להקת קול ודממה

להקת דממה

ב-1965 פנתה הברונית בת שבע דה רוטשילד מטעם אגודת החירשים לרקדן משה אפרתי בבקשה שיקיים חוג תנועה לקבוצת צעירים חירשים. אפרתי, שהיה מראשוני רקדני להקת בת-שבע ואחד מסולניה הראשיים, ניאות לקחת על עצמו את האתגר. למרות הקשיים הרבים בהם נתקל, נשאר: "אני לא רציתי חוג...כמעט עזבתי. אבל היה איזה מגנטיזם ביני לבין קבוצת החרשים. קרה משהו מראייה ראשונה... דרך המבט... נתגלה לי עולם שהשומעים חסרים אותו...נתגלה לי עולם מדהים, חומר יוצא מן הכלל...ידעתי שאני יכול לספוג מהם, לא רק להעניק להם... אלה הדברים שנתנו לי כוח להישאר איתם".

במשך כארבע שנים נפגש אפרתי עם אותה קבוצת חירשים פעמיים בשבוע. לצדו של אפרתי עבדו אסתי (אסתר) נדלר וגבי בר, אף הן רקדניות בלהקת בת שבע. ב-1969 ייסד אפרתי את להקת "דממה". רפרטואר הלהקה כלל ארבע יצירות בעלות שפה ייחודית בהיותה שילוב מקורי בין תנועה למימיקה. העבודה עם קבוצת הצעירים לוותה באמצעות נקישות על רצפת עץ ופיתוחה של גישה זו כונתה "שיטת הויבראציה".

שיטת הויבראציה

לאחר תקופה בה עבד עם הרקדנים החירשים אפרתי נתקל בבעיה - מפאת חירשותם רקדניו לא יכלו לקבל סימן מוזיקלי לתחילת קטע תנועתי, ולפיכך גם היו מוגבלים בתנועה על הבמה. על מנת לרקוד יחד או להתחיל קטע תנועתי בזמן הנכון היה עליהם להסתכל תדיר אל רקדן מסוים ולקבל ממנו את האות להתחלת התנועה או לסיומה. באחת החזרות בסטודיו, אחד הרקדנים החרשים עמד בגבו אל אפרתי. אפרתי רצה שהרקדן יסתובב, ולא במודע רקע עם המקל שאחז בידו על הרצפה. הרקדן הפנה את ראשו לעברו.

באופן מקרי זה החלה להתפתח 'שיטת הויברציה' או 'מעגלי הקצב' המושתתת על הרטט שנוצר כתוצאה מרקיעה חזקה של עצם או איבר כלשהו על הרצפה. הרקדן החירש הרגיש את הרטט העובר דרך כפות רגליו ולמד לפרש אותו כאות לכל התפתחות תנועתית-כוריאוגרפית של היצירה.

להקת אפרתי

בשנת 1973 התקבצו סביב משה אפרתי רקדנים מלהקות "בת-שבע" ו"בת-דור". העבודה נשאה אופי ניסיוני במטרה למצוא לשון תנועתית "ישראלית" לנוכח רפרטואר שתי להקות המוצא. הקבוצה הלכה והתהוותה לכלל "להקת אפרתי" תוך כדי שינויים רבים בהרכבה. עם התייצבותה של הקבוצה התקיימו ניסויים עיקשים למצוא דרך לאינטגרציה עם רקדני "להקת הדממה". בשנת 1975 הופיעה "להקת אפרתי" לראשונה באולם הקאמרי בת"א. ההופעה כללה שלוש יצירות ויצירה נוספת – "אדם מתחיל יומו" שהביאה את שתי הלהקות בעבודה נפרדת בו-זמנית על הבמה.

מויבראציה לאינטגרציה

ככל שהתפתח והתבסס האלמנט הוויברטיבי והפך לשיטה, נוספו עליו שני עורקי מידע- הוויזואלי והפיזי. אם השלב הראשון בתהליך כלל עבודה נפרדת בו-זמנית על הבמה, השלב השני כינס את שתי הלהקות על הבמה בעבודת 'יוניסונו' (קטע המבוצע באחידות תנועתית). עבודה זו התאפשרה בזכות נקישות וויבראטיביות, שיצרו הן פס-קול ייחודי ליצירה, והן סימן לתחילה או סיום של קטע תנועתי. בשלב השלישי אוחדו השלבים הקודמים ועובדו כמזיגה אחת לכדי ביצועים מורכבים ומרחב אפשרויות כוריאוגרפיות. האלמנט הפיזי העדין שימש לא רק לצורך נתינת סימן ותזמון אלא גם לשם הפקת מגוון איכויות תנועתיות.

כך נפתרו רוב הקשיים הנובעים מלקויות השמיעה, הושגה אינטגרציה מלאה בין שתי הקבוצות והתאפשרו דואטים. תגלית ופיתוח "שיטת הויבראציה" על כל שלביה, אפשרה לרקדני "להקת דממה" להשתלב בהדרגה עם רקדני "להקת אפרתי" באופן הרמוני עד כדי אי הבחנה בהיות חלק מהרקדנים חרשים. "קול ודממה" יכלה כעת לעמוד באותם סטנדרטים (טכניים וביצועיים) עם שאר הלהקות בישראל ובעולם ולהתפתח מבחינה כוריאוגרפית וקומפוזיציונית. השיטה שהיוותה פריצת דרך ייחודית ברמה עולמית, זיכתה את הלהקה בהכרה מקצועית וביקורות מצוינות בישראל ומחוצה לה.

בתחילת דרכה של הלהקה, ובעשור הראשון לפעילותה רקדו בלהקה מספר שווה של רקדנים חרשים ושומעים. הלהקה עבדה במקומות שונים בתל אביב, עד שעברה בשנת 1987 למבנה קבע ברחוב הירקון 61 בתל אביב. משנת 1980 עד עת סגירתה הרבתה הלהקה בהופעות- בעיקר ברחבי אירופה וזכתה לשבחים. במהלך שנות קיומה נתמכה הלהקה על ידי אגודת החרשים בישראל, קרן כנרת האמריקאית, קרן דורון הבינלאומית ומשרד החינוך והתרבות.