תומאס פרידמן

פרידמן נחשב לליברל מתון, ותומך במודרניזציה של העולם הערבי ובגלובליזציה. ספריו ומאמריו עוסקים ביחסים בינלאומיים, בסחר בינלאומי, בגלובליזציה, ובסוגיות סביבתיות.

תולדות חייו

פרידמן, יליד 1953, נולד וגדל בפרוור של העיר מיניאפוליס במדינת מינסוטה. אביו, הרולד, היה סוחר, ואמו, מרגרט, עקרת בית ומנהלת חשבונות במשרה חלקית. בילדותו למד עברית ובילה חמש פעמים במחנה קיץ "הרצל" בוויסקונסין. ב-1968 ביקר לראשונה בישראל והחל להתנדב לפעילות לטובתה. באותה שנה פרסם בעיתון בית הספר את הכתבה הראשונה בחייו, על הרצאה שנתן אריאל שרון באוניברסיטת מינסוטה. בתקופת בית הספר התיכון בילה שלוש חופשות קיץ בקיבוץ החותרים, שליד חיפה. לאחר שהתיידד בישראל עם מספר ערבים ישראלים, החל ללמוד ערבית.

פרידמן למד לימודי המזרח התיכון באוניברסיטת ברנדייס במסצ'וסטס, ומאוחר יותר למד שני סמסטרים באוניברסיטה העברית בירושלים (1972) ובאוניברסיטה האמריקאית בקהיר (1974). ב-1975 סיים את התואר הראשון בברנדייס ולאחר מכן זכה במלגה ללימודים בקולג' סנט אנתוני באוניברסיטת אוקספורד באנגליה, והשלים בה תואר שני בלימודי היסטוריה ופוליטיקה של המזרח התיכון בימינו. ביוני 1978 סיים את לימודיו באוקספורד.

בשנת 1977 החל לעבוד בסניף של סוכנות הידיעות UPI בלונדון. בשנת 1979 נשלח לביירות, שם התגורר באזור המוסלמי של מערב העיר. בשנת 1981 התקבל לעיתון "הניו יורק טיימס" ובשנת 1982 נשלח מטעמו שוב לביירות, וכיהן כראש המשרד בעיר. ביוני אותה שנה פוצץ בית הדירות שבו התגורר כחלק ממאבק בין משפחות בבניין שהיו קשורות לפלגים שונים באש"ף. במהלך שהותו בת השנתיים בלבנון סיקר את טבח אל-חמה, מלחמת לבנון הראשונה וטבח סברה ושתילה. סיקורו אודות מלחמת לבנון זיכה אותו בפרס פוליצר. החל מ-1 ביוני 1984 ועד 1988 היה ראש משרד העיתון בירושלים. לדברי פרידמן, עד מינויו למשרה זו, נמנע הניו יורק טיימס בעקביות ממינוי יהודי לכתב בירושלים. פרידמן זכה בפרס פוליצר נוסף, על סיקור האינתיפאדה הראשונה. מספר שבועות לפני שעזב את ירושלים, במהלך נסיעה עם אשתו ושתי בנותיו הקטנות, אורלי ונטלי, למלון אינטרקונטיננטל על הר הזיתים, הותקפה המשפחה על ידי צעיר פלסטיני, שהשליך אבן לכיוון פניה של אשתו שנהגה. האבן סדקה לחלוטין את שמשת רכבם.

בינואר 1989 חזר לארצות הברית ומונה לכתב דיפלומטי של הניו יורק טיימס בוושינגטון די. סי.. הוא עסק בענייני חוץ, בין היתר במהלכיו של מזכיר המדינה ג'יימס בייקר. בשנת 1993 מונה לכתב העיתון בבית הלבן ובשנת 1994 החל לכתוב בענייני מדיניות חוץ וכלכלה. בשנת 1995 החל לכתוב טור דעה בענייני חוץ, ובשנים הראשונות התמקד בעיקר בנושאי כלכלה בינלאומית וגלובליזציה. בעקבות פיגועי 11 בספטמבר 2001 החל להתמקד באיום הטרור, ובשנת 2002 זכה בפרס פוליצר נוסף. פרידמן תמך ביציאה למלחמת עיראק בשנת 2003, אך מתח ביקורת על המעורבות בעיראק אחרי נפילת שלטונו של סדאם חוסיין.

בשנת 2003 ערך ביהודה ושומרון סרט תיעודי על גדר ההפרדה. בשנת 2004 ערך בהודו סרט תיעודי על הגלובליזציה ובשנת 2005 ערך באירופה סרט תיעודי על היחסים בין אירופה לארצות הברית.

פרידמן נשוי לאן בוקסבאום ולהם שתי בנות.

כתיבתו על ישראל ותהליך השלום

פרידמן נוהג לכתוב רבות על ענייני המזרח התיכון ומתמקד לא מעט בישראל ובתהליך השלום. כתיבתו של פרידמן בנושא הסכסוך במזרח התיכון בעלת השפעה ומעוררת הדים. הוא תומך בזכותה של ישראל להגן על עצמה מול התקפות טרור, אך העביר ביקורת על ממשלת נתניהו ותמך בהפעלת לחץ אמריקאי על ישראל כדי שזו תתפשר בעניין הפלסטיני.

