אלברט איינשטיין

אלברט איינשטיין היה פיזיקאי תאורטי יהודי־גרמני־אמריקאי, מן המדענים החשובים והמשפיעים בתולדות האנושות. תורת היחסות הפרטית והכללית שפיתח שינתה מן היסוד את הבנת הזמן, המרחב, המסה, התנועה והכבידה; עבודתו על האפקט הפוטואלקטרי הייתה יסוד מרכזי בהתפתחות מכניקת הקוונטים והביאה לו את פרס נובל לפיזיקה לשנת 1921; ומאמריו משנת 1905, שנת הפלא שלו, נעשו אבני יסוד של הפיזיקה המודרנית. שמו הפך בכל העולם למילה נרדפת לגאונות, אך חשיבותו אינה מסתכמת בדימוי הפופולרי. איינשטיין שינה את הדרך שבה האנושות חושבת על היקום.

עבור מורשת יהודית וישראלית, איינשטיין הוא הרבה יותר ממדען מפורסם. הוא היה יהודי שחי את המאה העשרים במלוא עוצמתה: גרמניה הקיסרית, שווייץ, ברלין של המדע האירופי, עליית הנאציזם, פליטות יהודית, אמריקה, המאבק בנשק גרעיני, תמיכה בזכויות אדם, יחס מורכב אך עמוק לציונות, והקמת האוניברסיטה העברית בירושלים. הוא לא היה אדם דתי במובן המסורתי, ואף לא לאומן יהודי רגיל; אך הוא ראה בעם היהודי קהילה היסטורית של מוסר, לימוד, סבל, אחריות ושאיפה לרוח. לכן סיפורו שייך גם למדע העולמי וגם לפרק מרכזי במורשת היהודית המודרנית.

ילדות יהודית בגרמניה וההתעוררות המדעית

איינשטיין נולד ב־14 במרץ 1879 בעיר אוּלם שבממלכת וירטמברג, בגרמניה, למשפחה יהודית אשכנזית חילונית. הוריו, הרמן איינשטיין ופאולינה לבית קוך, השתייכו למעמד הבורגני היהודי־גרמני שראה בהשכלה, מדע, מוזיקה ויזמות חלק טבעי מחיי התרבות. זמן קצר לאחר לידתו עברה המשפחה למינכן, שם עסק אביו, יחד עם דודו יעקב, בתחום הציוד החשמלי.

כילד נמשך איינשטיין לתופעות טבע פשוטות אך מסתוריות. הסיפור המפורסם על המצפן שקיבל מאביו כשהיה חולה בגיל צעיר מבטא היטב את תחושת הפליאה שעיצבה אותו: מחט קטנה שנעה מכוח בלתי נראה רמזה לו כי מאחורי העולם הגלוי קיימים חוקים עמוקים. עוד לפני שהיה למדען, הוא היה ילד ששאל מדוע העולם מתנהג כפי שהוא מתנהג.

לימודיו הרשמיים בגרמניה לא תמיד התאימו לאופיו. הוא הסתייג ממשמעת נוקשה ומלמידה המבוססת על שינון, אך הצטיין במתמטיקה ובפיזיקה. הוא למד בעצמו אלגברה, גאומטריה וחשבון דיפרנציאלי, התעניין בפילוסופיה, אהב מוזיקה וניגן בכינור. כבר בגיל צעיר ניכרה בו היכולת שתהפוך לסימן ההיכר שלו: לדמיין ניסוי מחשבתי פשוט, להחזיק בו בעקשנות, ולהפיק ממנו מסקנה על מבנה המציאות.

שווייץ, משרד הפטנטים ושנת הפלא

בשנות נעוריו עזב איינשטיין את גרמניה והגיע לשווייץ. בשנת 1896 החל ללמוד בבית הספר הפוליטכני הפדרלי בציריך, לימים ETH, במסלול למתמטיקה ופיזיקה. הוא לא היה סטודנט ממושמע במובן המקובל, אך היה בעל עצמאות מחשבתית חריגה. בציריך פגש את מילבה מאריץ׳, סטודנטית סרבית לפיזיקה, שלימים הייתה רעייתו הראשונה ואם שני בניו, האנס אלברט ואדוארד.

