אשרף מרואן

זהותו של מרואן הלכה ונחשפה מאז פרסם ב-1993 ראש אמ"ן במלחמת יום הכיפורים, אלי זעירא, את זיכרונותיו. העיתונאי רונן ברגמן נתן לו את הכינוי הפיקטיבי "בבל", ובמשך כמה שנים הוא נודע בכינוי זה שמעולם לא היה כינויו הרשמי. הוא כונה על ידי המוסד "המלאך". ב-2002 חשף העיתונאי אהרן ברגמן בלונדון את זהותו המלאה של מרואן. ב-2007 קבע המשנה לנשיא בית המשפט העליון בדימוס, תיאודור אור, בבוררות בין ראש המוסד במלחמה, צבי זמיר, לראש אמ"ן במלחמה, אלי זעירא, כי זהותו של מרואן הודלפה לעיתונאים זרים וישראלים על ידי זעירא. כמה שבועות לאחר פרסום מסקנותיו של אור נפל מרואן ממרפסת דירתו בלונדון אל מותו. יש הטוענים כי חוסל על ידי המודיעין המצרי בהוראתו של הנשיא מובארק, ואילו מעטים טוענים כי חוסל על ידי אנשי "המוסד" הישראלי.

כיוון שמרואן היה מי שהתרעתו ברגע האחרון מנעה הפתעה מוחלטת, נוצר הרושם בציבור כאילו הוא היה המקור שהיה אמור לתת התרעה. בפועל, כפי שעולה מעדויותיהם של מקבלי ההחלטות ב-1973 בפני ועדת אגרנט, הם נסמכו בעניין התרעת המלחמה על "אמצעי האיסוף המיוחדים" של אמ"ן ולא על מרואן. שאלת נאמנותו של מרואן עלתה על הפרק עם פרסום ספרו של אלי זעירא על המלחמה, בו טען כי מרואן היה סוכן כפול והונה את ישראל. מבין כל הגורמים המעורבים בפרשה – אנשי אמ"ן והמוסד כאחד – זעירא הוא העיקרי הגורס כך מפורשות. לאחר מותו זכה מרואן במצרים להלוויה מכובדת, אולם לא מעט מאמצעי התקשורת במצרים נוטים לקבל את הטענה כי אכן ריגל רק לטובת ישראל.

ביוגרפיה

אשרף מרואן נולד במצרים ב-1944, למשפחה מצרית מכובדת. אביו עשה קריירה צבאית וסיים את תפקידו בדרגת אלוף (ליווא) כסגן מפקד דיוויזיית משמר הרפובליקה. בשנת 1965 סיים מרואן תואר ראשון בכימיה והתגייס לצבא מצרים. שנה לאחר מכן התחתן עם מונה, בתו השנייה של הנשיא גמאל עבד אל נאצר, אחרי שהיא התאהבה בו כשנפגשו במגרשי הטניס בהליופוליס. בשנת 1968, אחרי שנתיים של שירות צבאי, הועבר ללשכת הנשיאות של נאצר תחת פיקוחו של סמי שרף, מי שנשא בתואר ראש הלשכה ובפועל הפעיל שירות מודיעין שעקב, בשירותו של נאצר, אחרי כל הקורה במצרים. זמן מה לאחר מכן הגיע מרואן ללונדון ללמוד לתואר שני בכימיה. המשכורת שקיבל לא הספיקה לו, לרעייתו ולבנם הקטן, בין השאר מכיוון שמרואן אהב להמר והוא ואשתו אהבו את החיים הטובים, אך היקרים, בלונדון. בני הזוג אל סבאח, מכווית, עשירים מופלגים שהכירו והעריצו את נאצר, נתנו למרואן ואשתו כספים. השגרירות המצרית דיווחה לנאצר על כך, והוא החזיר אותו לקהיר ודרש מבתו להתגרש ממנו. היא סירבה, ומרואן קיבל הוראה להסתפק בחיים צנועים יותר. אולם נאצר, שפחד שיחזור לסורו בלונדון, הסכים שהוא ייסע רק כדי להגיש את העבודות שלו ולעבור מבחנים. הנישואים הכניסו אותו לחוג הפנימי של הנשיא, והוא עשה כמה שליחויות בשמו. לדוגמה, במרץ 1969, לאחר שנאצר מינה את אחמד איסמעיל עלי לשר המלחמה, התפטר סעד א-שאזלי שהיה הרמטכ"ל באותה העת. נאצר שלח את מרואן עם איגרת אישית לשכנע אותו לחזור לתפקידו. לאחר דין ודברים שב שאזלי לתפקידו.

לאחר מות נאצר

לאחר מות נאצר ותחילת נשיאותו של אנואר סאדאת בספטמבר 1970 מעמדו של מרואן במצרים השתפר. בניגוד לנאצר שחשד במרואן ובטוהר מידותיו, סאדאת שבחייו האישיים היה נהנתן לא קטן, נזקק לתמיכתו של מרואן כביטוי ללגיטימציה לשלטונו מצד משפחת נאצר. בעוד ששאר בני משפחתו של נאצר לא ראו בסאדאת יורש ראוי, מרואן ואשתו מונה היו מוכנים לתת לסאדאת את תמיכתם ועל רקע זה התחזק מעמדו של מרואן בארמון הנשיאות. במאי 1971, בעיצומו של מהלך מנע שיזם סאדאת נגד כמה מהאישים החזקים במצרים שאיימו על שלטונו, העניק לו מרואן סיוע חשוב. לפי מקורות שונים הוא הזהיר את סאדאת מפני הקושרים נגדו והביא לו מסמכים מפלילים עליהם מהכספת האישית של נאצר. סאדאת עצמו נהג לומר כי בכך מרואן "האיר את דרכו". לאחר חיסול ניסיון הקשר מינה אותו סאדאת אחראי לשני נושאים: יחסי מצרים עם סעודיה, שמימנה חלק לא קטן מהתקציב המצרי, ויחסי מצרים עם לוב של קדאפי, שסייע למצרים להצטייד במטוסי תקיפה ארוכי טווח. בשל תפקידיו אלה ובשל עניינו של סאדאת בהצגת מרואן כחוליית קישור בין שלטונו לשלטון נאצר, מרואן נשאר צמוד למנהיג המצרי, כולל בתקופה שלפני מלחמת יום הכיפורים. בצד עסקיו הפרטיים, הוא שימש גם כיועץ לסאדאת - התלווה למסעותיו בעולם הערבי, נכח בפגישותיו והשיג נגישות רבה לחומר אסטרטגי-מדיני וצבאי.

לאחר מלחמת יום הכיפורים

מרואן שימש בתפקידים רבים בארצו ובהם: מנהל לשכתו של אנואר סאדאת וממונה על ההסברה מטעמו, יושב ראש האיגוד הערבי לתעשיות מלחמה, ואף כמפקד שירות הביטחון של סאדאת. המלחמה חיזקה את מעמדו של מרואן ואחריה הוא נשלח לשליחויות דיפלומטיות חשאיות מטעמו של סאדאת, בין השאר גם אל נשיא סוריה, חאפז אל-אסד. סאדאת גם מינה את מרואן להיות איש הקשר שלו עם ראש תחנת ה-CIA בקהיר וביחד השניים היו ציר מרכזי ביחסים המתפתחים בין מזכיר המדינה האמריקאי, הנרי קיסינג'ר, וסאדאת שנטש את המחנה הסובייטי ועלה על המרכבה האמריקאית.

בשיא כוחו הסתמן מרואן כמועמד הנשיא לתפקיד שר החוץ, אולם היריבים הרבים שצבר בצמרת המצרית ומעשי שחיתות שונים שדבקו בו, הובילו לתחילת נפילתו. ב-1975 הוא סולק מארמון הנשיאות לתפקיד ראש הרשות הערבית לתיעוש, רשת מפעלים שהוקמה בכספי הנפט של סעודיה ומדינות המפרץ כדי ליצר אמצעי לחימה עבור מצרים והעולם הערבי. בתפקיד זה הוא יצר קשרים עם עולם העסקים הבינלאומי, דבר שניצל היטב לאחר שעזב את מצרים (לפריז ולאחר מכן ללונדון).

