גיורא גודיק

קורות חייו

גיורא גודיק נולד בשנת 1921 בוורשה בירת פולין, דור שלישי למשפחת שחקנים בפולין וברוסיה. אביו היה השחקן ולדיסלב גודיק (אנ'). התחנך בבית הספר היהודי של מגנוס קרינסקי בעירו, ואחר כך למד משפטים באוניברסיטת וילנה. שירת בארטילריה בצבא הפולני במלחמת העולם השנייה. באפריל 1948 עלה לישראל. עם הגעתו גויס לצה"ל ושירת בחיל התותחנים עד שחרורו בדרגת רב-סרן ב-1955. עם שחרורו מצה"ל קיבל הלוואה של 1,000 לירות ופנה להגשים חלום ישן. הוא פתח תחילה משרד אמרגנות קטן בחדר ששכר ברחוב שינקין בתל אביב. אחת הלקוחות הראשונים שלו הייתה יפה ירקוני. אולם כבר בחודש הפעילות הראשון שלו הפסיד את כל סכום ההלוואה.

פעילותו כאמרגן

משנת 1957 החל בהבאת אמנים מצליחים בחו"ל להופעות בישראל, בין הבולטים בהם היו:

בשנת 1961 קצר הצלחה עם ההפקה המיובאת-למחצה של "סיפור הפרברים" שהועלתה בשיתוף פעולה עם "הבימה". ב-1969 חתם על חוזה עם הבמאי היהודי-פולני אלכסנדר פורד להפקת שלושה סרטים (אביו של גודיק השתתף בסרט של פורד משנת 1948).

תיאטרון משלו

ב-1964 החליט להקים תיאטרון בעצמו, בעקבות ההצלחה שקצר עם "סיפור הפרברים", התיאטרון החדש, תיאטרון גיורא גודיק, העלה את "גבירתי הנאווה", מחזמר בהפקה כמו-אמריקנית, שהפך לסיפור הצלחה (בכיכובה של רבקה רז).

ההימור השני שלו היה המחזמר "איך להצליח בעסקים מבלי להתאמץ" (1965), שבו הושקעו 500 אלף לירות. ההפקה ירדה מהבמה לאחר שבעים הצגות בלבד בלי שהחזירה את ההשקעה. גודיק לא נרתע ומיהר לתחנה הבאה: המחזמר "כנר על הגג", שהוצג לראשונה ביוני 1965 וזכה להצלחה רבה.

בהמשך, ב"קולנוע אלהמברה" שחכר ביפו, המשיך גודיק להתמקד בסוגת המחזמר, והעלה הפקות נוספות - שחלקן היו להצלחות ענק, אך כמה מהן היו כישלונות. בין המחזמרים שהעלה: "המלך ואני", "איש למנשה", "קזבלן" בכיכוב יהורם גאון (שהוצג 606 פעמים, שיא הופעות להצגה בתקופה ההיא), "איי לייק מייק" ו"לחיי הסוסים שיוציאו את עם ישראל מהבוץ", הפקה שגררה אותו עמוק לתוך הבוץ, כיוון שחובותיו הכספיים הפכו גדולים. כשהפקת "יום האבא" נקלעה לקשיים, גודיק אף נאלץ לביים בעצמו את המחזה. אבל המבקרים קטלו את ההצגה והיא הורדה מן הבמה לאחר זמן קצר.

כל ערב בכורה של גודיק היה אירוע חברתי נוצץ, וגודיק אף המליך - בין לילה כמעט - עשרות כוכבי במה אלמוניים, בהם: רבקה רז, שמואל רודנסקי, תיקי דיין, בומבה צור, שולה חן, יהורם גאון, חיים טופול ואחרים. הוא שילם להם משכורות שלא יכלו לחלום עליהם קודם. את חלקם שלף מהתיאטראות הרפרטואריים. בשיאו העסיק גודיק בתיאטרון שלו כ-200 עובדים.

ב-1972, ערב הפקת המחזמר החדש, "מותק אני לא שומע כשהברז פתוח" בבימויה של עדנה שביט, לאחר שכבר לוהקו השחקנים לתפקידים הראשיים (עודד תאומי ומרים גבריאלי), נמלט גודיק במפתיע מישראל, כשהוא משאיר אחריו שורת נושים והרבה שחקנים המומים. אשתו, אמה, באה בעקבותיו. בני הזוג נאלצו להותיר בארץ את שני ילדיהם: אדית, שהייתה כבר נשואה, וזאב, שעמד לפני גיוס.

סוף דרכו

ההידרדרות הייתה תלולה ומהירה. בפרנקפורט מכר גודיק עם אשתו נקניקיות במזנון סמוך לתחנת הרכבת, באזור של פשע, כשבין לקוחותיהם היו עבריינים וזונות. בני הזוג עבדו מבוקר עד לילה, והאמינו שעוד יחזרו לארץ ויחזירו את חובותיהם. ארבע שנים לאחר שהוכרז בישראל עבריין נמלט ויתר גודיק על אזרחותו הישראלית למען אזרחות גרמנית. גודיק הצליח בעבודה קשה לרכוש עוד מסעדה, ועוד אחת, ובסופו של דבר צבר מספיק כסף כדי להחזיר את רוב חובותיו. במקביל ניהל מגעים לחזור לארץ ולהחזיר את החובות. ב-1977 התגלה אצלו סרטן מתקדם במעיים, והוא נפטר בגרמניה בגיל 56 . גודיק נקבר בגדרה. אשתו אמה לא יכלה לבוא מגרמניה להלוויה כיוון שהייתה עלולה להעצר. לגודיק נערך טקס אזכרה בתיאטרון הבימה, בנוכחות קהל רב ובהשתתפות שחקנים ואנשי תיאטרון.

בתו אדית (1947–2014) הייתה אמנית שיצרה בשיתוף עם בן-זוגה, ארנסטו לוי. בנו זאב הוא מסעדן בלונדון ונרתם לכיסוי מרבית חובותיו של אביו.

לדברי ארי דוידוביץ', במאי הסרט התעודי "מחכים לגודיק", תרומתו הרבה של גודיק לתרבות הישראלית נשכחה, בין השאר בשל הדימוי שנוצר לו של עבריין נמלט. בקשתו של דוידוביץ' מעיריית תל אביב, להנציח את זכרו של גודיק על ידי קריאת רחוב על שמו, סורבה בשל היותו, לטענת חברי ועדת השמות העירונית, עבריין. דימוי זה גרם לבני משפחתו לחיות מחוץ לישראל ולא להילחם על הנצחתו או על שמו הטוב.

הנצחתו

בקיץ 2007 הושלמה הכנת הסרט הדוקומנטרי "מחכים לגודיק", סרט תיעודי מוזיקלי, המגולל את סיפור עלייתו ונפילתו של גיורא גודיק. סרטו של ארי דוידוביץ' מציג את סיפורו הטרגי של האיש שנגע בחלום והתרסק, לצד סיפורה של תקופה בלתי נשכחת ושל ז'אנר המחזמר בגרסתו המקומית. הסרט הוקרן בבכורה במסגרת תחרות וולג'ין בפסטיבל הקולנוע ירושלים.

באולם אלהמברה המשופץ מוצגת דרך קבע תערוכת צילומים לזכרו.