לאחר סיום לימודיו התקשה למצוא משרה אקדמית, ובשנת 1902 החל לעבוד כבוחן פטנטים בברן. דווקא העבודה הזאת, שנראתה שולית ביחס לעולם האקדמי, העניקה לו זמן, עצמאות ומגע יומיומי עם שאלות של סנכרון, אותות, מכשירים חשמליים ומדידה. במקביל הקים עם חברים את אקדמיית אולימפיה, חוג קטן ולא רשמי לדיונים במדע ופילוסופיה.

בשנת 1905 פרסם איינשטיין ארבעה מאמרים ששינו את הפיזיקה. הוא הסביר את האפקט הפוטואלקטרי באמצעות רעיון קוונטי של אור; נתן הסבר לתנועה הבראונית שחיזק את ההוכחה לקיומם של אטומים; ניסח את תורת היחסות הפרטית; והציג את שקילות המסה והאנרגיה, שתקבל בהמשך את הביטוי המפורסם E=mc². באותה שנה גם השלים את עבודת הדוקטורט שלו באוניברסיטת ציריך. מעט מאוד שנים בודדות בתולדות המדע הניבו שינוי כה עמוק.

תורת היחסות ושינוי מושגי הזמן, המרחב והכבידה

תורת היחסות הפרטית שפרסם איינשטיין בשנת 1905 ביטלה את ההנחה שהזמן והמרחב הם מסגרות קבועות ומוחלטות. במקום זאת הראה כי מדידות זמן ואורך תלויות במצב התנועה של הצופה, וכי מהירות האור היא קבוע יסודי של הטבע. הרעיון נראה בתחילה זר ואפילו בלתי אפשרי, אך הוא סיפק פתרון אלגנטי למתח בין מכניקה ניוטונית לבין אלקטרומגנטיות.

לאחר מכן הקדיש איינשטיין שנים לפיתוח תורת היחסות הכללית, שהושלמה בשנת 1915. בה תיאר את הכבידה לא ככוח רגיל הפועל ממרחק, אלא כעקמומיות של המרחב־זמן הנגרמת על ידי מסה ואנרגיה. גופים אינם נמשכים זה לזה בדרך הישנה שתיאר ניוטון, אלא נעים במסלולים הנקבעים על ידי המבנה הגאומטרי של היקום.

בשנת 1919, לאחר תצפיות ליקוי החמה של ארתור אדינגטון, דווח כי אור כוכבים אכן מוסח בקרבת השמש כפי שחזתה תורת היחסות הכללית. העיתונות העולמית הכריזה על מהפכה במדע, ואיינשטיין הפך בן־לילה לדמות ציבורית עולמית. הוא היה אולי המדען הראשון בעידן המודרני שהפך לסמל תרבותי בינלאומי, אדם שמראהו, שמו ורעיונותיו נודעו גם למי שלא הבינו את משוואותיו.

מכניקת הקוונטים, פוטונים והוויכוח על טבע המציאות

איינשטיין היה ממייסדי החשיבה הקוונטית, אף שלימים נעשה אחד ממבקריה הגדולים. במאמרו על האפקט הפוטואלקטרי טען כי אור יכול להתנהג כאוסף מנות אנרגיה בדידות, רעיון שהקדים את מושג הפוטון והיה מכריע להתפתחות מכניקת הקוונטים. דווקא על תרומה זו, ולא על תורת היחסות, הוענק לו פרס נובל לפיזיקה.

תרומותיו לקוונטים לא נעצרו שם. הוא עסק בתנודות תרמיות, בפיזיקה סטטיסטית, בקרינה, בפליטה מאולצת, בתכונות של גז אידיאלי ובשיתוף פעולה עם סטיאנדרה נאת בוז, שהוביל לסטטיסטיקת בוז־איינשטיין ולרעיון עיבוי בוז־איינשטיין. מאמרו משנת 1917 על פליטה מאולצת היה בסיס רעיוני חיוני להתפתחויות מאוחרות שהובילו ללייזר ולמייזר.