לאחר רצח סאדאת באוקטובר 1981 עזב מרואן את מצרים ופיתח קריירה בינלאומית כאיש עסקים. מקום מושבו היה בלונדון. לפי מסמכים שהוגשו לפרלמנט בלונדון במהלך חקירה על פעילות של קבוצת LONROH בשנות השמונים מתואר חלקו של מרואן כבעל שליטה בחברה שלובה TRADEWINDS בסחר נשק וחומרי לחימה עם לוב, בניגוד לאמברגו הבריטי על ייצוא נשק ללוב בעקבות מעורבותה בהפלת מטוס פאן אמריקן ב-1988. ב-2001 כיהן כיו"ר פדרציית משקיעי הנדל"ן בבריטניה ואף החזיק במניות מועדון הכדורגל צ'לסי. לאחר מכן כיהן כיו"ר מועצת המנהלים של התאגיד הפיננסי הבינלאומי "סיגמה".

התנדבותו לשמש כסוכן למוסד

באביב 1969 או קיץ 1970, התקשר מרואן לשגרירות ישראל בלונדון וביקש לדבר עם איש ביטחון. הנספח הצבאי סירב להיענות לבקשתו, ולאחר זמן מה התקשר וסורב שוב. מאוחר יותר, השיחה נודעה במקרה לשמואל גורן, ראש מפקדת "המוסד" באירופה, ולראש אגף "צומת" (מודיעין ממקורות אנוש) במוסד, רחביה ורדי, ששהו ביחד בלונדון. גורן, שזיהה את מרואן כחתנו של נאצר, נתן לו מספר טלפון ליצירת קשר. והודיע זאת לראש "המוסד" בתל אביב. לאחר חקירה קצרה הגיעו לתובנה במוסד כי מרואן רגיל לרמת חיים גבוהה, והיותו מצוי בקשיים כלכליים, יכול להוות סיבה מספקת שיסכים לשתף פעולה בעבור בצע כסף. במוסד החליטו לקחת את הסיכון שמדובר בסוכן כפול, חשד שהתבסס לנוכח היות הקשר יזום על ידי מרואן, ולהיפגש עמו. בפגישה הראשונה שלו עם גורן, הסביר מרואן את המוטיבציה שלו, דרש 100,000 דולר עבור כל פגישה, ותיאר את אכזבתו מההפסד המצרי במלחמת ששת הימים. גורן התרשם שהוא איננו סוכן כפול והמליץ למוסד לגייס אותו. הוא ביקש ממרואן להוכיח את אמינותו. אחד המסמכים שמרואן סיפק למוסד היה הפרוטוקול של השיחות המצריות-סובייטיות במהלך הביקור הסודי של נאצר במוסקבה ב-22 בינואר 1970‏. שם הופיעה בקשתו של נאצר שברית המועצות תספק לו מטוסי קרב, שיאפשרו לו להפציץ את שדות-התעופה הצבאיים של ישראל. נטען שממסמך זה התחילו בכירי אמ"ן לטוות את מה שמכונה "הקונספציה". תוך זמן קצר נקבעו עמו הסידורים שהביאו לכך שנפגש עם דובי, סגן ראש שלוחת המוסד בלונדון, במלון בעיר. כך החל הקשר שנמשך 28 שנים בין מרואן והמוסד.

הרואים במרואן כמי שריגל באמת למען ישראל מייחסים את פנייתו לתסכוליו מיחסיו עם נאצר, הצורך שלו בכסף, יצר ההרפתקנות שלו וצרכי אגו.

אחרי שגויס, מונה מפעיל סוכנים של "המוסד" שכונה "דובי", כמפעילו של מרואן, כלפיו הזדהה בשם "מישה". המפגשים ביניהם התקיימו בלונדון ובערים אחרות באירופה אחת לחודשיים-שלושה. מאיר מאיר, ראש ענף 6 (ענף מצרים) בחטיבת המחקר של אגף המודיעין של צה"ל, הצטרף לחלק מהפגישות, כדי לבקש ממנו חומר ספציפי ולתחקר אותו. איכות המידע הייתה כה גבוהה עד שזמיר, בצעד נדיר, החליט לפגוש אותו בעצמו כדי לתהות על קנקנו. שיטת ההתקשרות עם מרואן הייתה מיוחדת. כשהוא היה מחוץ למצרים, בדרך כלל באיטליה, הוא היה מתקשר לנשים יהודיות בלונדון ונותן להן מילת קוד. הנשים היהודיות היו מתקשרות למוסד ומעבירות את מילת הקוד, וכך מפעילו היה יודע על רצונו בפגישה. מרואן סירב לבקשת המוסד להבדק בפוליגרף והמוסד קיבל דרישה זאת, יחד עם דרישתו שלא להפגש עם אנשי מוסד מזרחים.

לפי פרסומים בעיתונות, המשיך מרואן לשרת את המוסד לפחות עד שנת 1977. אורי בר יוסף טוען שמרואן המשיך לעבוד עבור המוסד עד 1998.

המידע שמסר מרואן למוסד

חלק מהמידע שמסר מרואן היה מרעיש, וכלל ידיעות מאומתות שהן חלומו של כל שירות ביטחון בעולם. חומר זה נבדק ונמצא נכון ואמיתי. המידע שסופק היה, רובו ככולו, העתקי מסמכים ופרוטוקולים של דיונים בדרג הגבוה ביותר. המידע ממרואן הגיע בשני אופנים: מידע מתועד, קרי מסמכים, ומידע בלתי מתועד שכלל גם הצבעה על תאריכי מלחמה שונים (נובמבר-דצמבר 1972, מאי 1973).

מרואן העביר לישראל פרוטוקולים של השיחות המצריות-סובייטיות מסוף 1971 ומאפריל 1972, מפגישותיו של סאדאת במוסקבה בהן ניסה לשכנע את הסובייטים להיענות לבקשתו ולספק למצרים מטוסים מתקדמים. בפרוטוקולים היה רשום כי נחתמה עסקת נשק במהלך הביקור ובעקבותיה יגיעו למצרים טנקי T-55, נגמ"שים, ציוד גישור, סוללות טק"א SA-2 ו-SA-3, וכ-50 מטוסי מיג 21, וישנה גם אפשרות כי יגיעו מטוסי מיג-25. מידע זה חיזק בישראל את האמונה בקונספציה.

מידע שהעביר מרואן למוסד עד מלחמת יום הכיפורים:

כ-44 שעות לפני פרוץ המלחמה יצר מרואן, שהיה בפריז, קשר עם מפעילו דובי, בלונדון, וביקש להיפגש בדחיפות עם ראש המוסד, זמיר, כדי לדבר על "הרבה כימיקלים" – מילת קוד למלחמה גדולה. כשהגיע ללונדון בבוקר נודע למרואן במקרה כי המלחמה תתחיל למחרת. בפגישה הארוכה שקיים עם זמיר בלילה שלפני פרוץ המלחמה הוא מסר לא רק על המלחמה העומדת לפרוץ למחרת אלא גם על כך שבפועל אין כוונה מצרית להתקדם לעומק סיני אלא לבצע רק את השלב הראשון בתוכנית המלחמה. כאמור מידע זה הופץ כרבע שעה לפני פרוץ המלחמה אך לא נעשה בו שימוש במלחמה עצמה. מרואן לא טען כי המלחמה תיפתח ב"שש בערב" אלא כי היא תיפתח על פי התוכניות שכבר מסר. במקור היא הייתה אמורה להיפתח ב"אור אחרון" (17:40 ב-6 באוקטובר) אבל ב-3 באוקטובר שונתה שעת ה"שין" כפשרה עם דרישת הסורים לפתוח במלחמה עם שחר. מרואן, שעזב את מצרים יום קודם, לא ידע על כך.

