אביגדור ליברמן

אביגדור ליברמן, שנולד בשם איווט לבוביץ׳ ליברמן, הוא פוליטיקאי ישראלי יליד קישינב שבמולדובה הסובייטית, מייסד ויו״ר מפלגת ישראל ביתנו, חבר הכנסת, ושר בכיר לשעבר בממשלות ישראל. לאורך הקריירה שלו כיהן כשר התשתיות הלאומיות, שר התחבורה, השר לעניינים אסטרטגיים, שר החוץ, שר הביטחון, שר האוצר וסגן ראש הממשלה. דמותו מזוהה עם עלייתו הפוליטית של הציבור דובר הרוסית בישראל, עם תפיסה ביטחונית תקיפה, עם קו חילוני בענייני דת ומדינה, ועם יכולת חוזרת להשתמש בכוח קואליציוני כדי להשפיע על הרכבת ממשלות, פיזור כנסות ושינוי סדר היום הלאומי.

חשיבותו של ליברמן במורשת הפוליטית של ישראל אינה מסתכמת בתפקיד אחד או במפלגה אחת. הוא יצר בית פוליטי למאות אלפי עולים מברית המועצות לשעבר ולבני הדור השני שלהם, ציבור שהביא לישראל תרבות פוליטית, שפה, ניסיון היסטורי וזהות יהודית-חילונית משלו. ישראל ביתנו, בהנהגתו, הפכה ממפלגת עולים למפלגה לאומית-חילונית רחבה יותר, שעסקה בביטחון, כלכלה, דת ומדינה, שירות צבאי, ממשל, יחסי חוץ ומעמדם של אזרחים נאמנים למדינה. במובן זה ליברמן הוא אחת הדמויות שדרכן אפשר להבין כיצד העלייה הגדולה מן המרחב הפוסט-סובייטי נעשתה כוח פוליטי ישראלי עצמאי.

ילדות יהודית בקישינב והזיכרון הסובייטי

ליברמן נולד ב-5 ביולי 1958 בקישינב, בירת מולדובה שהייתה אז חלק מברית המועצות. הוריו, לב ואסתר ליברמן, השתייכו לקהילה יהודית דוברת רוסית ויידיש. אביו, לב, שירת בצבא האדום, עבר גלות בסיביר בתקופת סטלין והיה אדם בעל זיקה לספרות ולתרבות רוסית. הבית שבו גדל ליברמן נשא בתוכו כמה שכבות של זיכרון יהודי: יידיש, זהות יהודית חילונית, ניסיון סובייטי, מודעות לכוח המדינה ופחד מפני שלטון שמסוגל לרדוף מיעוטים.

הילדות בקישינב חשובה להבנת דמותו. זו הייתה עיר עם קהילה יהודית משמעותית, אך בתוך מדינה שבה יהודים חיו תחת מגבלות, חשדנות ויחס מורכב לזהותם הלאומית והדתית. ליברמן ספג מן הבית שפה של קשיחות, עצמאות וחוסר סנטימנטליות. בהמשך יתאר את יהודי מולדובה כאנשים מעשיים, ישירים ובעלי רצון לפעול, לא רק לדבר.

בצעירותו למד במכון החקלאי בקישינב והתעניין גם בספרות ובכתיבה. הוא נמשך לקלאסיקה הרוסית וחלם על קריירה ספרותית, אך חייו קיבלו כיוון אחר עם העלייה לישראל. כמו רבים מעולי ברית המועצות, הוא הגיע למדינה יהודית מתוך עולם שבו יהדות הייתה לעיתים זהות משפחתית, היסטורית ולאומית יותר מאשר מסגרת דתית מלאה.

עלייה לישראל, צה״ל והאוניברסיטה העברית

בשנת 1978 עלה ליברמן לישראל עם משפחתו, למד באולפן ושינה את שמו הפרטי מאיווט לאביגדור. המעבר לישראל דרש ממנו ללמוד שפה חדשה, תרבות פוליטית חדשה ומערכת חברתית שבה עולים מברית המועצות היו עדיין ציבור קטן יחסית לעומת גל העלייה הגדול שיבוא בשנות התשעים.