עם זאת, איינשטיין התנגד לפרשנות שלפיה האקראיות הקוונטית היא יסודית ובלתי ניתנת לצמצום. הוא האמין כי תאוריה פיזיקלית שלמה יותר תוכל להסביר את המציאות באופן עמוק ודטרמיניסטי יותר. הוויכוחים שלו עם נילס בוהר והמאמר המפורסם עם בוריס פודולסקי ונייתן רוזן, שנודע כפרדוקס EPR, נעשו יסוד מרכזי בפילוסופיה של המדע ובפיזיקה של שזירה קוונטית. גם כאשר טעה בתחזיות מסוימות או החזיק בעמדה שהזרם המרכזי לא קיבל, עצם הביקורת שלו הולידה שאלות שהפכו למנוע של מחקר חדש.

ברלין, תהילה עולמית ועליית האנטישמיות

בשנת 1914 עבר איינשטיין לברלין והצטרף לאקדמיה הפרוסית למדעים. שם הגיע לשיא מעמדו המדעי באירופה, אך גם חי בתוך גרמניה שהלכה ונעשתה לאומנית, אלימה ואנטישמית יותר. במהלך מלחמת העולם הראשונה היה מן האינטלקטואלים הגרמנים המעטים שהתנגדו בגלוי למיליטריזם. הוא שמר על עצמאות מוסרית גם כאשר הסביבה האקדמית ציפתה להזדהות לאומית מלאה.

בשנות העשרים הפך איינשטיין לסמל של המדע החדש, אך גם למטרה של התקפות אנטישמיות. תנועות לאומניות וזרמים שכינו את תורתו פיזיקה יהודית תקפו אותו ואת רעיונותיו. עבור אנטישמים, עצם הצלחתו של יהודי לשנות את יסודות המדע הייתה בלתי נסבלת. מבחינה יהודית־היסטורית, הפרק הזה חשוב: איינשטיין לא היה רק מדען יהודי מפורסם, אלא יהודי שגאונותו שימשה גם מקור לגאווה יהודית וגם יעד לשנאה.

בשנת 1933, כאשר היטלר עלה לשלטון, היה איינשטיין מחוץ לגרמניה והבין שלא יוכל לשוב. הנאצים החרימו את רכושו, שרפו את ספריו ושללו את אזרחותו. הוא עבר לארצות הברית והצטרף למכון למחקר מתקדם בפרינסטון, שם נשאר עד מותו. המעבר הזה היה חלק מבריחת המוחות היהודית מאירופה הנאצית, טרגדיה יהודית שהפכה גם לאחד הגורמים שחיזקו את המדע האמריקאי במאה העשרים.

איינשטיין, הציונות והאוניברסיטה העברית

יחסו של איינשטיין לציונות היה עמוק אך לא פשוט. הוא לא היה לאומן במובן המקובל, והעדיף במשך שנים חזון של מרכז תרבותי ורוחני יהודי בארץ ישראל לצד חיים משותפים עם הערבים. אולם הוא הבין את הצורך היהודי בביטחון, בכבוד קולקטיבי, במוסדות חינוך ובמרכז רוחני אחרי דורות של רדיפות. הוא ראה בציונות בראש ובראשונה מפעל של תחייה תרבותית, מוסרית ואקדמית.

איינשטיין פעל לצד חיים ויצמן למען הקמת האוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 1921 נסע עם ויצמן לארצות הברית במסע גיוס כספים ותמיכה לאוניברסיטה, ובהמשך כיהן בתפקידים הקשורים למועצה האקדמית שלה. בעיניו, אוניברסיטה עברית בירושלים הייתה ביטוי למיטב התרומה היהודית לעולם: מדע, חופש מחשבה, מחקר, חינוך והעמדת ידע לרשות האנושות.

הקשר לאוניברסיטה העברית לא היה סמלי בלבד. בצוואתו הוריש איינשטיין לאוניברסיטה את כתביו, את נכסיו הספרותיים ואת זכויותיו הרוחניות. ארכיון אלברט איינשטיין בירושלים נעשה בית מרכזי למורשתו המדעית והאישית. בכך הפך אחד המדענים הגדולים בתולדות העולם את ירושלים ואת מוסד אקדמי ישראלי לבית הקבע של זכרו האינטלקטואלי.

מדינת ישראל והצעת הנשיאות

איינשטיין תמך בהקמת בית לאומי יהודי ובסופו של דבר תמך במדינת ישראל, גם אם המשיך להחזיק בעמדות מורכבות בנוגע ללאומיות, יחסי יהודים וערבים ומוסר פוליטי. הוא לא היה איש מדיניות מעשית, אך קולו נשמע בעולם היהודי והבין־לאומי. הוא דיבר על הצורך להבטיח את עתיד היהודים, על אחריות מוסרית ועל סכנת שנאה לאומית.

