שלמה באום

ביוגרפיה

באום נולד בכפר יחזקאל לדוד וצפורה באום, ממייסדי המקום. בגיל 8 העניק לו אביו את אקדחו הראשון, מאז השתתף באום עם אביו בפעולות שמירה.

בצעירותו נודע כבריון קשוח: הוא היה בעל שרירים וקול-רם והיה מעורב במספר תגרות; שמועה עיקשת טענה שהרג פעם פרדה במכת אגרוף, אך באום סיפר בראיון עמו שהחיה רק נכנסה להלם כתוצאה מהמכה. עם זאת היה גם אינטלקטואל בעל ידע נרחב בתולדות ארץ ישראל, היסטוריה צבאית ואזורית. על פי אורי מילשטיין שלמה באום הבין כבר בשנת 1954 שהאויב המסוכן של ישראל אינם מצרים או סוריה אלא דווקא הפלסטינים, שמתישים את ישראל.

פעילותו הצבאית

בתחילת מלחמת העצמאות השתתף באום באחת ההתקפות הראשונות של ארגון "ההגנה" על תחבורה ערבית, סמוך לעיר בית שאן. עבר הכשרה כלוחם וקורס מפקדי כיתות. בהמשך הצטרף לחטיבת גולני. בשנת 1949 החל קורס קצינים אך הודח עקב הפרות משמעת. בלחץ מפקדו בגולני, אברהם יפה, הורשה לסיים את הקורס הבא. בשנת 1950 הצטרף לסיירת גולני תחת אריאל שרון ומאז נקשרו דמויותיהם זו בזו. בסיירת שימש באום כמפקד מחלקה וכאחראי על תחום השדאות. עם פרישתו של שרון ללימודים עזב גם באום את צה"ל וחזר למשק הוריו בכפר יחזקאל. בחודש יולי 1953 נקרא באום על ידי שרון להשתתף בפעולת תגמול ראשונה בכפר נבי סמואל שמעבר לגבול הירדני. הלוחמים שהשתתפו בפעולה היוו את הגרעין סביבו נוצרה יחידה 101. באוגוסט 1953 החל באום, יחד עם אריאל שרון, להקים יחידת קומנדו חדשה - יחידה 101, ושימש כסגן המפקד שלה.

באום עיצב את תורת הלחימה של היחידה, בנה את תוכנית האימונים, אימן את החיילים וגם עסק בחקר ובהפקת לקחים - דבר שלא היה כמעט קיים אז בצה"ל. הוא השתתף בפעולות התגמול של היחידה, לרוב כמפקד אחד הכוחות, ובכלל זה כמפקד הכוח שפוצץ את בתי הכפר בפעולת קיביה. בינואר 1954 פורקה היחידה ושולבה בגדוד הצנחנים 890. באום מונה למפקד פלוגה ב' בדרגת סרן. לחם במבצע קדש. ב-1963 עבר התקף לב והשתחרר מהשירות.

במלחמת ששת הימים לחם במסגרת אוגדת הפלדה. אחרי המלחמה שב לשירות הקבע ומונה למפקד פלוגת הסיור של חטיבה 7 בשנת 1968. במהלך מלחמת ההתשה הגה את מבצע רביב, ושימש כסגן מפקד הכוח. במהלך המבצע הונחת כוח שריון של צה"ל בחוף המצרי של מפרץ סואץ וזרע הרס רב במהלך כעשר שעות, ושב בשלום לסיני. בתחילת שנות ה-70 נקרא לסייע לאריאל שרון בחיסול פעילות הארגונים הפלסטינים החמושים ברצועת עזה. הוא התנדב לשרת במפקדתו של שרון, שהיה אז אלוף פיקוד הדרום, כמפקד מחלקת המודיעין המרחבית בדרגת רס"ן. בשהותו שם יזם את הקמת יחידת רימון – יחידת סיור שהפעילה שיטות לחימה בלתי שגרתיות וחיסלה רבים מן המבוקשים ברצועת עזה. היחידה שבראשה הועמד מאיר דגן נועצה רבות בבאום. בתקרית מפורסמת חיבלה היחידה, ביוזמת באום, במצבור גדול של רימונים שהטמינו אנשי הפת"ח בעזה, הרימונים התפוצצו ללא השהייה ופגעו במטילים אותם.

ב-1972 נפצע באורח קשה בתאונת דרכים. במלחמת יום הכיפורים לחם כמפקד גדוד המילואים 112, שפעל בחזית הדרום מבלי שהשתתף בקרבות. ב-1975 השתחרר משירות הקבע בדרגת סגן-אלוף. השתתף במילואים במלחמת שלום הגליל. לאורך שירותו נודע כמבקר חריף ובוטה של דרכי הפעולה ותרבות הפיקוד של צה"ל.

פעילותו הפוליטית

בשנות השישים, עת פרש מצה"ל לראשונה, היה פעיל במפלגת רפ"י. מזמן פרישתו השנייה מצה"ל בשנות השבעים הקצין באום בעמדותיו ודעותיו מיקמו אותו בקצה הימני של המפה הפוליטית בישראל. הוא התנגד להסכם השלום עם מצרים, ועל רקע פינוי סיני ניתק את קשריו עם אריאל שרון. באום התקרב לקיצונים באנשי גוש אמונים והפך פעיל בתנועת נאמני הר הבית.

בדצמבר 1994, הקים, יחד עם אל"ם (מיל') משה לשם, את עמותת הימין "שנית גמלא לא תיפול".

במשך שנים מספר הגיש תוכנית בתחנת הרדיו הפיראטית "ערוץ 7". בשידוריו הביע התנגדות חריפה להסכם אוסלו והיה מטובעי הביטוי "פושעי אוסלו".

חייו האישים

מאז שנות השישים, אחרי שעזב את כפר יחזקאל, התגורר בשכונת אבו תור בירושלים, אליה נכנס בתקופה בה עוד הייתה עדיין שכונת ספר ליד הקו העירוני הירדני. עם השנים, דמותו, בראש מגולח, חמוש באקדח, ומלווה באחד מכלבי התקיפה שלו הפכה לסימן היכר של השכונה המעורבת. במקביל הפך ביתו למרכז של הבוהמה הירושלמית והתקיימו בו כינוסים רבי משתתפים. בגיל מאוחר נשא לאשה את אילנה, עיתונאית והוליד שלשה ילדים. בין באי ביתם היו אנשי רוח ידועי שם ואנשי צבא בכירי דרגות.

באום נפטר במאי 1999 בגיל שבעים ממחלה. על שמו נקרא רחוב בשכונת הר חומה בירושלים.