התרעת המלחמה שהעביר מרואן ברגע האחרון הוציאה את מקבלי ההחלטות משנת הלילה שלהם והביאה לתהליך קבלות החלטות מהיר. היא הביאה להאצת תהליך פריסת הצבא הסדיר בקווי החזית בשעות שלפני המלחמה, ולתחילת גיוס צבא המילואים ארבע שעות לפני תחילתה. בכך מנעה התרעתו הפתעה מלאה שהייתה גובה ממדינת ישראל מחיר כבד עוד יותר, כולל נפילת רמת הגולן.

כאשר ב-16 באוקטובר, בעיצומה של המלחמה, איים סאדאת בנאום בפרלמנט המצרי לשגר טילים על ישראל, מרואן יצא לפגוש את זמיר ודובי בפריז ושם מסר להם על כוונותיו של סאדאת והלכי הרוח בצמרת המצרית. מיד אחרי המלחמה יצאה גולדה מאיר לשיחות קריטיות בבית הלבן. קודם שיצאה נפגש מרואן עם זמיר שוב ומסר לו על עמדותיו של סאדאת לקראת המשא ומתן שעתיד היה להיפתח. בעת המשא ומתן על הסכמי ההפרדה עם הסורים, נועד מרואן לבקשת מפעיליו מהמוסד עם הנשיא אסד והעביר לישראל פרטים "מפי הסוס" על עמדות סוריה במשא ומתן.

הטיפול בישראל במידע שהגיע ממרואן

כמו כל מקור אנוש של קהילת המודיעין, כך גם למרואן נעשו בדיקות תקופתיות כדי לקבוע את מידת האמינות והמהימנות של המידע שמסר. בגלל איכות המקור הבדיקות במקרה של "המלאך" היו מפורטות וקפדניות מהרגיל. כל הבדיקות שנערכו על ידי אנשי אמ"ן נסתיימו ללא הכרעה חד משמעית. אורי בר יוסף טוען שכל הבדיקות, גם לפני המלחמה וגם אחריה, הראו כי המידע שמסר, בעיקר המסמכים, היה אותנטי לחלוטין. לדבריו, גם אם היו תהיות לגבי מניעיו, החומר שמסר הראה כי הוא אינו סוכן כפול. על פי דבריו, למסקנה זו הגיעו כל שותפי הסוד לחומר, כולל מי שנחשב למאמין הגדול ביותר בקונספציה השגויה שהובילה לכשל המודיעיני, ראש ענף 6 באמ"ן/מחקר, סא"ל יונה בנדמן.

אמ"ן הטמיע את המידע ממרואן בתחומים הבאים:

א. תפישת המלחמה המצרית (הקונספציה המצרית והקונספציה הישראלית): עד שמרואן החל להעביר את הפרוטוקולים של ישיבות הפורומים הביטחוניים המרכזיים במצרים, כולל ישיבות מטכ"ל והדיונים של סאדאת עם ראשי צבאו, היה ברור כי מצרים תתקשה לצאת למלחמה מבלי שהשיגה ציוד מסוים שיאפשר לה לחצות את תעלת סואץ ולהתקדם לעומק סיני. מהמסמכים שמסר, כמו גם מהפרוטוקולים של השיחות החשאיות בין הצמרת המצרית למנהיגי ברית המועצות, היה ברור מה נדרש בראיית המצרים כדי לצאת למלחמה: בראש ובראשונה ציוד גישור רב וציוד אחר כולל ציוד אלקטרוני, מטוסי תקיפה ארוכי טווח שיוכלו לתקוף את בסיסי חיל האוויר בישראל (כפי שישראל תקפה את המצרים ב-1967), וטילי קרקע-קרקע שירתיעו את ישראל מתקיפת מטרות בעומק מצרים, כפי שעשתה במהלך מלחמת ההתשה. לאחר מינויו של אלי זעירא לתפקיד ראש אמ"ן התקבעה באמ"ן "הקונספציה" לפיה מצרים לא תצא למלחמה לפני שתשיג מטוסי תקיפה ארוכי-טווח וטילי "סקאד". בתחילת יוני 1973 הבהיר מרואן כי המצרים נואשו מהשגת המטוסים ולא רואים עוד בהשגתם משום תנאי ליציאה למלחמה. זמן קצר לפני כן הוא מסר כי ברית המועצות הסכימה למכור טילי "סקאד" למצרים. מסיבות שאינן ברורות עד היום אמ"ן לא קיים דיונים על מידע חדש וקריטי זה שהצביע על כך ש"הקונספציה" כבר אינה רלוונטית. זעירא כמו גם ראש ענף 6 האחראי על מצרים באמ"ן/מחקר המשיכו לדבוק בה ממש עד שהחלה המלחמה.

ב. תוכניות המלחמה המצריות: אמ"ן התכונן ללחימה המצרית על פי התוכנית הדו-שלבית. אמ"ן הוציא מסמך ראשון על התוכנית החד שלבית רק רבע שעה לפני פרוץ המלחמה. בימים הראשונים של המלחמה אמ"ן התעלם מהתוכנית החד שלבית והעריך את מהלכי צבא מצרים לפי התוכניות הישנות. המתקפה המצרית של 14 באוקטובר, שבו הוכה השריון המצרי קשות פורש כתואם את התוכנית הדו-שלבית.

למעט כמה שינויים קטנים, התוכנית שמסר מרואן באפריל 1973 בוצעה במדויק ב-6 באוקטובר 1973.

אמ"ן עקב אחרי תרגילי המלחמה המצריים לכיבוש סיני (תרגילי "תחריר") מאז 1969. על בסיס מעקב זה גיבשו אנשי המחקר באמ"ן הערכה מפורטת של תוכנית ההתקפה המצרית בסיני. מאז הוחל בהפעלתו העביר מרואן למפעיליו את תוכנית המלחמה המצרית הבסיסית ("גרניט") על גלגוליה השונים וזו תאמה גם את מתווה המלחמה שגובש באמ"ן. על פי מתווה זה, המתקפה המצרית הורכבה משני שלבים: חציית התעלה וכיבוש השטח ממזרח לה עד עומק של כעשרה קילומטר באמצעות חמש דיוויזיות חי"ר, וצליחת התעלה ומתקפה לעומק סיני באמצעות דיוויזיות השריון 4 ו-21 וכוחות נוספים. ב-16 באפריל 1972 הוציא אמ"ן מסמך של 40 עמוד בתוספת מפות שתיאר את התוכנית המצרית.

כאשר הורה סאדאת לצאת למלחמה בלי להמתין לאמצעי לחימה, שונתה תוכנית המלחמה המצרית ויעדיה הטריטוריאליים הפכו לצנועים הרבה יותר. מי שהעביר את המידע החשוב ביותר על כך היה מרואן. אף כי אין סימן שהתוכנית החדשה נדונה באמ"ן/מחקר, ראש המוסד גורס כי על פי מידע שהתקבל מסוף 1972 ובאופן מלא יותר בפברואר 1973, הוא הסביר לגולדה מאיר, הממונה הישירה עליו, את מתווה המלחמה המצרי העדכני. במרכזו עמד "כיבוש הגדה המזרחית של תעלת סואץ עד כעשרה קילומטרים מהתעלה והתבססות בכוח גדול, שיכלול .... אמצעים ללוחמה נגד שריון, ובייחוד בטילי הסאגר שהיה ברשותם בכמויות גדולות מאוד.... לבלימת התקפות הנגד של צה"ל בכלל וגרימת אבדות מרביות לכוחות הישראלים התוקפים בפרט." רק לאחר השגת יעדים אלה, היו המצרים מוכנים לשקול אפשרות של העברת דיוויזיות השריון מזרחה ופתוח מתקפה לעומק של 30 קילומטר בתוך סיני. אמ"ן התעלם לאורך כל הדרך ממתווה המלחמה החדש שהעביר מרואן. דקות לפני פרוץ המלחמה, הפיץ אמ"ן/מחקר לקט שקבע, על בסיס המידע שמרואן מסר בלילה לזמיר, כי יעד המלחמה המצרי הוא "כיבוש הגדה המזרחית של התעלה עד לעומק של כעשרה קילומטרים. לאור התוצאות ייקבע ההמשך. בכל אופן אין כוונה להגיע בשלב ראשון למְצרים [מצרי הגידי והמיתלה]."

