ארתור ג'יימס בלפור

בלפור היה שר השלטון המקומי, שר הבריאות, השר הממונה על סקוטלנד, השר הממונה על אירלנד, שר האוצר, ראש הממשלה של בריטניה בתאריכים 11 ביולי 1902 – 5 בדצמבר 1905, הלורד הראשון של הימייה ושר החוץ מטעם המפלגה השמרנית. הוא היה חבר מסדר הבירית, מסדר ההצטיינות ומועצת המלך של הממלכה המאוחדת. היה נשיא האקדמיה הבריטית בשנים 1921–1928.

התנועה הציונות רחשה לבלפור כבוד רב, בעקבות העובדה שהיה ידוע כאביה של הצהרת בלפור ה"רואה בעין יפה" הקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל.

ילדות וקריירה מוקדמת

בלפור נולד בסקוטלנד למשפחה נוצרית ממוצא אנגלי. כבנם הבכור של ג'יימס מייטלנד בלפור ואשתו ליידי בלאנש. הוא חונך בבית הספר איטון ולאחר מכן בקיימברידג'. ב-1874 נבחר בלפור כחבר פרלמנט מטעם המפלגה השמרנית במחוז הרטפורד, תפקיד אותו מילא עד 1885. בקיץ 1878 מונה למזכירו האישי של דודו, הלורד סולסברי. במסגרת תפקיד זה ליווה את דודו לקונגרס ברלין וצבר את ניסיונו הראשוני ביחסים בינלאומיים.

בלפור היה אחיינו של סולסברי ונמנה עם החוג הקרוב והנינוח בפסגה הבריטית. אחייניתו, בלאנש דאגדייל, הושפעה מאהדתו לעם היהודי והפכה במרוצת הזמן לפעילה ציונית. אכבנו בכורו של אדם עשיר היו לו אחוזות רחבות ידיים בסקוטלנד. הוא היה נאה, חכם ומקסים, אך רבים חשבו שהוא קר וחמקני.

בלפור חילק את זמנו בין הלימודים לבין הזירה הפוליטית. כשסיים את תפקידו כמזכיר פרטי ב-1880, החל להיות פעיל יותר בחיים הפוליטיים. ב-1885 מונה חבר מן המניין בקווארטט של לורד רנדולף צ'רצ'יל (אביו של וינסטון צ'רצ'יל) – "המפלגה הרביעית", אותה קבוצה אקטיביסטית בפרלמנט, שהתפרסמה בביקורת השופעת שהשמיעה, הן על ראש-הממשלה ויליאם יוארט גלאדסטון והממשל הליברלי שלו, והן על סר סטאפורד נורת'קוט. למרות זאת, לא התייחס הפרלמנט אל בלפור במלוא הרצינות, שכן מרבית חברי הפרלמנט ראו בו חבר צעיר שנשאר בפרלמנט רק מכיוון שזהו הדבר הנאות לאיש משפחה לעשות.

במהלך חייו, השתייך בלפור מבחינה דתית גם לכנסייה של סקוטלנד (פרסביטריאנית) וגם לכנסייה של אנגליה (אנגליקנית).

בממשלתו של הלורד סולסברי

ראש הממשלה דאז, הלורד סולסברי, לא הסכים עם דעת הרוב. הוא מינה את בלפור לנשיא מועצת השלטון המקומי (משרה שכללה בתוכה גם את תפקיד שר הבריאות), ומאוחר יותר לשר האחראי על ענייני סקוטלנד ב-1886. עם מותו של ויליאם הנרי סמית' ב-1891, מונה בלפור כ'לורד הראשון של האוצר' וכמנהיג בית הנבחרים בפרלמנט.

בשנת 1898, במהלך היעדרותו של הלורד סולסברי עקב מחלה ובהמשך עקב נסיעות לחו"ל, היה בלפור אחראי על משרד החוץ. במסגרת תפקידו ניהל את המשא ומתן הקריטי עם רוסיה בנוגע למסילות הרכבת בצפון סין. כחבר הקבינט האחראי על המשא ומתן עם הבורים ברפובליקה הדרום-אפריקאית ערב מלחמת הבורים, נשא חלק כבד באחריות לפרוץ המלחמה. עם תחילתה הלא-מוצלחת (מההיבט הבריטי) של המלחמה - היה הראשון שהבין את הצורך להפעיל את מלוא עוצמתו של הצבא הבריטי כנגד אנשי הגרילה הבורים ואוכלוסייתם האזרחית, מהלך ששינה דרמטית את פני המלחמה.

עם פרישתו של סולסברי ב-1902, נבחר בלפור למשרת ראש הממשלה בתמיכת כל הצירים במפלגה השמרנית. בחירתו של בלפור באה עם סיום מלחמת הבורים בדרום אפריקה בניצחון בריטי, ועליית אדוארד השביעי לכס המלכות. לתקופה קצרה התנהלו כל ענייני המדינה על מי מנוחות. האופוזיציה לממשלתו של בלפור - המפלגה הליברלית - הייתה במשבר וחוסר ארגון; שני הנושאים העיקריים על סדר היום היו ענייני חינוך ורכש קרקעות באירלנד; יתר על כן, לממשלה היה עודף תקציבי, שאיפשר הקלות במיסוי. אחד מההישגים הראויים לציון של ממשלת בלפור היה הקמת 'הוועדה להגנה אימפריאלית' - גוף מחקר, תיאום וייעוץ לממשלה בנושאי אסטרטגיה צבאית, שהמשיך להתקיים עד ערב מלחמת העולם השנייה.

