הלל נאמן

הלל נאמן (23 בנובמבר 1929 – 23 במרץ 2019) היה שחקן, במאי ומורה ישראלי, ממייסדי תיאטרון "במת השחקנים" ומייסד "האכסניה ללימודי התיאטרון". במשך יותר משישה עשורים פעל על הבמה, מאחורי הקלעים ובכיתות הלימוד, והיה שותף להתפתחותו של התיאטרון העברי בישראל בתקופה של תמורות אמנותיות וחברתיות עמוקות.

מילדות בארץ ישראל אל עולם התיאטרון

נאמן נולד באוסטריה בשם הלמוט פריש. אמו הייתה ז'ניה וידוצ'נסקי (ודאי), לבית פריש. בשנת 1936, כשהיה בן שבע, עלה עם משפחתו לארץ ישראל. לאחר לימודיו בבית הספר התיכון התגייס ב-1946 לפלמ"ח, השתתף בקרבות מלחמת העצמאות, ולאחר שחרורו נמנה עם מייסדי קיבוץ צרעה. חוויותיו כאיש דור המדינה, שבנה את חייו ואת מוסדותיו של היישוב העברי, ליוו את עבודתו האמנותית ואת תפיסתו את התיאטרון כמעשה חי, אישי וקהילתי.

בהמשך למד במשך שלוש שנים בבית הספר למשחק בניהולה של מניה ארנון, וכן בסטודיו של פיטר פריי והיי קיילוס. בשנים 1953–1959 שיחק בהצגות בתיאטרון האוהל ובתיאטרון הקאמרי, ובשנים 1960–1965 השתתף בהפקות תיאטרון חיפה. כך צבר ניסיון במגוון מסגרות, מסגנונות משחק ומסוגי קהל, ניסיון שהפך לימים לבסיס לעבודתו כמורה וכבמאי.

במה עצמאית ויצירה ישראלית חדשה

ב-1965 היה נאמן בין מייסדי "במת השחקנים", שבה פעל כשחקן, במאי ומורה למשחק. שלוש שנים לאחר מכן פרש מן התיאטרון והקים את "התיאטרון הפתוח" — תיאטרון שוליים שביקש להעניק מקום ליוצרים ישראלים ולחומרים שלא תמיד מצאו במה בתיאטראות הממוסדים. בתקופה שבה הצגת מחזות חדשים של יוצרים מקומיים עדיין לא הייתה מובנת מאליה, העלה נאמן מחזות מאת עמוס קינן, חנוך לוין וישראל אלירז.

במסגרת זו ביים את "יומנו של הגנב" מאת ז'אן ז'נה ואת "סולומון גריפ" (1970), מחזהו הראשון של חנוך לוין שלא היה סאטירה פוליטית. הצלחת ההפקה המחישה את יכולתו לזהות קול דרמטי חדש ולתת לו תנאים להתפתח. נאמן לא הסתפק בבימוי טקסטים מוכרים; הוא ביקש לבנות סביב המחזה תהליך עבודה שאפשר לשחקנים וליוצרים לגלות את אופיו הייחודי.

לאחר סגירת "התיאטרון הפתוח" ב-1970 המשיך לביים באופן עצמאי. בתיאטרון הקאמרי ביים את "חיים חיים" מאת אלי שרייבר ואת "החי על המת" מאת ישראל אלירז, הפקה שנחשבה לאחת הראשונות בישראל ששילבו קולנוע ותיאטרון. ב-1972 הצטרף לקאמרי כבמאי וכשחקן, והיה חבר בוועדה האמנותית שלו. במסגרת זו הקים את "במה 2" באולם צוותא — במה נוספת שאפשרה לתיאטרון להציג יצירות בעלות אופי ניסיוני ואינטימי יותר.

באותה תקופה ביים גם את "בוא יבוא המלאך" מאת משה בן-שאול, בהפקה משותפת של הקאמרי וצוותא, את "החשבון" מאת ג'ון הרברט ואת "השפעת קרני הגמא על ציפורני החתול". לאחר שעזב את הקאמרי ב-1976 המשיך לעבוד כבמאי עצמאי, ובהמשך ביים גם בתיאטרון החאן. במקביל הקים ברמלה תיאטרון חובבים, שבו פעל בין השאר יוסי סיאס בצעירותו, ועבד על פרויקט תיאטרוני בשיתוף עם יגאל מוסינזון. בשנת 1999 חזר לצוותא וביים את "פרפר בתוך אגרוף", שבו גילם ישראל פוליאקוב לראשונה תפקיד דרמטי.

מורה שבנה שחקנים מתוך היכרות אישית

התרומה המרכזית של נאמן הייתה אולי בתחום ההוראה. ב-1987 החל ללמד בבית הספר למשחק של סמינר הקיבוצים ולביים בו הפקה שנתית. בשנת 1990 הקים את "האכסניה ללימודי התיאטרון", מוסד שבו לימד משחק בהוראה אישית עד סוף ימיו. שיטת העבודה שלו התבססה על היכרות מעמיקה עם אישיותו של השחקן ועל פיתוח זהותו האישית ככלי להבנת הדמות ולגילום אמין שלה.