למרות זאת, עם פתיחת המלחמה התעלמו אנשי אמ"ן ממידע עדכני זה וחזרו להעריך את מהלכי המצרים לפי מתווה תוכניות "גרניט" שאבד עליהן הכלח. בגלל הציפייה לחציית דיוויזיות השריון סמוך לפתיחת המלחמה, אמ"ן פרש כל סימן לאפשרות כזו כחציה בפועל והכנה למתקפה לעומק סיני. בפועל הן לא חצו ולא הייתה כוונה מצרית, לפחות בטווח הזמן המידי, לבצע את השלב השני בתוכנית המלחמה. רק לקראת סוף היום השני למלחמה החל אנשי אמ"ן להבין כי הערכתם לפיה דיוויזיות 4 ו-21 עומדות לחצות בהקדם את התעלה ולפתוח במתקפת שריון לעומק סיני היא מוטעית.

את שורשי התפישה הישראלית לפיה המצרים מבינים כי לא יוכלו לחצות את התעלה בלי לנטרל את עליונות חיל האוויר הישראלי, ניתן לאתר כבר בדיוני המטכ"ל על אפשרויות חידוש האש בסוף 1968. מרואן העביר פרוטוקולים של ישיבות שונות, כולל פגישות צמרת של סאדאת עם הנהגת ברית המועצות במוסקבה, דיונים בין שרי המלחמה והרמטכ"לים של שתי המדינות, ישיבות מטכ"ל מצריות ועוד, אשר איששו פעם אחר פעם את תקפותה של ההנחה הישראלית הבסיסית. מהחומר עלה כי בראיית המצרים הם לא יוכלו לצאת למלחמה לפני שישיגו מסה של מטוסי תקיפה שיוכלו לפגוע בשדות התעופה בישראל ו"נשק מרתיע", בעיקר טילי "סקאד" שיוכלו לפגוע בתל אביב ולהרתיע את ישראל מתקיפת מטרות בעומק מצרים. משה דיין העיד על תקפות הקונספציה בשיחה עם רמי טל שפורסמה בידיעות אחרונות (27 אפריל 1997):

לאחר שסאדאת החליט לצאת למלחמה בלי להמתין למערכות נשק אלה, מרואן דיווח על השינוי בתנאי הסף המצריים ליציאה למלחמה. ב-20 במאי הוא מסר דיווח ראשוני על נכונות סובייטית למכור טילי "סקאד" למצרים וב-3 ביוני 1973 הוא מסר כי הגנרלים המצריים אינם רואים עוד השגת מטוסי תקיפה ארוכי-טווח משום תנאי ליציאה למלחמה ותחת זאת הם בונים על מערך הנ"מ ממערב לתעלה שינטרל את עליונות חיל האוויר הישראלי.

למרות מידע ברור זה אמ"ן דבק בקונספציה הבסיסית שלו, לפיה מצרים לא תצא למלחמה קודם שתשיג מטוסי תקיפה ארוכי טווח וטילי "סקאד", ממש עד היציאה למלחמה. ב-17 בספטמבר, פחות משלושה שבועות לפני פרוץ המלחמה, קבע זעירא בדיון מטכ"ל כי מצרים לא תוכל לצאת למלחמה עד 1975, כיוון שהיא לא תשיג את הכמות הנדרשת של מטוסי תקיפה לפני מועד זה. חמש שעות לפני פרוץ המלחמה קבעה הערכת אמ"ן כי "אנחנו מניחים כי הדרג האסטרטגי במצרים וסוריה מודע להיעדר הסיכוי להצליח במלחמה ולסיכונים בכך."

הפצת החומר הגולמי

החומר ממרואן יצא במתכונתו הגולמית, (חומר "חותל") לתפוצה מצומצמת ביותר ("תפוצה גבוהה") שכללה את ראש הממשלה, גולדה מאיר, שר הביטחון, משה דיין, הרמטכ"ל (חיים בר-לב ואחריו דוד אלעזר) ראש אמ"ן (אהרן יריב ואחריו זעירא), ראש אמ"ן/מחקר, אריה שלו, וראש המוסד, צבי זמיר. קצינים אחרים, בעיקר באמ"ן/מחקר ובלהק מודיעין אוויר (למד"ן) קיבלו רק את המידע שנגע לתחומי אחריותם והופץ תחת כינויי מקור שונים מ"חותל". כך, למשל, ראש ענף 3 (מעצמות) באמ"ן/מחקר ראה חומר שהעביר מרואן ונגע ליחסי מצרים-ברית המועצות, אולם הוא לא קיבל חומר שנגע לתוכניות המלחמה המצריות. ראש למד"ן, רפי הר-לב וראש ענף מחקר בלמד"ן, יהודה פורת, ראו בעיקר חומר שהתייחס לתהליכי ההתעצמות של חיל האוויר המצרי. ראש ענף 6, יונה בנדמן, וראש המדור המדיני שלו, אלברט סודאי, נחשפו לרוב החומר שהעביר מרואן.

ראש המוסד, שהיה שותף פעיל בהפעלת המקור, החליט על מתכונת ה"תפוצה הגבוהה" בשל אמונתו בחשיבות המידע ומתוך רצון למנוע עיבוד של החומר בידי אמ"ן. זמיר היה מודע לכך ששיטת עבודה זו נותנת משקל יתר למקור אחד על פני מקורות אחרים, ואף הסכים, בשלב מסוים, לדרישת ראש אמ"ן, אהרן יריב, להפסיק מתכונת הפצה זו. אולם, אחרי לחץ תקיף של משה דיין, שלא היה מוכן לקבל את מידורו, חודש ההסדר תוך זמן קצר מאוד.

כאמור, באוקטובר 1972 החליט סאדאת לצאת למלחמה בלי להמתין למטוסים וטילים. מרואן העביר כמה ימים אחר כך, בפגישה שקיים עם ראש המוסד, את פרוטוקול הישיבה בה הודיע סאדאת על החלטתו ומידע נוסף על כך שבכוונת מצרים לחדש את האש. מרואן גם הבהיר כי סילוק הסובייטים ממצרים ביולי 1972 נועד להרחיב את חופש הפעולה המצרי. מקורות מוסד אחרים מסרו אף הם על הכוונה המצרית וב-26 בנובמבר דיווח שר הביטחון דיין בישיבת ממשלה על כך שהגיעו ידיעות על "מגמה המסתמנת במצרים לחדש את האש." ההתרעות נדונו גם ב"מטבח" של גולדה ב-1 בדצמבר ואף כי ההערכה, על בסיס מצב המוכנות המצרית בקו החזית, הייתה שהסיכוי לכך אינו גדול, הרמטכ"ל, שחשש ממלחמה ב-1973, נקט בשורת אמצעים כולל דחיית הכוונה לקצר בחצי שנה את משך השרות של חיילי החובה.