ליברמן שירת בצה״ל במסגרת שירות מקוצר בממשל הצבאי בחברון, ובהמשך שירת במילואים בחיל התותחנים. לאחר השירות למד באוניברסיטה העברית בירושלים וסיים תואר ראשון ביחסים בין-לאומיים ובמדע המדינה. בתקופת לימודיו היה פעיל בתא הסטודנטים הלאומי קסט״ל, המזוהה עם הימין, ועבד גם במועדון הסטודנטים שבלול.

באותן שנים עוצב החיבור בין שלושה מרכיבים שילוו אותו לאורך כל דרכו: זהות יהודית-חילונית של עולה מברית המועצות, השקפת עולם לאומית וביטחונית, והבנה מעשית של ארגון פוליטי. הוא לא הגיע לפוליטיקה מתוך מסלול מפלגתי ישראלי קלאסי, אלא מתוך שילוב של עלייה, קמפוס, פעילות ימין, קשרים בירושלים וניסיון לבנות כוח עבור ציבור חדש.

הכניסה לליכוד והקשר עם בנימין נתניהו

בשנות השמונים החל ליברמן בפעילות פוליטית בירושלים. הוא היה מעורב בפורום הציוני ליהודי ברית המועצות, שימש בתפקידים הקשורים להסתדרות העובדים הלאומית ולעיריית ירושלים, והתקרב למנהיגי ימין ובהם אריאל שרון ובנימין נתניהו. בשנת 1988 החל לעבוד עם נתניהו, שחזר אז לישראל לאחר כהונתו כשגריר באו״ם.

הקשר עם נתניהו היה מן הקשרים הפוליטיים החשובים בראשית דרכו. ליברמן ליווה את נתניהו במאבקיו הפנימיים בליכוד, ובשנים 1993–1996 כיהן כמנכ״ל תנועת הליכוד. לאחר ניצחון נתניהו בבחירות 1996 מונה למנכ״ל משרד ראש הממשלה. זה היה תפקיד מרכזי במיוחד עבור עולה חדש יחסית, והוא חשף אותו לעומק ניהול הממשלה, יחסי כנסת-ממשלה, תקשורת, מינויים, משברים פוליטיים ומדיניות ביטחונית.

ליברמן עזב את תפקידו בשנת 1997 ובהמשך פנה לעסקים פרטיים. אך הפרק הזה הותיר חותם עמוק: הוא למד כיצד פועלת מפלגת שלטון מבפנים, כיצד נבנית נאמנות פוליטית וכיצד מנהיג יכול להשתמש במנגנון כדי לבנות קואליציה. לאחר מכן, כאשר יקים מפלגה משלו, הידע הזה יהפוך לנכס מרכזי.

הקמת ישראל ביתנו והפיכת העולים לכוח פוליטי

בשנת 1999 הקים ליברמן את מפלגת ישראל ביתנו. בתחילתה הייתה המפלגה מזוהה בעיקר עם עולים דוברי רוסית מברית המועצות לשעבר, אך כבר מן ההתחלה לא ביקשה להיות רק רשימת עולים תרבותית. היא שילבה קו לאומי תקיף, דגש על ביטחון, ביקורת על ויתורים מדיניים, חילוניות אזרחית, התנגדות לכפייה דתית ורצון לתת לעולים תחושת כוח וייצוג עצמאי.

ישראל ביתנו נכנסה לכנסת בבחירות 1999, ובהמשך רצה לעיתים ברשימות משותפות עם האיחוד הלאומי ולעיתים כרשימה עצמאית. כוחו של ליברמן נבע מיכולתו לדבר אל ציבור שחש כי התרבות הפוליטית הישראלית הוותיקה אינה מבינה אותו עד הסוף. עולים רבים מברית המועצות לשעבר ראו בעצמם ציונים, יהודים, משכילים, חילונים, ביטחוניים, אנטי-קומוניסטים ולעיתים חשדנים כלפי מפלגות דתיות או שפה פוליטית רכה מדי. ליברמן נתן לכל אלה מסגרת מפלגתית ברורה.