במהלך מבצע עופרת יצוקה כתב פרידמן מאמר שבו טען שמטרת ישראל במלחמת לבנון השנייה הייתה "להרתיע את ארגון חזבאללה וללמד אותו לקח". פרידמן טוען שהוא היה בין הבודדים שקבעו שישראל היא המנצחת במלחמה, בנימוק שלאור הנזקים שהמלחמה הסבה לארגון ולתשתיות האזרחיות בלבנון חזבאללה יחשוב שלוש פעמים לפני ביצוע פעולות מתגרות בגבולה של ישראל. עוד כתב פרידמן באותו מאמר שאינו בטוח האם במבצע עופרת יצוקה מטרת ישראל היא ללמד את החמאס לקח, או להשמידו. בתחילת מבצע עופרת יצוקה בשלהי 2008, שבו ישראל תקפה את מעוזי ארגון חמאס ברצועת עזה הזהיר שפעולה אגרסיבית עלולה להוביל לאסון הומניטרי. יום אחרי אירוע המשט לעזה (2010), אחרי שצפה בסרטי הווידאו שפרסמה ישראל, כתב פרידמן כי המשט היה מלכודת שהוטמנה לישראל, ושהיה כישלון מודיעיני ישראלי בזיהוי המלכודת. במאמר משנת 2007 ביקר פרידמן את מארגני החרם האקדמי על אוניברסיטאות ישראליות והגדירו כפעולה אנטישמית כי החרם מופעל רק נגד ישראל ולא כנגד מדינות אחרות המפרות את זכויות האדם כגון סוריה וסודאן. ב-2003 נכתב מאמר המבקר את פרידמן כ"שונא דמוקרטיה", "גזען" וכ"תומך ישראל". נועם חומסקי מוזכר במאמר כמי שטען כלפי פרידמן כי ב-1984 הוא הסתיר מקוראיו מידע שעשוי להציגה באופן שלילי.

פרידמן מתח ביקורת על מדיניות ממשלת נתניהו בנושא המשא ומתן עם הפלסטינים. אחרי אישור תוכניות הבנייה בירושלים במהלך ביקורו של סגן הנשיא ג'ו ביידן קרא פרידמן למדיניות ישראל "סטירה בפרצופו של סגן הנשיא". שבוע לאחר מכן, השווה את בנימין נתניהו ל"נהג שיכור". במאמר נוסף ביקר את ישראל ואמר שהיא מתנהגת כמו ילדה מפונקת, ושבקבינט הממשלה יושבים משוגעים. באותו מאמר הוא אמר שיש לו גם תהיות על רצינות אבו מאזן עקב דחיית הצעתו של אולמרט, ולכן קרא לארצות הברית לעזוב את הצדדים לנפשם. בשלהי 2010, לאחר סירוב ישראל להאריך את הקפאת הבניה ביהודה ושומרון, כתב פרידמן כי "על ארצות הברית להפסיק להיות ספק הקראק של ישראל" וש"הנהגת ישראל איבדה קשר למציאות". ביוני 2010 כתב כי "דווקא בעת שבתוך ישראל שורר שקט ביטחוני חסר תקדים, מתנהל כלפיה בעולם קמפיין דה-לגיטימציה שאף פעם לא היה אלים יותר". הסיבה לכך היא ש"ישראל, שניצחה במלחמת לבנון השנייה ובמבצע עופרת יצוקה, עשתה זאת באמצעות טקטיקות דומות לאלו שנקטה בהן סוריה בעת הטבח באל חמה ב-1982 שבו נרצחו עשרות אלפי אזרחים". אנלוגיה זו הביאה אחדים מתומכי ישראל להאשימו כי הוא עושה דה-לגיטימציה לישראל. בעקבות ביקורת שכתב פרידמן על התנהלות ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו, נשמעו בישראל קולות נגדו הקובעים שהוא עוין למדינת ישראל. יש שטענו שעל כלי התקשורת במדינה להימנע מדיווחים הנותנים חשיפה מופרזת לדבריו. אחרים אמרו שהוא תומך של ישראל שיש להטות אוזן לעצותיו. לאחר כישלון שיחות השלום בין ממשלת נתניהו לרשות הפלסטינית בשלהי 2010, כתב פרידמן שכדאי לארצות הברית להניח לצדדים לנפשם. בתחילת חודש פברואר 2011, עת מהומות ההפיכה במצרים, חזר בו פרידמן וקרא לנשיא ארצות הברית ברק אובמה להוביל את ישראל והפלסטינים אל שולחן המשא והמתן, באמרו שלאור המצב החדש במזרח התיכון "זה חיוני לעתיד ישראל". לאחר ההפיכה במצרים ביקר פרידמן את ישראל, טען כי היא ניצלה את המהומות לצורכי תעמולה וכינה אותה "הממשלה המנותקת מאז ומעולם, ממשלה חסרת דמיון, תוצאה של "נישואי קרובים... שגורמים בבית הלבן נגעלים ממנה".

בדמצבר 2017 ביקר פרידמן את החלטתו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ להכיר רשמית בירושלים כבירת מדינת ישראל. בטורו הקבוע בעיתון ניו יורק טיימס כתב פרידמן כי "במשך קרוב לשלושים שנה בהן אני מסקר את יחסי החוץ של ארצות הברית מעולם לא ראיתי נשיא שמוותר על כל כך הרבה עבור קבלת כה מעט בתמורה". כן ציין כי לספרו הקרוב אותו הוא מתכנן לכתוב על יחסי החוץ של ארצות הברית בתקופת שנתו הראשונה של טראמפ הוא מתכנן לקרוא "אמנות הבגידה", בין היתר בעקבות פעולתו זו.

מכתביו