באביב 1973 הושלמה התוכנית המצרית לצאת למלחמה בעלת יעדים טריטוריאליים מוגבלים, סאדאת ביקש וקיבל את אישור הממשלה לפתוח במלחמה וככל הנראה נקבע גם מועד לביצוע: אמצע מאי. כמה מקורות מוסד במצרים מסרו על ההתפתחויות האלה. דיווחו של מרואן ב-11 באפריל כלל גם את פירוט תוכנית המלחמה המעודכנת, זו שבוצעה בסופו של דבר ב-6 באוקטובר: הרעשת ריכוך ארטילרית של 38 דקות, תקיפת מטרות בסיני ובישראל באמצעות 178 מטוסים, חציית התעלה על ידי חמש דיוויזיות חי"ר וניצול שעות הלילה שבהן חיל האוויר מנוטרל לבניית אמצעי גישור, ציוד חיילי החי"ר באמצעי נ"ט רבים, בעיקר טילי "מליוטקה" ("סאגר") ומטולי RPG-7. כדי להתמודד עם הטנקים הישראלים והטלת מצור ימי בבאב אל-מנדב כדי להוכיח לישראל שהשליטה במצרי טיראן לא פותרת את בעיית חופש השיט. בעקבות מפגש עם הנשיא אסד ב-23 באפריל, שבו נמסר כי סוריה אינה מוכנה עדיין למלחמה, החליט סאדאת לדחות את הפתיחה באש. בתחילת מאי, כשבועיים לפני מועד המלחמה המתוכנן, מסר מרואן על החלטת הדחייה.

בדיון ב"מטבח" של גולדה ב-18 באפריל הוערך כי יש סבירות למלחמה והוחלט על כוננות כחול לבן שיועדה להכין את צה"ל למלחמה אפשרית ב-1973. במוקד ההכנות עמדה הקדמת לוח הזמנים לבניית כוחו של צה"ל שהביאה לכך שבין השאר הוקדמה הקמת אוגדה 210 מיוני 1974 ליוני 1973, הוקדמה הקמת יחידות חדשות כולל יחידת טילי קרקע-קרקע, "עברי" ויחידות גישור, שופרו דרכים וביצורים, הואץ תהליך ההצטיידות של חיל האוויר והואצו אימונים למלחמה. בנוסף, צה"ל שיפר ורענן את כל תוכניות המלחמה שלו. התוצאה הייתה שצה"ל שנכנס למלחמה באוקטובר 1973 "היה חזק אף יותר מזה שתוכנן לשנים 1974 ו-1975." בניגוד לגישה המקובלת, לפיה נערך גיוס מילואים גדול ויקר, עיקר מצב הכוננות נשען על הצבא הסדיר ולכן גם נקבע בפקודת "כחול-לבן" כי צה"ל יחזיק 515 טנקים (קרוב למספר הטנקים ביחידות הסדירות) בגבולות. בגלל מצעד צה"ל הגדול שנערך במאי, שבו השתתפו שתי חטיבות סדירות, שתי חטיבות מילואים גויסו ועברו אימונים בסיני. רוב הוצאות "כחול-לבן" בסך כ-60 מיליון לירות הוצאו על תהליך בניין הכוח ולא על גיוס מילואים מסיבי שכלל לא התבצע. כוננות "כחול לבן" הסתיימה ב-12 באוגוסט.

סיכול הפלת מטוס "אל על" ברומא

ב-21 בפברואר 1973 מטוסי חיל האוויר הישראלי הפילו מטוס נוסעים לובי מעל סיני. אף כי ישראל התנצלה על המעשה, מנהיג לוב, קדאפי, שאף לבצע מעשה נקמה והפעיל לצורך כך לחץ על מצרים. סאדאת הסכים בסופו של דבר לסייע ומינה את מרואן, האחראי על היחסים עם לוב, לתאם את הפרויקט. בתחילת ספטמבר 1973 העביר מרואן במשלוח דיפלומטי שישה טילי כתף ס"א-7 ("סטרלה") ממחסני הצבא המצרי לרומא ושם מסר אותם לחוליית מחבלים פלסטינית שעמדה לעשות בהם שימוש כדי להפיל מטוס בואינג 747 שעמד להמריא מנמל התעופה לאונרדו דה וינצ'י-פיומיצ'ינו. במקביל הוא מסר למפעיליו במוסד על הפעולה המתוכננת. על בסיס ידיעות קודמות המוסד כבר איתר סימנים להכנות לוביות-פלסטיניות לפעולת טרור. אנשי היחידה המבצעית, "קיסריה" תחת פיקודו של מייק הררי, זיהו את הדירה בה גרו המחבלים והיו מוכנים לפרוץ אליה אולם בסופו של דבר החליט ראש המוסד, שהיה במקום, להעביר התרעה לגורמי הביטחון האיטלקיים ואלה עצרו את המחבלים ומנעו את הפיגוע.

התרעת המלחמה של 4 באוקטובר

"מאמצע יולי 1973 ועד 6 באוקטובר, מועד פרוץ המלחמה, המוסד סיפק 23 התרעות חד-משמעיות ממקורותיו האיכותיים ביותר, לרבות תוכניות המלחמה המפורטות של מצרים וסוריה. כל ההתרעות בין 8 בספטמבר ל-5 באוקטובר, 15 במספר, היו ממגוון מקורות שונים. אף אחת מהן לא באה מאשרף מרואן.

ב-4 באוקטובר בשעות הערב יצר מרואן קשר טלפוני עם מפעילו בלונדון וביקש להיפגש למחרת עם "הגנרל" (זמיר) בלונדון במקום הרגיל בעשר בלילה כדי לדבר על "הרבה כימיקלים" (שם הקוד למלחמה). בשעות הלילה נעשו הכנות לנסיעת זמיר ללונדון וזמיר מסר לזעירא בשיחה ביניהם על כך שהוא נוסע לפגוש את "המלאך" בהקשר להתרעת מלחמה. זעירא, שהוטרד כבר מהפינוי האווירי הבהול מסוריה וממצרים בו החלה ברית המועצות כמה שעות קודם, ביקש מזמיר כי ידווח לו מיד על המידע שיעביר מרואן.

זעירא דיווח על הידיעה בדיונים שהתקיימו אצל שר הביטחון ואצל ראש הממשלה ב-5 באוקטובר 1973. זעירא דיווח לנוכחים כי "צביקה (זמיר) קיבל הלילה הודעה מהמקורות שלו, וזה מקור טוב. הוא נתן התרעה שהולך להיות משהו וביקש שצביקה יבוא אליו מיד לפגישה. הלילה בשעה עשר הוא יראה אותו, הכנו רשימה של שאלות." צורת הדיווח של זעירא המעיטה בערך ההתרעתי של הידיעה. איש מהנוכחים לא התרגש ולא חשב כי תהיה מלחמה. הביטוי שהשתמש בו ראש אמ"ן "הולך להיות משהו" לא הדליק נורה אדומה אצל הנוכחים.אריה בראון, מזכירו הצבאי של משה דיין, כותב בספרו כי הידיעה הייתה חריגה במיוחד, אולם גם ההתרעה שהולך לקראת משהו, לא גרמה לנוכחים בישיבה לצאת משלוותם.ועדת אגרנט פסקה כי ראש המוסד טעה כאשר לא דיווח לראש הממשלה ישירות על המידע שהגיע ממרואן. עם זאת, המשמעות ההתרעתית של הדיווח מלונדון לא הייתה מספיק ברורה, כי ראש המוסד ואנשי המטה שלו התייחסו בעיקר להיבט של נסיעת זמיר ללונדון ופחות לסיבה לכך, וכי ראש הממשלה עצמה טענה כי ספק אם הערכתה הייתה משתנה לו הייתה שומעת ישירות מהמוסד ולא מזעירא על נסיעת זמיר.

פגישה גורלית בלונדון

ראש המוסד יצא ללונדון בבוקר יום שישי, 5 באוקטובר. מרואן כבר הגיע לשם. בפגישה עם חבר שבא למלונו בבוקר 5 באוקטובר כדי לשאול אותו מדוע ניתנה הוראה למטוסי חברת "איג'יפטאייר" לטוס ללוב במקום לקהיר, הוא הבין כי מלחמה עומדת להיפתח בטווח הזמן המידי. מסדרת טלפונים שעשה מחדר מלונו לקהיר הוא למד שהמלחמה תיפתח כבר למחרת.

