רזי ברקאי

ראובן זאב (רזי) ברקאי, שנולד ב-24 בפברואר 1949, הוא עיתונאי, שדרן ומגיש רדיו ישראלי. במשך יותר מחמישה עשורים פעל בזירות המרכזיות של התקשורת הישראלית — בעיתון דבר, בקול ישראל, בגלי צה״ל ובטלוויזיה — וסייע לעצב את הדרך שבה הציבור בישראל שמע חדשות, פוליטיקה, ראיונות ודיון ציבורי. עבודתו בלטה ביכולת להפוך אירועים לאומיים מורכבים לשיחה נגישה, ישירה ומתמשכת עם המאזינים.

ילדות, משפחה ושירות צבאי

ברקאי נולד בחולון לרינה ולשמואל ברקאי (ברקוביץ), שהיה מפקד מחוז תל אביב מטעם ההגנה. הוא התחנך בפנימייה הצבאית לפיקוד שליד בית הספר הריאלי בחיפה, כבוגר מחזור י״ג. בגיל 17 איבד את אחיו הבכור צחי, שנהרג בתאונת אימונים בעת שהיה צוער בבית הספר לקצינים של צה״ל.

עם גיוסו לצה״ל התנדב לצנחנים ושירת בגדוד 202. הוא עבר הכשרה כלוחם, קורס מ״כים חי״ר וקורס קציני חי״ר, ולאחר מכן חזר לגדוד כמפקד מחלקה. במהלך שירותו היה מפקד הכיתה של בנימין נתניהו בטירונות ומפקד הצוות של שאול מופז בקורס הקצינים — מפגשים המשקפים את מקומו בתוך דור המפקדים והמנהיגים שעיצב את ישראל בעשורים הראשונים למדינה.

לצד ניסיונו הצבאי והמעשי, רכש ברקאי השכלה רחבה: תואר ראשון במדעי המדינה, תואר ראשון בפילוסופיה ותואר שני בתקשורת. השילוב בין היכרות מקרוב עם מערכות המדינה והביטחון לבין הכשרה במדעי החברה, בפילוסופיה ובתקשורת היה בסיס משמעותי לעבודתו העיתונאית.

מן העיתונות אל קול ישראל

לאחר שחרורו מצה״ל החל ברקאי לעבוד בעיתון דבר, וביוני 1971 הצטרף לקול ישראל. בתוך שנים אחדות התקדם מתפקידי דיווח לעמדות שהעניקו לו מבט רחב על מוקדי קבלת ההחלטות בישראל. בשנת 1977 מונה לכתב קול ישראל בכנסת, תפקיד שהציב אותו בלב המערכת הפרלמנטרית והפוליטית.

עד 1983 עמד בראש הדסק המדיני של קול ישראל, ובאותה שנה נשלח לוושינגטון כשליח הרדיו. השליחות האמריקאית הרחיבה את ניסיונו בזירה הבין-לאומית והעניקה לו נקודת מבט על היחסים שבין ישראל, ארצות הברית והמזרח התיכון. בשנת 1986 שב לישראל ומונה לכתב לענייני מפלגות, תפקיד שחייב מעקב יומיומי אחר המערכת הפוליטית, מנהיגיה והמאבקים שעיצבו את סדר היום הלאומי.

הקמת "הכול דיבורים" והמעבר לגלי צה״ל

בשנת 1989 החל ברקאי להגיש את התוכנית הכול דיבורים, שאותה גם ייסד. התוכנית הייתה חלק מהתפתחותו של הרדיו הישראלי ממדיום של מבזקי חדשות ושידורים רשמיים לזירה של שיחה, פרשנות, שאלות מאזינים ועימות רעיוני. ברקאי תרם למעבר הזה באמצעות סגנון הגשה שהציב את המרואיין ואת האירוע במרכז, אך דרש גם תשובות ברורות והסברים לציבור.

בשנת 1993 עבר לגלי צה״ל, לאחר שהגיש שבע מהדורות של תוכנית בערוץ הראשון. בתחנה הצבאית הגיש את יומן הערב ואת תוכנית האקטואליה שעה לפני. בשנת 1995 עבר להגיש את תוכנית הבוקר מה בוער, שהפכה לאורך השנים לאחת המסגרות המזוהות ביותר עמו. התוכנית העניקה לו במה יומיומית לעסוק בפוליטיקה, חברה, ביטחון, תרבות ובסיפורים הנוגעים לחייהם של אזרחי ישראל.

במהלך השנים השתנתה מתכונת התוכנית. בתחילת 2017 הצטרפו אליה מראיינים שהגישו לצדו, ובהמשך בוטלה ההגשה המשותפת. משנת 2019 קוצר השידור משעתיים לשעה, וברקאי המשיך להגיש אותה גם באירועים מיוחדים בשידורים משותפים עם רינו צרור. בינואר 2022 הודיע על פרישתו מגלי צה״ל, וב-26 בינואר הגיש את התוכנית בפעם האחרונה באותה תקופה. באוגוסט 2022 חזר לתחנה והגיש תוכנית שבועית; בשנת 2024 הסתיימה עבודתו בתחנה.

