סימון סיניורה

ביוגרפיה

נולדה בשם סימון הנרייטה שרלוט קמינקר בוויסבאדן שבגרמניה. היא הייתה הבכורה משלושת ילדיהם של ז'ורז'ט (סיניורה) ואנדרה קמינקר. אביה, מתורגמן שעבד בחבר הלאומים, היה קצין יהודי יליד צרפת ממוצא פולני, אשר הביא את המשפחה לניי-סיר-סן שבפרוורי פריז. אימה הייתה צרפתייה קתולית. סיניורה גדלה בפריז באווירה אינטלקטואלית, למדה את השפה האנגלית בבית הספר, וקיבלה תעודת הוראה. היא לימדה אנגלית ולטינית ועבדה בחצי משרה ככתבנית של עיתון צרפתי משתף פעולה, "Les nouveaux temps". במהלך השתלטות גרמניה על צרפת במהלך מלחמת העולם השנייה, החלה סיניורה להתערב בחוג אריסטוקרטי של כותבים ושחקנים שפגשה ב"קפה דה פלור" הממוקם ברובע השישי של פריז. באותה תקופה היא החלה לפתח עניין במשחק, וקיבלה עידוד מחבריה ומאהובה דניאל ז'לין להגשים שאיפה זו. בשנת 1942 היא החלה להופיע בתפקידים מינוריים בסרטים, והיה ביכולתה להרוויח די כסף כדי לתמוך באמה ושני אחיה, לאחר שאביה נמלט לגלות בשנת 1940 כדי להצטרף לגנרל שארל דה גול. סיניורה שינתה למען קריירת המשחק שלה את שם משפחתה לשם משפחתה של אמה לפני נישואיה, כדי להסתיר את שורשיה היהודיים.

מראה החושני וטבעה חסר העכבות הובילו לכך שהיא לוהקה פעמים רבות לתפקיד יצאנית. היא זכתה להכרה בולטת על משחקה בסרט "המעגל" ("La Ronde") משנת 1950, סרט שהוחרם בניו יורק כבלתי מוסרי. בשנת 1952 היא זכתה לשבחים עוד יותר נלהבים, על גילום יצאנית נוספת, בסרטו של ז'אק בקר "Casque d'or", שעליו בנוסף זכתה גם בפרס באפט"א לשחקנית הטובה ביותר בתפקיד ראשי לשחקנית הזרה הטובה ביותר. משחקה בסרט השפיע על מוזיקאית הג'אז, נינה סימון, אשר שם הבמה שלה מבוסס על שמה הפרטי של סיניורה.

סיניורה הופיעה בסרטים בולטים רבים בצרפת, בהם:"תרז ראקן" ("Thérèse Raquin") ‏ (1953) של הבמאי מרסל קרנה, "בנות השטן" (1955) ו-"The Crucible" ‏(1957) המבוסס על המחזה של ארתור מילר "ציד המכשפות".

בשנת 1958 שיחקה סיניורה בסרט הבריטי "מקום בצמרת" (בבימויו של ג'ק קלייטון), שזיכה אותה במספר מכובד של פרסים בהם: פרס אוסקר לשחקנית הטובה ביותר ופרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל הקולנוע בקאן. סיניורה הייתה לשחקנית הצרפתייה הראשונה שזכתה באוסקר, ולאחריה זכו ז'ולייט בינוש (ב-1997, שחקנית המשנה) ומריון קוטיאר (ב-2008, השחקנית הטובה), וכן הייתה לאישה הראשונה ששיחקה בסרט זר אשר זכתה בפרס. סיניורה הוזמנה לשחק בקולנוע האמריקאי, אך היא סירבה והמשיכה לעבוד בצרפת ובאנגליה. בשנת 1962 היא הופיעה לצדו של לורנס אוליבייה בסרט "Term of Trial". בשנת 1965 הופיעה סיניורה בסרט האמריקאי "ספינת השוטים", אשר על משחקה בו קיבלה מועמדות נוספת לפרס אוסקר, והמשיכה להופיע במספר סרטים אמריקאיים עד שנת 1969, אשר בה חזרה לצרפת.

ניסיונה הבודד בתפקידים שייקספיריים היה על בימת תיאטרון רויאל קורט בלונדון, שם גילמה בשנת 1966 את ליידי מקבת' לצדו של אלק גינס. הופעתה זו זכתה לביקורות שליליות, וחלקן אף כוונו למבטאה, אשר כונה "גאלי בלתי סביר".

בשנותיה המאוחרות ספגה סיניורה לעיתים קרובות ביקורות על כך שעלתה במשקל ונתנה למראה היפה לדעוך, אך סיניורה, שמעולם לא התעניינה בתהילה, התעלמה מהעלבונות והמשיכה לתת הופעות מהוקצעות. היא זכתה לתשבחות רבות על גילום דמותה של מאדאם רוזה - יצאנית מבוגרת ניצולת שואה המטפלת בילדיהן של הזונות העובדות בבלוויל, רובע עני של פריז, בסרט "כל החיים לפניו" (1977), ועל גילום דמותה של אחות לא נשואה המתאהבת מבלי דעת באחיה המשותק דרך התכתבות אנונימית, בסרט "I Sent a Letter to my Love"‏ (1980) שני סרטים שבוימו על ידי במאי הקולנוע הישראלי משה מזרחי.

בשנת 1978 היא כתבה אוטוביוגרפיה, "Nostalgia Isn't What It Used To Be" (יצא לאור גם בעברית בתרגומו של אביטל ענבר, שהיה מיודד עם הזוג מונטאן-סיניורה). בנוסף, היא גם כתבה ספר, "Adieu Volodya", שיצא לאור בשנת 1985, השנה שבה הלכה לעולמה.

נישואיה הראשונים היו לבמאי הקולנוע איב אלגרה, בין השנים 1944–1949, אשר ממנו יש לה בת - קתרין אלגרה, שחקנית אף היא. נישואיה השניים היו לשחקן איב מונטאן בשנת 1951, איחוד שנמשך עד מותה.

סיניורה מתה בשנת 1985 מסרטן הלבלב באותיי-אותייה בצרפת, ונקברה בבית הקברות פר לשז שבפריז.