנות מאסר ועבודות פרך. הוא הוחזק תחילה בכלא בוטירקה במוסקבה ולאחר מכן נשלח למחנות כפייה בסיביר, באזור בוריאטיה ונובוסיבירסק.

גם במעצר ביקש לשמור על זהותו היהודית. לאחר שהוחרמו התפילין שהחזיק בסתר, פתח בשביתת רעב שנמשכה חמישה־עשר יום. במחנה הכפייה עבד בעבודות קשות ונפצע פציעה חמורה לאחר שנפל ממגדל בנייה ושבר כמה מעצמותיו. רעייתו טטיאנה, שהייתה שותפה לדרכו הציונית, פעלה בעקשנות למענו ואף איימה בשביתת רעב אם יוחזר למחנה שבו נשקפה לו סכנה.

מאסרו עורר פעילות ציבורית מחוץ לברית המועצות. ארגונים יהודיים, פעילי עלייה ומנהיגים בישראל ובארצות הברית הצטרפו לקריאות לשחרורו. המאבק למענו היה חלק מן המערכה הבינלאומית הרחבה למען יהודי ברית המועצות, שחיברה בין קהילות יהודיות ברחבי העולם והציבה את חופש ההגירה והזהות היהודית על סדר היום המדיני. אדלשטיין שוחרר ב־13 במאי 1987, ערב יום העצמאות של ישראל, ונמנה עם אחרוני מסורבי העלייה הבולטים ששוחררו באותה תקופה. ביולי 1987 עלה לישראל עם משפחתו.

קליטה בישראל וסיוע לעולי ברית המועצות

לאחר עלייתו התיישב אדלשטיין באלון שבות שבגוש עציון. הוא מילא שירות לאומי בצה"ל, עסק בחינוך ובהמשך מילא תפקידי ניהול בבתי ספר. ניסיונו כמורה לעברית וכמי שחווה בעצמו את המעבר מן החברה הסובייטית לישראל העניק לו היכרות ישירה עם צורכיהם של עולים חדשים: שפה, דיור, תעסוקה, חינוך והשתלבות במוסדות המדינה.

בשנים 1988–1996 כיהן כסגן נשיא הפורום הציוני, ארגון שייצג מסורבי עלייה ופעילים ציונים שעלו מברית המועצות. הוא עסק גם בקליטת עולים במסגרת מלי"ץ. הפעילות הזאת התקיימה בשנים שבהן ישראל קלטה גל עלייה גדול ממדינות ברית המועצות לשעבר, והיא סייעה להעניק לעולים קול מאורגן בשיח הציבורי ולתווך ביניהם לבין מוסדות המדינה.

הקמת ישראל בעלייה

יחד עם נתן שרנסקי ופעילים נוספים היה אדלשטיין ממייסדי מפלגת "ישראל בעלייה", שנועדה לייצג את ציבור העולים ולקדם את השתלבותו בחברה הישראלית. בבחירות 1996 נבחר לראשונה לכנסת ומונה לשר לקליטת עלייה. מינויו נשא משמעות סמלית ומעשית כאחד: אסיר ציון לשעבר קיבל אחריות ממשלתית על המשרד המלווה עולים בצעדיהם הראשונים במדינה שאליה נאבק להגיע.

כשר לקליטת עלייה בשנים 1996–1999, ובהמשך כסגן השר לקליטת עלייה בשנים 2001–2003, עסק במדיניות הנוגעת לדיור, לשירותים ולהשתלבותם של עולים. אחד המיזמים שקידם המשרד בתקופתו עסק בפתרונות דיור מסובסדים לעולים קשישים. מעבר לתוכניות מסוימות, עצם השתתפותם של מנהיגי העלייה בקבלת ההחלטות סייעה להפוך את ציבור העולים מקהילה המבקשת סיוע לציבור המשפיע על סדר היום הלאומי.

חקיקה ושירות ציבורי בכנסת

אדלשטיין כיהן בכנסת בשנים 1996–2006 ושב אליה בפברואר 2007. פעילותו הפרלמנטרית לא הוגבלה לענייני עלייה. בין יוזמותיו היה תיקון לחוק בתי המשפט, שאושר בשנת 2001 ואִפשר, בתנאים שנקבעו בחוק, לאדם שאינו עוסק בייצוג דרך קבע לייצג ללא תמורה בעל דין בבית משפט לתביעות קטנות. הוא גם יזם תיקון בתחום ההגנה על בעלי חיים, שנועד למנוע נטישת בעלי חיים ולאפשר לגופים שטיפלו בבעל חיים נטוש לדרוש מן הנוטש את הוצאות הטיפול.