המפגש שנועד לשעה עשר בלילה החל, בשל איחור בהגעתו של מרואן, רק ב-11:45. הוא הסתיים ב-02:10. זמיר, שלא הבין עדיין עד כמה עניין המלחמה דחוף, פתח בשיחה שגרתית ורצה לדעת אם עלו חשדות נגד מרואן בשל אחריותו לפעולת המחבלים הכושלת ברומא. מרואן קטע אותו ואמר שבא לדבר על המלחמה שתפרוץ מחר. מרגע זה עמדו במוקד השיחות שתי סוגיות: השאלה אם מלחמה אכן תפרוץ למחרת ומהן תוכניות המלחמה המצריות. מרואן אמנם הביע ביטחון כי על פי מה ששמע בשיחותיו לקהיר במהלך היום מלחמה תפרוץ בוודאות למחרת, אולם הוא לא היה יכול להתחייב על כך בשל אופיו ההפכפך של סאדאת. בעניין תוכנית המלחמה הוא הבהיר כי הכוונה המצרית היא לבצע את השלב הראשון של המתקפה ולכבוש עשרה קילומטר בעומק סיני ואחר כך להיערך להגנה ולספוג את מתקפות הנגד הישראליות. אם שלב זה יעבור יפה, תישקל האפשרות לבצע את השלב השני, של מתקפה לכיוון מעברי הגידי והמיתלה.

עם תום הפגישה חזר זמיר לדירת ראש שלוחת המוסד בלונדון, רפי מידן, ומשם העביר טלפונית לראש לשכתו, פרדי עיני, את התרעת המלחמה במילות קוד שסיכמו ביניהם מראש:

עיני הפך את הנוסח הזה להתרעת המלחמה והחל להודיע עליה טלפונית, ראשית (כפי שזמיר הבטיח לזעירא 24 שעות קודם), לראש אמ"ן ואחר כך לעוזרים האישיים של ראש הממשלה ושר הביטחון ולגורמים נוספים. בהמשך אותו לילה שלח זמיר מברק מפורט על תוכנית המלחמה של מצרים וסוריה, ובסופו הצעה של מרואן, שאליה הצטרף זמיר, "לסכל את הפתיחה במלחמה על ידי פרסום ידיעות על כך ברדיו ובעיתונות, אשר יוכיחו למצרים, כולל הפיקוד הצבאי כי הישראלים מכירים את התוכנית ומוכנים לה".

התייעצות אצל ראש הממשלה בזמן מלחמת יום כיפור

בישיבת הממשלה שנערכה אצל ראש הממשלה, בבוקר יום כיפור, הידיעות המודיעיניות, ובעיקר דיווחיו של מרואן, העידו על כך שהמלחמה בפתח, אולם הנהגת המדינה התקשתה לקבל החלטות. הרמטכ"ל כבר הבין שהולכת לפרוץ מלחמה, תוך שהוא מסתמך על התרעתו של אשרף מרוואן ”קראתי המברק של האיש של צביקה. השדר אוטנטי. בשבילנו זו התראה קצרה מאוד“. באותה ישיבה, השר ישראל גלילי מעלה את האפשרות כי ניתן למנוע את המלחמה על ידי הדלפה, תוך שהוא מסתמך על הצעתו של מרואן: ”המקור של צביקה אומר, ניתן לסכל המלחמה על ידי הדלפה. צביקה מציע לנסות זאת“. בהסתמך על הצעה זו, ראש הממשלה, גולדה מאיר, מעלה את האפשרות לפנות לרשתות תקשורת בינלאומית וליידע אותם שמצרים וסוריה הולכות לפתוח במלחמה: ”מה יהיה אם באמת נקבל את העצה של החבר הזה...מדוע לא ניזום אנו שה-BBC או ה-CBS ואחרים יודיעו על הרוסים. שהרוסים מפנים את סוריה ומצרים ולתת הערכה מדוע הם עושים זאת. שנית, אולי אפשר קצת, לכל הפחות, להדליף לסוכנויות, מה נעשה עם הגבולות. זאת אומרת, להרוס אצלם את האשליה של ההפתעה. ב-1967 הם לא ניסו להסתיר. הפעם הם מסתירים מתוך הנחה שאיננו יודעים. אם זה לא יכול להזיק לנו, אם הם יודעים שאנו יודעים, זה מכביד עלינו או לא?“ שר הביטחון חשש שפרסום דווקא יזיק לישראל. הוא חשש שכל אמצעי התקשורת יגידו ישראל הולכת לתקוף. דיין התנגד גם לגיוס מילואים נרחב בטענה כי גיוס שכזה רק יסבך את ישראל מבחינה מדינית. בדבריו הסתמך רבות על ההערכות שסיפק לו ראש אמ"ן, אלי זעירא, אשר גם בדיון בבוקר יום המלחמה העריך כי עדיין לא ברור שתפרוץ מלחמה: ”למרות העובדה שהם מוכנים, לפי דעתי, הם יודעים שיפסידו. סאדאת היום לא במצב שהוא מוכרח לעשות מלחמה. הכל מוכן, אך אין כורח. והוא יודע שהמאזן לא השתפר“. לשאלת ראש הממשלה, אחרי שהיא מזכירה שהיו תאריכים ודיבורים קודמים, האם הפעם זה אחרת, עונה זעירא: ”הפעם זה אחרת, הוא עוד לא נתן הפקודה לצאת. ייתכן שעד הרגע האחרון ירתע“.

האם היה סוכן כפול?

השאלה האם היה מרואן סוכן כפול, שהוכשר מלכתחילה להטעיה של ישראל בכל הנוגע לכוונות המלחמה של מצרים, עוררה פולמוס עז שמסעיר את ראשי קהילת המודיעין הישראלי. שאלה זו נבדקה על ידי "המוסד" לאחר מלחמת יום הכיפורים, ומסקנתו הייתה שמרואן לא היה סוכן כפול. לעומת זאת, בדיקות שנעשו באמ"ן לא העלו תוצאות חד-משמעיות. השאלה הועלתה בפומבי לראשונה על ידי זעירא בספרו על המלחמה מ-1993 ומאז הפכה לשאלה מרכזית בכל דיון ציבורי על פרשת הריגול הזו ושורשי הכשל ההתרעתי של מלחמת יום כיפור.

בפועל, כפי שעולה מהפרוטוקולים של הדיונים לפני המלחמה ומעדותו של אלי זעירא בוועדת אגרנט כמו גם מעדויותיהם של גולדה מאיר, משה דיין, ישראל גלילי, יגאל אלון, והרמטכ"ל, דוד אלעזר, מרואן לא נתפש כלל כמי שייתן את ההתרעה. לפני המלחמה היה ברור לכולם כי הם יקבלו התרעה על כוונת המצרים לפתוח באש מאמצעי האיסוף המיוחדים של אמ"ן שישבו על חלק מקווי התקשורת האסטרטגית של המצרים. כיוון שראש אמ"ן לא הפעיל את האמצעים האלה ערב המלחמה אך נתן למקבלי ההחלטות להבין שהם פועלים ואינם מניבים התרעה, גולדה וחבריה העריכו, עד שהגיעה ההתרעה שהעביר זמיר מלונדון, כי מלחמה לא צפויה לפרוץ בטווח הזמן המידי. פרדוקסלית, על כן, דווקא העובדה שמרואן היה זה שהתרעתו הצילה את ישראל מהפתעה מוחלטת, הפכה אותו לגורם שבעיני רבים היה סוכן כפול שנועד מלכתחילה להונות את ישראל.