בעבור נאמן, לימודי משחק לא היו רק רכישה של טכניקות. הוא ביקש מן השחקן להכיר את עצמו, להבין את מניעי הדמות ולהגיע אל התפקיד מתוך תהליך ממושך של התבוננות, חזרות והבשלה. גם בהפקות שביים נהג להקדיש זמן רב לחזרות, לשתף את השחקנים בתהליך היצירתי ולעיתים אף לערב אותם בבימוי. גישה זו העניקה לתלמידים ולשחקנים אחריות אמנותית, ולא רק הוראות ביצוע.

במקביל לאכסניה לימד וביים בבית צבי, בבית הספר למשחק ניסן נתיב ובבית הספר למשחק בחולון. בכך השפיע על קהילת התיאטרון לא רק באמצעות ההצגות שהעלה, אלא גם באמצעות שחקנים ויוצרים שהמשיכו את דרכם על במות ישראל.

בימוי הצגות יחיד וקולנוע

נאמן ביים שורה של הצגות יחיד, ובהן "מורה שיגעון" בכיכובה של יונה אליאן, שזכתה בפרס כינור דוד; "כסף קטן" מאת יהודית הנדל, בכיכובה של רחל דובסון במסגרת תיאטרונטו; "העלמה אלזה" בכיכובה של דפנה דקל, שעל עבודתו בה זכה בפרס הבימוי בתיאטרונטו; ו"הגר" בכיכובה של ירדן בר-כוכבא, שזכתה בפרס הראשון בתיאטרונטו. הוא ביים גם את "בן החולות" עם רבקה בכר ואת "אומי" עם מלי גולד, וכן הפקה של "העלמה אלזה" עם קאיפו כהן ב-2011.

עבודתו כשחקן נמשכה גם בקולנוע. הופעתו הראשונה הייתה ב"חולות לוהטים" (1960), ובהמשך שיחק בין השאר ב"השוטר אזולאי" (1971), "ג'וקר" (1976), "קשר הדבש" (1977), "זוג נשוי" (1983), "חייל הלילה" (1984) ו"מאחורי הסורגים" (1984). הוא הופיע גם ב"אישה זרה", "שלג באוגוסט", "דו-קרב" ובסרטים נוספים. תפקידיו כללו דמויות מגוונות — ממפגין ועד קצין ביטחון ואב — והרחיבו את נוכחותו מעבר לעולם התיאטרון. לאורך השנים שיחק וביים גם בתסכיתי רדיו.

אנתרופוסופיה ותפיסת האדם

בשנות ה-80 נחשף נאמן לאנתרופוסופיה בעקבות הרצאה של ישעיהו בן-אהרן. החשיפה השפיעה על תפיסתו את החיים ואת עבודת התיאטרון. הוא אירח בביתו בגבעתיים קבוצת לימודי אנתרופוסופיה, וההתעניינות הזאת השתלבה בגישתו החינוכית: התייחסות לשחקן כאדם שלם, בעל עולם פנימי, ולא רק ככלי לביצוע טקסט.

הלל נאמן נפטר ב-23 במרץ 2019, והותיר אחריו את רעייתו עפרה ואת בתו, השחקנית נטלי נאמן. גם בשנותיו האחרונות, כאשר היה מרותק למיטתו בשל בעיות בריאותיות, נותרה עבודתו החינוכית והאמנותית חלק מן הזיכרון של תלמידיו ועמיתיו.

מדוע הלל נאמן ראוי לציון כערך חשוב במורשת

הלל נאמן ראוי להיזכר כדמות שבנתה תשתית לתיאטרון הישראלי בכמה מישורים בעת ובעונה אחת. הוא היה שחקן פעיל, במאי שחיפש דרכים חדשות לספר סיפור, יזם שהקים מסגרות עצמאיות ומורה שהקדיש את עיקר כוחו לפיתוחם של אחרים. הקמת "התיאטרון הפתוח" ו"במה 2" הרחיבה את אפשרויות היצירה עבור מחזאים ויוצרים ישראלים; עבודתו עם הצגות יחיד תרמה למעמד המיוחד של הסוגה בישראל; ו"האכסניה ללימודי התיאטרון" ביטאה אמונה עמוקה בהוראה אישית ובצמיחתו של השחקן מתוך זהותו.

הסיפור של נאמן הוא חלק מן המורשת התרבותית של מדינת ישראל: סיפורו של דור שהשתתף בבניית הארץ, ולאחר מכן בנה בה גם שפה אמנותית ומוסדות תרבות. משום שהשפעתו ניכרה לא רק ביצירות שביים אלא גם באנשים שלימד ובקהילות התיאטרון שטיפח, מקומו טבעי בארכיון מורשת (Moreshet). הכללתו ב-Moreshet.com משמרת את זכרו של איש תיאטרון שהקדיש את חייו לבמה, לחינוך וליצירה הישראלית.