ראיונות שהפכו לרגעים בזיכרון הישראלי

אחד ממאפייני עבודתו של ברקאי היה המפגש הישיר עם דמויות שעיצבו את ההיסטוריה הישראלית. בשנת 1989 ראיין את מנחם בגין, שהיה אז מחוץ לחיים הפוליטיים מאז התפטרותו מראשות הממשלה ב-1983. זה היה ריאיון משמעותי משום שבגין דיבר בו לראשונה מאז פרישתו, והמפגש החזיר את קולו של ראש הממשלה לשעבר אל השיח הציבורי.

בשנת 1995 ערך את הריאיון האחרון עם יצחק רבין לפני רציחתו. ברקאי שאל את רבין על ההתרעות הרבות מפני התנקשות בו, ורבין השיב: "אני לא פוחד". הריאיון נחרת בזיכרון הציבורי לא רק בשל תוכנו, אלא גם משום שהוא נעשה זמן קצר לפני אירוע ששינה את החברה הישראלית ואת ההיסטוריה של המדינה.

ברקאי זכור גם מסיקורו של המהלך שהוביל להסכמי קמפ דייוויד ולשלום בין ישראל למצרים. בעת שהותו בקרבת הבית הלבן הבחין במסוקים שנחתו על מדשאת הנשיא והסיק כי השיחות בקמפ דייוויד הבשילו. הוא נכנס למתחם ללא אישור והקליט ראיונות עם אנואר סאדאת, ג׳ימי קרטר, מנחם בגין ובכירים נוספים. לאחר שמזכירו של נשיא ארצות הברית דרש לקבל את מכשיר ההקלטה והקלטת, התערב שר החוץ משה דיין, וההקלטה נותרה בידיו של ברקאי. הראיונות שודרו למחרת ברדיו הישראלי והעניקו למאזינים בישראל עדות ישירה ובלעדית מרגע מדיני מכריע.

טלוויזיה, פרסים והשפעה מקצועית

ברקאי פעל גם מחוץ לרדיו. בשנת 1997 החל להנחות את התוכנית תיק תקשורת בטלוויזיה החינוכית. הוא פרש מהתוכנית בשנת 1998, שב להנחות אותה בשנת 2003, ושוב פרש לאחר כשנה וחצי. עבודתו בטלוויזיה הרחיבה את קהל הצופים שנחשף לסגנונו העיתונאי ולעיסוקו במנגנוני התקשורת וביחסים שבין תקשורת, שלטון וציבור.

על הישגיו קיבל את פרס סוקולוב לשנת 2002 על הישגים מקצועיים ברדיו ובטלוויזיה. בשנת 2008 זכה בכנס הרדיו בפרס שדרן הרדיו המצטיין על שם שוש עטרי, ובשנת 2009 זכתה מה בוער בפרס מפקד גלי צה״ל. בשנת 2011 קיבל את אות אומ״ץ. גם רגעים קלילים יותר מעבודתו הפכו לחלק מהזיכרון התרבותי של התקשורת הישראלית: ב-1996 ביקש בשידור חי ממפיקת תוכניתו להשיג בטלפון את "האחראי על האינטרנט", משפט שצוטט מאוחר יותר בספר הוצא מהקשרו — משפטי המחץ של התקשורת הישראלית.

המשך הדרך

לאחר עזיבתו את גלי צה״ל המשיך ברקאי להשתתף בשיח התקשורתי בישראל. משנת 2023 שימש פרשן בתוכנית אזור בחירה ברשת 13. בכך נמשך המעבר שלו בין רדיו, טלוויזיה ופרשנות — מסלול המאפיין את התפתחותו של איש תקשורת שהסתגל לשינויים הטכנולוגיים והמקצועיים של אמצעי התקשורת, בלי לוותר על מרכזיותו של הקול האנושי והראיון הישיר.

ברקאי נשוי לדבורה, אב לבן ולבת, ומתגורר בקריית אונו.

מדוע רזי ברקאי ראוי לציון כערך חשוב במורשת

רזי ברקאי ראוי להיכלל במורשת משום שעבודתו מתעדת וממחישה תקופה ארוכה בחייה של מדינת ישראל: מן העיתונות המודפסת וקול ישראל, דרך שידורי הרדיו הציבוריים והצבאיים, ועד הטלוויזיה והפרשנות הרב-ערוצית. הוא לא רק דיווח על אירועים; באמצעות ראיונות, שאלות ושיחות יומיומיות הפך אותם לחלק מהזיכרון המשותף של הציבור.

הראיונות עם מנחם בגין ויצחק רבין, הסיקור הבלעדי של רגעי קמפ דייוויד, וההשפעה המתמשכת של הכול דיבורים ושל מה בוער מציבים אותו כחלק מההיסטוריה של העיתונות והרדיו בישראל. תרומתו היא גם תרומה תרבותית: הוא סייע לבסס את הרדיו כמרחב שבו ישראלים מקהילות, מדורות ומעמדות שונים יכולים להיחשף לאותו סדר יום ולנהל שיחה ציבורית משותפת. משום כך, מורשת (Moreshet) ו-Moreshet.com מציגים את סיפורו כחלק מן התיעוד של הקולות, המוסדות וההרגלים התקשורתיים שעיצבו את החיים היהודיים והישראליים בעת החדשה.