תומכי הגישה שהיה סוכן כפול

בראש מחנה המשוכנעים כי מרואן היה סוכן כפול עומד האלוף במילואים אלי זעירא, שהיה ראש אמ"ן בעת מלחמת יום הכיפורים. לראשונה הציג זעירא את גישתו זו בפני ועדת אגרנט, והוא נתן לה פומבי בספרו "מלחמת יום הכיפורים: מיתוס מול מציאות", שיצא לאור בשנת 1993. זעירא מעלה תהיות קשות על תפקודו של "המידע" (כך מכנה אותו זעירא) מאז גיוסו ועד ימיו שלאחר המלחמה. השאלה הראשונה היא מדוע לא חשש מרואן להיכנס לשגרירות ישראל אשר בוודאי נמצאת במעקב מתמיד של שירותי ביון רבים. כמו כן תמוהה מאוד שאלת מניעיו של מרואן, שכן הוא היה דמות מכובדת, מיוחסת ועשירה עוד בטרם גיוסו למוסד. התהייה המרכזית לשאלת כפילותו מתייחסת לשלוש אזהרות המלחמה שמסר. בחלק מהמקורות נטען, כי באזהרות השווא הראשונה והשנייה בחן המודיעין המצרי את תפקודו של צה"ל בהיערכות גיוס המילואים ומשהתברר זמן התגובה הישראלי "הרדים" מרואן את המודיעין הישראלי ומסר דיווח על פריצת המלחמה רק כ-40 שעות לפני כן.

ב-2002 יצא לאור ספרו של אהרון ברגמן "ההיסטוריה של ישראל", ובו טוען המחבר כי מרואן היה סוכן כפול, אשר על פי דוקטרינה סובייטית סיפק למודיעין הישראלי מידע אמיתי ובכך רכש את אמונו, אך "בשעת האמת" (פרוץ המלחמה) הטעה בשתיקתו את אגף המודיעין, ובעקבות כך ספגה ישראל אבדות קשות בתחילת המלחמה.

במאי 2005 פרסם רונן ברגמן בידיעות אחרונות כי ב-6 באוקטובר 2004 שודר ברשת הטלוויזיה המצרית טקס חגיגת פרוץ "מלחמת אוקטובר" שבו נראה נשיא מצרים חוסני מובארכ לוחץ את ידו של מרואן, והלה מלווה אותו להנחת זר על קברו של נאצר. לפי ברגמן, מהווה שידור זה הוכחה כי מרואן אכן היה סוכן כפול.

לדברי המומחה המצרי לענייני ביטחון, עבד אל מונעם סעיד, מרואן היה אכן סוכן כפול - הוא עבד עבור מערכת הביטחון של מצרים, סיפק לישראלים מידע חשוב כדי לרכוש את אמונם, והיווה גורם מרכזי בתוכנית ההונאה המצרית שקדמה למלחמה. כך גם טען הגנרל פואד נסאר, שהיה ראש אגף המודיעין של הצבא המצרי במלחמת יום הכיפורים.

פרשן "הארץ" לענייני ביטחון, אמיר אורן, העריך כי סאדאת עשה שימוש במרואן כדי להעביר מידע מגמתי לישראל:

הנסיבות התמוהות של העיתוי שקבע אשרף מרוואן לפגישתו עם ראש המוסד צבי זמיר, חצי יממה לפני הפתיחה באש, מרמזות שסאדאת היה מתוחכם עוד יותר וכי הוא שהעביר לגולדה, בערוץ מרוואן-זמיר, את ההתרעה. זה היה, בראייתו, מאוחר מדי לסיכול המהלך הצבאי שנועד לשבור את הקיפאון המדיני, אך עדיין בעוד מועד לפתות את ישראל לפעול כמקובל אצלה, לפי דגם 1956 ו-1967, ולהלום ראשונה.

שמעון מנדס, איש אמ"ן לשעבר, קובע בספרו "הג'יהאד של סאדאת" שמרואן היה סוכן כפול, כחלק ממבצע הונאה של סאדאת.

גם החוקרים איזבלה גינור וגדעון רמז הביעו דעתם כי מרואן הטעה את הבריטים ואת ישראל.

מתנגדי הגישה שהיה סוכן כפול

מנגד נטען כי אין כל בסיס לתאוריה בדבר כפילותו של מרואן. לחיזוק הדברים מובאים מחקרים רבים, הן פרטיים והן של המוסד ואמ"ן מחקר, שבדקו את פרשת מרואן ומצאו כי אין ממש בטענות אלו. חוקר מלחמת יום הכיפורים, אורי בר-יוסף, כותב בספרו "הצופה שנרדם": "בחינת טיעוניו של זעירא והתייחסות לכמה שיקולים נוספים שהוא נמנע מלהעלותם, מוכיחה כי טענתו אינה נשענת אפילו על כרעי תרנגולת". בסוף טיעוניו קובע בר-יוסף:

"בבל" לא היה סוכן כפול ולא היווה את הקלף המנצח בתוכנית ההונאה המצרית. הוא היה סוכן אותנטי שלא תמיד ידע הכול ושלעתים, במיוחד כנראה לקראת המלחמה, היסס להעביר התרעות חדשות בלשון חד-משמעית, בעיקר בשל העובדה שהתרעות דומות שהעביר בעבר לא התממשו. וכך, מבלי משים, הפך גם הוא קורבן לאפקט הקטלני של סינדרום "זאב זאב", יחד עם מפעיליו ורוב צרכניהם.

היו שטענו שאלי זעירא העלה את הטענה שמרואן היה סוכן כפול בניסיון לנקות את עצמו מהאחריות לכישלון המודיעין ערב מלחמת יום הכיפורים, ולהטיל אותו על המוסד.

בגישה זאת תמכו ראש המוסד צבי זמיר ואריה שלו שהיה בכיר באמ"ן. לטענת אריה שלו, מרואן היה מצרי ש"נשאר מצרי גם כסוכן של ישראל ושוקל מה להעביר לישראל ומה לא, כי אינו מוכן לבגוד באופן גורף".

החוקר אורי בר יוסף תומך בגישה שמרואן לא היה סוכן כפול. להלן עיקר הטענות כי מרואן היה כפול והמענה של בר יוסף להן:

א. על פי זעירא, מספרי הזיכרונות של המצרים עולה כי לא הייתה כל החלטה לפתוח במלחמה בדצמבר 1972 ובאביב 1973. מכאן שההתרעות שהעביר מרואן על כוונה כזו היו "לא אמיתיות" ו"כל הידיעות הקודמות על תאריכי מלחמה שמקורן ב"מידע" [מרואן] היו הונאתיות."

המענה:

ב. מרואן היה המשתתף השלישי בפגישה חשאית ביותר, ראשונה מסוגה, בין סאדאת למלך סעודיה פייסל, שהתקיימה באוגוסט 1973 במטרה "להכניס את המלך בסוד העניינים ולהודיע לו שמצרים וסוריה עומדות לפתוח במלחמה נגד ישראל בעתיד הקרוב ביותר." לטענת זעירא מרואן העלים מהמוסד "'מידע' על מטרת ביקורו של סאדאת אצל פייסל מלך סעודיה." בנוסף, מרואן גם לא דיווח על מפגש הקצינים הסורי-מצרי שנערך באלכסנדריה ב-21–23 באוגוסט ובו תואמו תוכניות המלחמה של שתי המדינות.

המענה: על פי גורמי מוסד שבדקו את הנושא מרואן דיווח על פגישת סאדאת-פייסל ותוכנה, לא פעם אחת אלא שלוש פעמים. בפגישה עצמה לא עלה כלל תאריך מלחמה. מרואן גם דיווח על עצם המפגש ב-21–23 באוגוסט אולם לא על תוכנו, כנראה כיוון שלא ידע פרטים.

ג. מרואן דיווח רק באיחור ובצורה בלתי קונקרטית על המלחמה המתקרבת, "הוא דוחה את הפגישה לליל ששי-שבת, כ-12 שעות לפני פתיחת המלחמה, ומוסר כי המלחמה תפרוץ בשבת בשעה 18:00."