בסופו של דבר, התפטר בלפור ונפלה ממשלתו בדצמבר 1905 לאחר שלוש שנות כהונה, בעיקר עקב פיצול מפלגתו על רקע המחלוקת על ה'העדפה האימפריאלית'. בבחירות הכלליות שנערכו לאחר מכן, הביסו הליברלים את השמרנים ובלפור עצמו איבד את מושבו בפרלמנט, אך במהרה שב אליו.

קריירה מאוחרת

לאחר ההתפטרות, המשיך בלפור כמנהיג המפלגה, וגייס את בית הלורדים השמרני כמבקר חריף של המפלגה הליברלית. ההתגייסות לפקודתו של בלפור הייתה כה מוצלחת, עד כדי שלויד ג'ורג' הצהיר כי בית הנבחרים העליון "הפך לא לכלב השמירה על החוקה, אלא לפודל של מר בלפור".

לאחר פרישתו מתפקיד ראש המפלגה, נותר בלפור עדיין דמות מפתח בתוך מפלגתו. כשהצטרפה מפלגתו לקואליציה של אסקווית' הליברל, ירש בלפור את כיסאו של וינסטון צ'רצ'יל כשר הימייה. ב-1916, כשהתפטר אסקווית' ובמקומו עמד בראש הקואליציה לויד ג'ורג', מונה בלפור כשר החוץ, אם כי לא היה חלק מהקבינט ופעמים רבות נשאר מחוץ לתמונה.

במהלך כהונה זו פרסם בלפור את הצהרת בלפור המפורסמת ב-2 בנובמבר 1917, ועיקרה - הכרזה כי בריטניה תומכת בהקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל.

בלפור פרש מתפקיד שר החוץ בעקבות ועידת ורסאי ב-1919, אך המשיך בממשל כנשיא הוועידה היועצת למלך/מלכת בריטניה עד 1922, כאשר פרש מהממשלה יחד עם רוב הנהגת השמרנים, בעקבות מרידה בתוך המפלגה השמרנית.

בלפור נפטר ב-1930. בבתי כנסת ברחבי העולם הודלקו לזכרו נרות ונאמרו תפילות להזכרת נשמתו.

בלפור האמין כי "הדת והתרבות הנוצרית חבות חוב בל ישוער ליהדות", ולמרות שבשנת 1903, בהיותו ראש ממשלה, היה בעיצומה של מערכת בחירות, ביקש להבין מדוע דחתה התנועה הציונית הצעה נדיבה שקיבלה משר המושבות הבריטי.

באותה שנה ביקש תיאודור הרצל מג'וזף צ'מברלין לעזור בהשגת צ'רטר להתיישבות יהודית בחצי האי סיני. צ'מברלין לא הצליח לשכנע את השלטונות הבריטיים במצרים ולכן הציע להרצל כתחליף את אוגנדה, הצעה שנדחתה על ידי הקונגרס הציוני השישי. בלפור רצה לדעת מדוע, ובשנת 1906, יועצו המדיני מר דרייפוס הציע לו להיפגש עם חיים ויצמן שהיה אז עוזר הוראה לכימיה באוניברסיטת מנצ'סטר. בפגישה זו השאיר ויצמן רושם רב על בלפור והקשר ביניהם התחדש עם תחילת מלחמת העולם הראשונה והגיע לשיאו בהצהרת בלפור.

על ההצהרה שתישא את שמו אמר בלפור ברבות הימים: "בסיכומו של חשבון היה זה, בהשקיפי לאחור, הדבר הראוי ביותר שעשיתי בחיי".

ב-1 באפריל 1925 היה בלפור אורח הכבוד בטקס הפתיחה של האוניברסיטה העברית בירושלים על הר הצופים. במהלך ביקורו בארץ ישראל, הוא הוסע לביקורים בקיבוצים ובמושבות והתקבל בהם בהתלהבות. בתל אביב חנך רחוב שנקרא על שמו. לאות פרידה, הוענקה לו מגילת עזרא ונחמיה. מספר שעות לפני ליל הסדר, יצא ברכבת מצמח לדמשק. מחשש לביטחונו, הוא הורד תחנה אחת לפני דמשק והועבר למכונית שהביאה אותו למלון "ויקטוריה" בעיר. בתחנת הרכבת בדמשק המתין לו המון זועם, שכאשר הבין שבלפור אינו על הרכבת, נהר לכיוון המלון בעיר. כ-6,000 מפגינים צרו על המלון ויידו לעברו אבנים. לאחר עימות עם המשטרה, הגיע הצבא לפזר את המהומה. לאחר שפוזרו המפגינים, השליכו שני מטוסים פצצות עשן מעל המלון, בלפור הוצא ממנו והוסע לביירות, ומשם הפליג מיד לאלכסנדריה.

הנצחתו

כהוקרת תודה לבלפור הוקם על שמו המושב החקלאי בלפוריה בשנת 1922, בצפון עמק יזרעאל ליד העיר עפולה, יער בלפור מעל קיבוץ גניגר באותו אזור ורחובות ברחבי הארץ (בניהם אף רחוב בלפור בירושלים, בו שוכן מעון ראש הממשלה שזכה לכינוי "הבית בבלפור").