לאחר מותו של חיים ויצמן בשנת 1952 הציע ראש הממשלה דוד בן־גוריון לאיינשטיין להתמנות לנשיא השני של מדינת ישראל. ההצעה ביטאה את ההערכה העצומה של העם היהודי כלפיו ואת הרצון לראות בו סמל של רוח, מדע ומוסר. איינשטיין דחה את ההצעה בכבוד, מתוך תחושה שאין לו הכישורים והניסיון הנדרשים לתפקיד ציבורי כזה.

עצם ההצעה חשובה לא פחות מן הסירוב. מדינה צעירה, שיצאה מן השואה וממלחמת העצמאות, ראתה במדען יהודי גולה דמות הראויה לייצג את ריבונותה. בכך התברר מקומו הייחודי של איינשטיין בדמיון היהודי: לא מנהיג צבאי, לא פוליטיקאי ולא רב, אלא אדם של רעיון, מדע ומצפון.

פציפיזם, פצצת האטום ואחריות המדען

איינשטיין הגדיר את עצמו במשך שנים כפציפיסט והתנגד למלחמה. אך עליית הנאציזם שינתה את גבולות עמדתו. בשנת 1939 חתם, יחד עם לאו סילארד וביוזמת מדענים פליטים נוספים, על מכתב לנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט שהתריע מפני האפשרות שגרמניה הנאצית תפתח נשק גרעיני וקרא לארצות הברית לפעול בתחום. המכתב סייע לעורר את תשומת הלב האמריקאית לאיום, אף שאיינשטיין עצמו לא עבד בפרויקט מנהטן.

לאחר הטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי נעשה איינשטיין אחד הקולות הבולטים נגד מרוץ החימוש הגרעיני. הוא היה בין מקימי ועדת החירום של מדעני האטום ופעל למען פיקוח בינלאומי, פירוק נשק ותודעה ציבורית של אחריות מדעית. לקראת סוף חייו חתם גם על מניפסט ראסל־איינשטיין, שקרא לאנושות להבין כי בעידן הגרעיני מלחמה כוללת עלולה להיות אסון קיומי.

הפרק הזה ממחיש את אחת התרומות המוסריות החשובות שלו: המדען אינו רק מגלה חוקים טבעיים, אלא אדם החי בתוך חברה ונושא אחריות לשימושים האפשריים של ידע. איינשטיין הבין כי רעיונות מופשטים בפיזיקה יכולים להפוך לכוח פוליטי, צבאי ואתי עצום. לכן קולו לאחר המלחמה היה קול של אזהרה ושל מחויבות לאנושות.

זכויות אדם, גזענות והומניזם

בארצות הברית התבטא איינשטיין נגד גזענות ותמך בזכויות האפרו־אמריקאים. הוא הצטרף ל־NAACP, עמד בקשר עם ו. א. ב. דו בויז, ביקר באוניברסיטת לינקולן, מוסד היסטורי לסטודנטים שחורים, והגדיר את הגזענות כמחלה של החברה האמריקאית. כיהודי שחווה אנטישמיות באירופה, הוא זיהה את הקשר בין דעות קדומות, השפלה, הדרה ואלימות.

ההומניזם שלו לא היה תמיד שיטתי מבחינה פוליטית, ולעיתים עורר מחלוקת. הוא נטה לסוציאליזם דמוקרטי, תמך בממשל עולמי שיוכל למנוע מלחמות, התנגד למיליטריזם, והאמין כי חינוך, מדע ושיתוף פעולה בינלאומי יכולים לרכך את יצר ההרס האנושי. הוא לא היה פוליטיקאי מקצועי, אך השתמש ביוקרתו כדי להתערב בשאלות מוסריות שאותן ראה כגדולות מדי מכדי להשאיר לממשלות בלבד.

היהדות שלו הייתה חילונית, פילוסופית והומניסטית. הוא לא האמין באל אישי המתערב בגורל בני האדם, אך דיבר על תחושת פליאה דתית מול סדר היקום. הוא ראה עצמו שייך לעם היהודי, הזדהה עם גורלו והוקיר את מסורת הלימוד והמוסר שלו, אך דחה עליונות דתית או לאומית. המתח הזה בין שייכות יהודית עמוקה לבין אוניברסליזם אנושי הוא אחד המאפיינים המרתקים בדמותו.