עם השנים הפכה ישראל ביתנו לשחקן קואליציוני חשוב. היא לא הייתה המפלגה הגדולה בישראל, אך לעיתים הייתה לשון מאזניים בין גושים או תנאי מרכזי להקמת ממשלה. כך נעשה ליברמן לדוגמה בולטת לכך שבשיטת הבחירות הישראלית, מפלגה בינונית בעלת זהות ברורה ומשמעת פנימית יכולה להשפיע על כל המערכת.

תפקידים ראשונים בממשלה: תשתיות, תחבורה ואסטרטגיה

בשנת 2001 מונה ליברמן לשר התשתיות הלאומיות בממשלת אריאל שרון. בשנת 2003 מונה לשר התחבורה. תפקידים אלה חיברו אותו לנושאים מעשיים של תשתיות, כבישים, אנרגיה, תחבורה, שירותים ממשלתיים ותקציבים. אף שדמותו הציבורית מזוהה בעיקר עם ביטחון ויחסי חוץ, הוא עסק כבר בראשית דרכו המיניסטריאלית בתחומים אזרחיים וכלכליים שהשפעתם יומיומית.

בשנת 2006 הצטרף לממשלת אהוד אולמרט כסגן ראש הממשלה והשר לעניינים אסטרטגיים, תפקיד חדש שנגע בעיקר לאיומים אזוריים ובמיוחד לאיראן. עצם הקמת התפקיד עבורו שיקפה את האופן שבו נתפס: לא רק כראש מפלגה מגזרית, אלא כדמות המבקשת להשפיע על מדיניות לאומית רחבה.

פרישתו מן הממשלה בשנת 2008 בשל התנגדותו למשא ומתן המדיני עם הפלסטינים סימנה תכונה שחזרה פעמים רבות בקריירה שלו: נכונות להיכנס לממשלה כאשר הדבר מאפשר השפעה, אך גם לפרוש כאשר הוא סבור שהקו המדיני או הביטחוני חוצה גבול מבחינתו. בכך בנה לעצמו תדמית של פוליטיקאי שאינו רק מחפש תפקיד, אלא משתמש בתפקיד ככלי למאבק על קו מדיני.

שר החוץ ודיפלומטיה בלתי שגרתית

בשנת 2009, לאחר הצלחת ישראל ביתנו בבחירות, מונה ליברמן לשר החוץ ולסגן ראש הממשלה בממשלת בנימין נתניהו. הוא כיהן בתפקיד זה בשתי תקופות, בין 2009 ל-2012 ושוב בין 2013 ל-2015. כהונתו במשרד החוץ הייתה מן הפרקים המשמעותיים ביותר בקריירה שלו והציבה אותו בחזית היחסים בין ישראל לעולם.

ליברמן ביקש להרחיב את הדיפלומטיה הישראלית מעבר להתמקדות כמעט בלעדית בסכסוך הישראלי-פלסטיני. הוא שם דגש על קשרים עם מדינות מזרח אירופה, חבר המדינות, אפריקה, אמריקה הלטינית ואסיה, מתוך תפיסה שישראל צריכה לבנות לעצמה מרחב דיפלומטי רחב יותר. כמי שנולד במרחב הסובייטי ודובר רוסית, הייתה לו גישה טבעית לעולמות דיפלומטיים ותרבותיים ששרי חוץ ישראלים אחרים הכירו פחות לעומק.

סגנונו הדיפלומטי היה ישיר, לעיתים חריף, ולעיתים עורר מחלוקות בישראל ובעולם. אך גם מבקריו הכירו בכך שהביא למשרד החוץ נקודת מבט שונה: פחות טקסית, פחות מתנצלת, ויותר ממוקדת בכבוד לאומי, באינטרסים ובחיזוק יחסים עם מדינות שאינן בהכרח במרכז המסורתי של מדיניות החוץ הישראלית.