לאחר שמפלגת ישראל בעלייה התמזגה עם הליכוד בשנת 2003, המשיך אדלשטיין בפעילותו הפרלמנטרית במסגרת הליכוד וכיהן גם כסגן יושב ראש הכנסת. משנת 2009 עד 2013 שימש שר ההסברה והתפוצות. בתפקיד זה עסק בקשריה של מדינת ישראל עם קהילות יהודיות בעולם ובהצגת עמדותיה בזירה הבינלאומית. עבור מי שזכה בצעירותו לתמיכת יהדות התפוצות, הטיפול הממשלתי בקשר שבין ישראל לקהילות העולם היה המשך ישיר לפרק מוקדם בחייו.

שבע שנים כיושב ראש הכנסת

במרץ 2013 נבחר אדלשטיין ליושב הראש ה־16 של הכנסת, ברוב של 96 חברי כנסת וללא מתנגדים. הוא נבחר לתקופות כהונה נוספות ב־2015 וב־2019 וכיהן בתפקיד עד מרץ 2020. שבע שנות כהונתו הציבו אותו בין יושבי ראש הכנסת שכיהנו תקופות ממושכות במיוחד.

יושב ראש הכנסת אחראי לניהול המליאה, לשמירה על תקנון הבית ולייצוג הכנסת בישראל ומחוצה לה. אדלשטיין הדגיש בנאומיו את הכנסת כמוסד של שירות ציבורי ואת חובתם של נבחרי הציבור לשאת באחריות כלפי כלל האזרחים, לרבות מי שלא הצביעו עבורם. בתקופתו ביקש גם לחזק את יכולת הפיקוח של הכנסת על עבודת הממשלה. בשנת 2017 יזם את הקמת יחידת הכנסת לתיאום הפיקוח הפרלמנטרי, שנועדה לסייע לוועדות ולחברי הכנסת לעקוב אחר יישום החלטות, התחייבויות ממשלתיות ועבודת הרשות המבצעת.

נאום עברי בפרלמנט הרוסי

אחד הרגעים הסמליים ביותר בכהונתו התרחש ביוני 2017, כאשר הגיע לביקור רשמי ברוסיה. אדלשטיין שב אל הבית שבו נערך החיפוש שהוביל למעצרו ואל תא הכלא שבו הוחזק. לאחר מכן נאם בעברית בפני הבית העליון של הפרלמנט הרוסי. הוא הזכיר כי שלושים ושלוש שנים קודם לכן נאסר במוסקבה בשל הוראת אותה שפה שבה פנה עתה אל מארחיו כיושב ראש כנסת ישראל. המעמד ביטא לא רק סגירת מעגל אישית, אלא גם את השינוי ההיסטורי במעמדם של יהודי ברית המועצות: מעבר מהוראת עברית בסתר לייצוגה הפומבי של מדינת ישראל בלב מוסדות השלטון הרוסיים.

ניהול מערכת הבריאות בתקופת הקורונה

במאי 2020, בעיצומו של משבר הקורונה, מונה אדלשטיין לשר הבריאות וכיהן עד יוני 2021. הייתה זו תקופה של אי־ודאות רפואית, עומס ציבורי וצורך להרחיב במהירות את יכולות הבדיקה, הטיפול והחיסון. במהלך כהונתו מינה את פרופ' חזי לוי למנכ"ל משרד הבריאות ואת פרופ' רוני גמזו לממונה על המאבק בקורונה.

משרד הבריאות בתקופתו היה שותף לניהול מבצע החיסונים הנרחב שהחל בדצמבר 2020 ולפיתוח מתווה "התו הירוק", שאִפשר למתחסנים ולמחלימים לשוב בהדרגה למקומות עבודה, לאירועי תרבות ולפעילות ספורט בכפוף לכללים. בסוף 2020 סיכם עם שר האוצר על תוספת של 50 מיליון שקלים לסל התרופות. החלטותיו התקבלו בתוך משבר משתנה במהירות, אך כהונתו מזוהה עם השלב שבו החיסונים נעשו לכלי המרכזי ביציאה ההדרגתית מהגבלות הקורונה בישראל.