מוזיקה, דמיון ואישיות ציבורית

המוזיקה הייתה חלק בלתי נפרד מחייו של איינשטיין. הוא ניגן בכינור, אהב במיוחד את מוצרט ובאך, ולעיתים תיאר את מחשבתו כקשורה למוזיקה. עבורו, מדע ומוזיקה לא היו עולמות נפרדים לגמרי: שניהם חיפשו סדר, יופי, מבנה והרמוניה מאחורי חוויית העולם.

אישיותו הציבורית שילבה פשטות, הומור, עקשנות ואי־ציות למוסכמות. שערו הפרוע, לבושו הלא רשמי והבעת פניו הפכו לאיקון תרבותי. אך מאחורי הדימוי החביב עמד אדם מורכב: בעל חיי משפחה לא פשוטים, יחסים אישיים שנבחנו בביקורת היסטורית, ודעות פוליטיות שלעיתים לא התאימו לא לימין ולא לשמאל. חשיבותו אינה דורשת להפוך אותו לדמות מושלמת. להפך, גודלו ההיסטורי ניכר גם בכך שהיה אדם ממשי, עם סתירות, טעויות, עומק וחזון.

מותו והמשך חייו בארכיון ובמדע

איינשטיין מת בפרינסטון, ניו ג׳רזי, ב־18 באפריל 1955, בגיל 76. עד ימיו האחרונים המשיך לעבוד, לחשוב ולכתוב. אפרו פוזר במקום שלא פורסם, אך מוחו נשמר לאחר מותו בנסיבות שעוררו מחלוקת אתית. הדימוי הציבורי שלו רק הלך וגדל לאחר מותו, ובשנת 1999 בחר בו המגזין Time כאיש המאה.

מורשתו המדעית ממשיכה להתפתח. תורת היחסות הכללית עומדת בבסיס הקוסמולוגיה המודרנית, חקר חורים שחורים, עדשות כבידה, גלי כבידה והבנת היקום בקנה מידה גדול. רעיונותיו הקוונטיים ממשיכים להשפיע על פיזיקה של אור, חומר, מידע ושזירה. משוואותיו אינן רק פרקים בספרי לימוד; הן חלק מתשתית החשיבה המדעית של האנושות.

גם מורשתו היהודית ממשיכה לחיות דרך האוניברסיטה העברית, ארכיון איינשטיין, כתביו, פעילותו הציבורית וזיכרון דמותו כיהודי שהפך את המדע לשפה בינלאומית. הוא הראה כי יהודי יכול להיות אזרח העולם בלי לוותר על קשרו לעמו, וכי נאמנות לאמת מדעית יכולה להשתלב עם אחריות מוסרית עמוקה.

מדוע אלברט איינשטיין ראוי לציון כערך חשוב במורשת

אלברט איינשטיין ראוי לציון כערך חשוב בארכיון מורשת (Moreshet) מפני שסיפורו מחבר בין גאונות מדעית, זהות יהודית, פליטות מאירופה האנטישמית, תמיכה בתחייה האקדמית בירושלים, אחריות מוסרית בעידן הגרעיני ומחויבות אוניברסלית לזכויות אדם. הוא לא רק גילה חוקים חדשים של הטבע; הוא שינה את מעמדו של המדען בחברה המודרנית והפך את דמות המדען היהודי לסמל עולמי של מחשבה, מצפון וחירות רוחנית.

Moreshet.com מתעד את איינשטיין משום שמורשת יהודית וישראלית כוללת גם את האנשים שהשפיעו על העולם כולו מתוך שורשים יהודיים ומתוך זיקה מוסרית לעם היהודי. מקומו של אלברט איינשטיין במורשת (Moreshet) נובע מתרומתו לפיזיקה המודרנית, מהשפעתו על האוניברסיטה העברית, מהורשת כתביו לירושלים, מתמיכתו בציונות רוחנית ובמדינת ישראל, ומן הדרך שבה חייו הוכיחו כי מורשת יהודית יכולה לדבר בשפת המדע, ההומניזם והאחריות לכלל האנושות.