תוכנית חילופי השטחים והוויכוח על אזרחות

אחד הרעיונות המזוהים ביותר עם ליברמן הוא תוכנית חילופי השטחים והאוכלוסיות, שנועדה, לפי תפיסתו, לשמר את ישראל כמדינה יהודית בעלת רוב יהודי מובהק תוך קידום הסדר מדיני מסוג מסוים. בניגוד לדימוי חד-ממדי של איש ימין המתנגד לכל חלוקה, ליברמן הציג לעיתים נכונות עקרונית למדינה פלסטינית, אך בתנאים הכוללים חילופי שטחים מיושבים והעברת אזורים ערביים ישראליים מסוימים לריבונות פלסטינית עתידית.

התוכנית עוררה התנגדות חריפה מצד רבים, בעיקר בשל השלכותיה על אזרחי ישראל הערבים ועל תפיסת האזרחות. מבחינת ליברמן, נאמנות למדינה יהודית ודמוקרטית היא תנאי יסוד להשתייכות פוליטית מלאה. מבחינת מבקריו, הדרישה הזאת עלולה לפגוע בשוויון האזרחי ולהעמיק ניכור בין יהודים לערבים בישראל.

בכל מקרה, עצם העלאת התוכנית הפכה את ליברמן לאחת הדמויות שהכריחו את הפוליטיקה הישראלית לדון בשאלה קשה: האם הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא רק סכסוך גבולות, או גם סכסוך זהות, אזרחות ונאמנות. הוויכוח סביבו מעיד על עומק המתחים במדינה יהודית ודמוקרטית שבה חיים גם מיעוטים לאומיים גדולים.

שר הביטחון והאזהרה מפני מתקפת חמאס

בשנת 2016 מונה ליברמן לשר הביטחון בממשלת נתניהו. המינוי עורר עניין רב, משום שליברמן היה מזוהה עם רטוריקה ביטחונית תקיפה אך לא הגיע מצמרת צה״ל. בתפקיד זה היה אחראי למערכת הביטחון, לצה״ל, לתקציבים, למינויים בכירים ולניהול מדיניות מול עזה, איראן, סוריה, לבנון והגדה המערבית.

בכהונתו כשר הביטחון אישר הכרה שוויונית במשפחות שכולות של חיילים להט״בים, מינה את אביב כוכבי לרמטכ״ל הבא, קידם רעיונות בתחום טילי קרקע-קרקע ומיגון הצפון, והתמודד עם הסלמות חוזרות בגבול רצועת עזה. בשנת 2018 התפטר מתפקידו במחאה על הפסקת אש עם חמאס, שאותה הגדיר ככניעה לטרור. התפטרותו תרמה להאצת המשבר הפוליטי שהוביל בסופו של דבר לרצף מערכות הבחירות בישראל.

לאחר מתקפת 7 באוקטובר 2023 קיבלה כהונתו כשר הביטחון משמעות מחודשת בשל מסמך מ-2016 שבו התריע, לפי פרסומים, מפני אפשרות שחמאס יעביר את העימות לתוך שטח ישראל, ינסה להשתלט על יישוב סמוך לגבול וייקח בני ערובה. גם אם לא כל מרכיב במסמך התממש כפי שנכתב, עצם קיומה של אזהרה כזאת הפך לחלק חשוב מן הדיון הציבורי בישראל על כשלי ההתרעה, הביטחון והקונספציה לפני 7 באוקטובר.

המשבר הפוליטי של 2019 והעמדה החילונית

אחת הנקודות שבהן השפיע ליברמן באופן ישיר על ההיסטוריה הפוליטית של ישראל הייתה שנת 2019. לאחר הבחירות לכנסת העשרים ואחת סירב להצטרף לקואליציה בראשות נתניהו בשל מחלוקת על חוק הגיוס לבני ישיבות. סירובו מנע הקמת ממשלת ימין-חרדים והוביל לפיזור הכנסת ולבחירות חוזרות.

בשלב זה מיקד ליברמן את ישראל ביתנו יותר ויותר סביב קו חילוני-לאומי: התנגדות למה שהוא כינה כפייה דתית, דרישה לשירות צבאי או לאומי, תמיכה בתחבורה ועסקים בשבת באזורים מסוימים, ביקורת על כוחן של המפלגות החרדיות, והצגת מפלגתו כבית לציבור חילוני, מסורתי וימני שאינו מוכן לוותר על חירות אזרחית.