ועדת החוץ והביטחון

בינואר 2023 נבחר אדלשטיין ליושב ראש ועדת החוץ והביטחון של הכנסת וכיהן עד אוגוסט 2025. הוועדה היא מן המרכזיות והרגישות בכנסת, ותפקידה לפקח על מדיניות החוץ, צה"ל, שירותי הביטחון והיערכות המדינה לאיומים. בתקופתו קיימה הוועדה דיונים בנושאי כשירות צה"ל, מוכנות בגבול הצפון והיבטים שונים של המלחמה שהחלה לאחר מתקפת 7 באוקטובר 2023, לרבות סוגיית החטופים.

במהלך כהונתו קידם גם תיקון לחוק יישום תוכנית ההתנתקות, שביטל את איסור השהייה בחלק מן השטחים שפונו בצפון השומרון. בשנת 2025 הסתיימה כהונתו כיו"ר הוועדה על רקע מחלוקת סביב נוסח חוק הגיוס ועמידתו על שילוב סנקציות אפקטיביות כלפי מי שלא ימלאו את חובת השירות. ללא קשר להערכות הפוליטיות השונות, תפקידיו בוועדה ובממשלה משקפים מעבר מתמשך מן המאבק על זכויות יהודיות בברית המועצות לעיסוק בליבת האחריות הממלכתית של ישראל.

מורשת של שפה, עלייה ואחריות ציבורית

החוט המקשר בין פרקי חייו של אדלשטיין הוא כוחה של העברית כמפתח להשתייכות. בברית המועצות הוא לימד אותה בסתר כדי לאפשר ליהודים להכיר מחדש את עמם ולהתכונן לעלייה. בישראל הוא פעל במערכות החינוך והקליטה, סייע להעניק לעולים ייצוג פוליטי, ובהמשך ניהל את דיוני הכנסת בעברית שאסרו עליו פעם ללמד.

סיפורו מאיר גם את חשיבותה של הסולידריות היהודית הבינלאומית. המאבק לשחרורו לא היה מאמץ של אדם או קהילה אחת, אלא חלק מתנועה עולמית שאיחדה יהודים, ארגוני זכויות אדם ומנהיגים מדיניים. לאחר שחרורו היה אדלשטיין לאחד מן האנשים שהביאו את ניסיונם של מסורבי העלייה אל תוך המערכת הישראלית עצמה. בכך תרם להפיכת מורשת המאבק הסובייטי מזיכרון של רדיפה למקור של מנהיגות, מעורבות אזרחית והשפעה על המדינה.

הערת מערכת על עצם ההכללה

יולי אדלשטיין נכלל באתר אף שדמותו ופועלו שנויים במחלוקת בקרב חלקים רחבים בציבור. ההכללה אינה קובעת כי ההשפעה חיובית או שלילית; היא משקפת את המקום המשמעותי שיש לדמות זו בעיצוב ההוויה, התרבות ואורח החיים בקרב הציבור, שבאופן טבעי ישנם הרואים בכך פעילות חיובית ואף הירואית וישנם הרואים בכך פעילות המנוגדת להשקפת עולמם. עצם קיומן של הערכות מנוגדות הוא חלק מן התיעוד ההיסטורי המצדיק את הכללת הדמות המשמעותית והמשפיעה הזו במורשת העם היהודי.

מדוע יולי יואל אדלשטיין ראוי לציון כערך חשוב במורשת

יולי יואל אדלשטיין ראוי להיכלל בארכיון מורשת (Moreshet) משום שבביוגרפיה שלו נפגשים כמה תהליכים מכריעים בתולדות העם היהודי ומדינת ישראל: שימור הזהות היהודית תחת השלטון הסובייטי, הוראת העברית כמפעל של התנגדות תרבותית, המאבק הבינלאומי למען מסורבי העלייה, קליטת העלייה הגדולה והשתלבות העולים בהנהגת המדינה. אלה אינם רק תארים ותפקידים, אלא רצף של עשייה שהשפיע על תלמידי עברית במחתרת, על עולים שנזקקו לייצוג ולסיוע ועל מוסדות הציבור הישראליים.

תיעוד סיפורו ב־Moreshet.com שומר פרק חשוב בזיכרון היהודי המודרני: אדם שנכלא בשל רצונו לחיות כיהודי בישראל ולימים עמד בראש בית הנבחרים שלה. מורשתו הציבורית מוסיפה להתפרש בדרכים שונות, אך תרומתו לתיעוד מאבק יהדות ברית המועצות, לחיזוק מקומם של העולים בשיח הישראלי ולשירות המדינה בתפקידי הנהגה בכירים מעניקה לסיפורו משמעות היסטורית, יהודית ואזרחית מובהקת.