על טענה זו כתב זמיר: "אם אכן היה סוכן כפול, כפי שטוענת עלילת הכזב, היו לו שתי אופציות מוצלחות בהרבה להטעות את ישראל ולשמור על הפתעה גמורה: לא לבוא לפגישה כלל ולהשאיר אותנו בערפל, והשנייה לבוא ולעשות כמיטב יכולתו לשכנע אותי שזו אינה מלחמה אלא רק "תרגיל". אבל מרואן הגיע." בנוסף, כפי שידוע היום, מרואן עזב את מצרים ב-2 באוקטובר וההחלטה על שינוי שעת פתיחת המלחמה ל-14:00 התקבלה במפגש בין שר המלחמה המצרי והנשיא אסד בדמשק יום מאוחר יותר. הוא לא ידע על כך ומסר את שידע.

ד. בספרו במהדורת 2004 כתב זעירא: "שנים עברו מאז התפרסם באנגליה שמו של אשרף מרואן כסוכן ישראלי. עיתוני מצרים חזרו ופרסמו ידיעות אלה בהרחבה. למרות זאת אשרף מרואן לא נחקר ולא נעצר. הוא ממשיך לבקר במצרים באופן קבוע.... אני משאיר לקורא הנבון להסיק את מסקנותיו."

המענה: מרואן נפל ממרפסת ביתו בלונדון אל מותו ביוני 2007. כל המסקנות מצביעות על כך שהמצרים עמדו מאחורי מותו האלים ועיתונים מצריים אישרו זאת לאחר הסתלקות משטר מובארק. במילים אחרות, זעירא טעה.

ה. במאי 2005 פרסם רונן ברגמן בידיעות אחרונות כי ב-6 באוקטובר 2004 שודר ברשת הטלוויזיה המצרית טקס חגיגת פרוץ "מלחמת אוקטובר" שבו נראה נשיא מצרים חוסני מובארכ לוחץ את ידו של מרואן, והלה מלווה אותו להנחת זר על קברו של נאצר. לפי ברגמן, מהווה שידור זה הוכחה כי מרואן אכן היה סוכן כפול.

המענה: מוחמד חסנין הייכל, גדול העיתונאים המצריים ובן ביתם של נאצר, סאדאת ומובארק, היה בטקס ונכח בפגישה. לטענתו, מובארק זעם על נוכחותו של מרואן במקום ונתן הוראה לסלקו ממצרים מיד. מרואן אכן עלה על מטוס למחרת ועזב את מצרים. עוד טען הייכל כי פנה כמה פעמים למובארק לחקור את ההאשמה כי מרואן היה סוכן ישראלי אולם מובארק סירב לכך.

העיתונאי יוסי מלמן מתח ביקורת על תומכי הגישה שמרואן היה סוכן כפול:

במרץ 2022 קצין מודיעין מצרי בכיר טען כי אשרף מרואן לא היה סוכן כפול.

גישת ביניים

גישה נוספת, שנתמכה על ידי רפי איתן, שהיה בכיר בקהילת המודיעין, היא כי מרואן עצמו מעולם לא החליט האם הוא סוכן כפול או רגיל ובשום שלב לא התחייב לגמרי לאינטרסים הישראליים או לאינטרסים המצריים.

הנזק שגרם אם היה סוכן כפול

היו שטענו שאפילו היה מרואן סוכן כפול, אין בכך להוריד מכישלונו של אמ"ן, שכן הערכת מודיעין אינה מתבססת על מקור אחד, חשוב ככל שיהיה. למלחמה היו סימנים רבים המעידים על התקרבותה, אך המודיעין והעומד בראשו (ומקבלי ההחלטות שמעליו) כשלו מלהעריך נכונה את המידע שהגיע אליהם, וכשלו בקבלת ההחלטות המתאימות. עמדה על כך ועדת אגרנט:

לעומת זאת, אלי זעירא טען שכשנכנס לתפקידו התעניין לדעת על מה מתבססת הקונספציה, והובהר לו כי הקונספציה מסתמכת על מסמכים שמרואן מסר למוסד. לטענתו, מרואן הוכיח את עצמו והמידע שהגיע ממנו הועדף על פני מידע שהגיע ממקורות אחרים. הידיעות שסיפק מרואן נהפכו לאמת המקובלת וידיעות אחרות נדחו מפניהן. מסתבר שהייתה בכך הסתמכות יתר, בכך שתפיסת הביטחון המצרית יציבה ובלתי משתנה.

לימים סיפר משה דיין לרמי טל בראיון שלא פורסם:

הקונספציה הזו לא הייתה איזו המצאה של איזה גאון מטורף באמ"ן, או של ראש אמ"ן, או של שר הביטחון. היא התגבשה אצלנו על סמך חומר מאוד מוצק, שאנחנו חשבנו שהוא הכי טוב שאפשר להשיג ... החומר הזה, ששימוש בסיס לבניית הקונספציה, נבדק בכל בדיקה אפשרית ונמצא נכון ומדויק. אני יכול לומר בביטחון מוחלט שכל שירות מודיעיני בעולם, וכל שר ביטחון או רמטכ"ל שהיה מקבל את החומר הזה ויודע איך הוא הושג, היה מגיע לאותן מסקנות.

חשיפת זהותו של מרואן

רמזים על קיומו של מקור מצרי בכיר, שנפגש עם צבי זמיר ערב המלחמה, התפרסמו שנים רבות קודם לחשיפתו של מרואן. שמו של מרואן הוזכר בהקשר זה בעיתונות המצרית בשנת 1991. הפרסום במצרים צוטט בעיתוני העולם, ומאוחר יותר גם בישראל.

בשנת 1993 פרסם זעירא את הספר "מלחמת יום הכיפורים: מיתוס מול מציאות", שבו עסק בהרחבה בקיומו של מקור מצרי שאותו כינה "המידע", ושלטענתו של זעירא היה סוכן כפול.

הטענה שאשרף מרואן היה סוכן עבור ישראל פורסמה לראשונה בדפוס בספר שפורסם ב-1998 בשם Who Killed Diana? של העיתונאי Simon Regan ושבו נטען כי מרואן היה קשור לתאונה שבה נהרגו דיאנה, הנסיכה מוויילס ובן זוגה דודי אל פאייד ומטרתו לא הייתה דווקא דיאנה, אלא בן זוגה המצרי, בנו של שנוא נפשו המיליונר מוחמד אל פאייאד. זו הייתה הפעם הראשונה שבה נטען בדפוס בשפה כלשהי שאשרף מרואן ריגל למען ישראל.

ב-17 בספטמבר 1999 פרסם רונן ברגמן כתבה ב"הארץ" ובה כינה את המקור המצרי הבכיר בכינוי "בבל", שלא היה כינויו האמיתי, אך נעשה מקובל בעיתונות הישראלית, כינוייו המקוריים של מרואן היו "אשש", "רשאש", "חותל" או "מלאך".

אהרון (רוני) ברגמן, עיתונאי ישראלי לשעבר המתגורר בלונדון, פרסם בספטמבר 2002 שהסוכן הבכיר של ישראל במצרים, היה קרוב משפחה של נשיא מצרים נאצר. עיתוני מצרים פענחו רמזים אלה, ובדצמבר 2002 פרסמו כי המדובר באשרף מרואן. מרואן התראיין לאל-אהראם והכחיש את הדברים, ובתגובה התראיין אהרון ברגמן ונקב מפורשות בשמו של מרואן.הצנזורה הצבאית אסרה לפרסם את המאמרים מאל-אהראם, אך הם צוטטו בהרחבה בעיתוני העולם, וכעבור שלושה שבועות נאלצה הצנזורה להתיר גם לעיתון "הארץ" לפרסם מאמר בנושא, עם ציטוט מהעיתון המצרי. כך פורסם לראשונה בישראל שמו של מרואן.שלמה נקדימון דרש לחקור מי הדליף את שמו של מרואן לברגמן, אולם היועץ המשפטי לממשלה דחה את דרישתו.

בשנת 2004 יצאה לאור המהדורה השנייה של ספרו של זעירא "מלחמת יום כיפור - מיתוס מול מציאות", �