המהלך הזה הרחיב את זהותה של ישראל ביתנו מעבר למפלגת עולים. היא הפכה למפלגה המייצגת מגזר חברתי-פוליטי ברור: ישראלים לאומיים, חילונים או מסורתיים, רבים מהם דוברי רוסית, הרואים בביטחון ובשירות למדינה ערך מרכזי אך מתנגדים להרחבת כוחן של המפלגות החרדיות. בכך השפיע ליברמן על יחסי דת ומדינה בישראל לא פחות מאשר על יחסי ימין ושמאל.

שר האוצר בממשלת בנט-לפיד

בשנת 2021, עם הקמת ממשלת ישראל השלושים ושש בראשות נפתלי בנט ויאיר לפיד, מונה ליברמן לשר האוצר. בתפקיד זה עבר מדימוי של פוליטיקאי ביטחוני ודיפלומטי לתפקיד הכלכלי הבכיר ביותר בממשלה. כהונתו כללה התמודדות עם יציאה ממשבר הקורונה, גיבוש תקציב מדינה לאחר תקופה ארוכה ללא תקציב מאושר, ורפורמות רחבות במסגרת חוק ההסדרים.

בתקופתו אושרו תקציב המדינה לשנים 2021–2022 וחוק הסדרים רחב שכלל רפורמות בתחומי יבוא, חקלאות, רגולציה, רישוי עסקים, בנקאות פתוחה, תחבורה, מטרו גוש דן, פנסיה, בריאות וגיל פרישה לנשים. ליברמן הציג עצמו כשר אוצר המבקש להפחית תלות בקצבאות, לעודד יציאה לעבודה, לפתוח שווקים לתחרות ולשנות מנגנונים ותיקים של הכלכלה הישראלית.

חלק מן הצעדים עוררו התנגדות חריפה, בעיקר בציבור החרדי ובקרב קבוצות שנפגעו מן הרפורמות או ראו בהן מהלך אידיאולוגי נגדם. אך מבחינת הישג ממשלי, אישור תקציב המדינה לאחר שנים של שיתוק פוליטי היה אירוע מרכזי. בתקופתו גם נרשמה ירידה משמעותית בגירעון, בין היתר על רקע התאוששות כלכלית מהירה מהקורונה והכנסות גבוהות ממסים.

אופוזיציה, מלחמת חרבות ברזל והביקורת על נתניהו

לאחר בחירות 2022 עברה ישראל ביתנו לאופוזיציה. ליברמן התנגד בחריפות לרפורמה המשפטית שקידמה ממשלת נתניהו, השתתף במאבק הציבורי נגדה, והציג אותה כאיום על הדמוקרטיה הישראלית ועל יציבות המדינה. לאחר מתקפת 7 באוקטובר תמך במטרות המלחמה נגד חמאס, אך המשיך למתוח ביקורת חריפה על תפקוד הממשלה ועל אחריותה למחדלים.

בשנת 2025 עורר ליברמן סערה ציבורית כאשר טען כי ישראל העבירה נשק לחמולות או קבוצות חמושות בעזה כדי להתמודד עם חמאס. זמן קצר לאחר מכן אישר נתניהו באופן כללי כי ישראל מפעילה גורמים מקומיים המתנגדים לחמאס, אך הוויכוח הציבורי סביב הנושא המחיש שוב את מקומו של ליברמן כאיש אופוזיציה ביטחוני שמאתגר את הממשלה לא רק בסיסמאות, אלא בטענות הנוגעות למהלכים רגישים של מדיניות מלחמה.

נכון לספטמבר 2026, ליברמן ממשיך לכהן כחבר הכנסת וכיו״ר ישראל ביתנו. הוא אינו שר בממשלה, אך נשאר אחד הפוליטיקאים המנוסים ביותר בישראל, דמות אופוזיציונית בולטת ומי שמסוגל להשפיע על השיח הביטחוני, הכלכלי והקואליציוני גם מחוץ לממשלה.

משפחה, שפה וזהות ציבורית

ליברמן נשוי לאלה ציפקין, אף היא עולה ממולדובה וממרחב ברית המועצות לשעבר, ולבני הזוג שלושה ילדים. המשפחה מתגוררת בנוקדים שבמדבר יהודה. מגוריו בהתנחלות הפכו לחלק מדימויו הציבורי, אך ליברמן אמר בעבר כי יהיה מוכן לעזוב את ביתו במסגרת הסדר מדיני אמיתי אם הדבר ישרת את האינטרס הלאומי.

הוא דובר רוסית, עברית, יידיש, רומנית ואנגלית ברמות שונות. הרב-לשוניות הזאת אינה פרט ביוגרפי בלבד; היא חלק מן הגשר שהקים בין ישראל לבין יוצאי ברית המועצות לשעבר, ובין ישראל לבין מדינות מזרח אירופה, רוסיה, מולדובה וחבר המדינות. עבור ציבור דובר הרוסית בישראל, עצם נוכחותו בראש מפלגה ובממשלה הייתה הוכחה לכך שהעלייה יכולה להפוך מכוח דמוגרפי לכוח שלטוני.

דמותו הציבורית בנויה מניגודים: עולה חדש שהפך לאחד האנשים החזקים במערכת; חילוני המכיר היטב את שפת הזהות היהודית; איש ימין שמציע לעיתים חלוקה טריטוריאלית; פוליטיקאי שנחשב תקיף אך גם פרגמטי בקואליציות; אדם שעמד במרכז חקירות ומשפטים אך זוכה בפרשה המרכזית של משרד החוץ; ומנהיג שמושך אליו גם הערכה על עמידה ועקביות וגם ביקורת חריפה על סגנון ועמדות.

הערת מערכת על עצם ההכללה

אביגדור ליברמן נכלל באתר אף שדמותו ופועלו שנויים במחלוקת בקרב חלקים רחבים בציבור. ההכללה אינה קובעת כי ההשפעה חיובית או שלילית; היא משקפת את המקום המשמעותי שיש לדמות זו בעיצוב ההוויה, התרבות ואורח החיים בקרב הציבור, שבאופן טבעי ישנם הרואים בכך פעילות חיובית ואף הירואית וישנם הרואים בכך פעילות המנוגדת להשקפת עולמם. עצם קיומן של הערכות מנוגדות הוא חלק מן התיעוד ההיסטורי המצדיק את הכללת הדמות המשמעותית והמשפיעה הזו במורשת העם היהודי.

מדוע אביגדור ליברמן ראוי לציון כערך חשוב במורשת

אביגדור ליברמן ראוי לציון כערך חשוב בארכיון מורשת (Moreshet) מפני שסיפורו מחבר בין יהדות ברית המועצות, עלייה לישראל, קליטה, זהות חילונית-יהודית, הקמת מפלגה, ייצוג ציבור דובר רוסית, ביטחון, יחסי חוץ, כלכלה ודת ומדינה. הוא אחת הדמויות שבאמצעותן ניתן להבין כיצד העלייה הגדולה מן המרחב הפוסט-סובייטי עברה משלב של השתלבות חברתית לשלב של כוח פוליטי עצמאי ומשפיע.

Moreshet.com מתעד את ליברמן משום שמורשת יהודית וישראלית כוללת גם מנהיגים שנויים במחלוקת שעיצבו בפועל מוסדות, קהילות, סדרי עדיפויות והכרעות לאומיות. מקומו של אביגדור ליברמן במורשת (Moreshet) נובע מן הדרך שבה הפך את ישראל ביתנו לבית פוליטי לעולים ולישראלים חילונים-לאומיים, מן ההשפעה שהייתה לו כשר חוץ, ביטחון ואוצר, ומן העובדה שדרכו משקפת את אחד הפרקים המרכזיים של מדינת ישראל המודרנית: שילוב יהודי ברית המועצות לשעבר בתוך החברה הישראלית, לא רק כאזרחים חדשים אלא ככוח המגדיר מחדש את הפוליטיקה, הביטחון, הכלכלה והשיח על זהותה היהודית והדמוקרטית של המדינה.