סיימון וגרפונקל

בין שיריהם המפורסמים: The Sound of Silence, ‏Mrs. Robinson,‏ Scarborough Fair/Canticle,‏ Bridge over Troubled Water. סיימון וגרפונקל זכו במספר פרסי גראמי ונבחרו להיות בין האמנים המוצגים במוזיאון "היכל התהילה של הרוק נ' רול".

סימון וגרפונקל דורגו במקום ה-40 בקטגוריית "האמנים הגדולים בכל הזמנים" במגזין הרולינג סטון.

ההתחלה

פול סיימון וארט גרפונקל גדלו ברובע קווינס, ושם החלו את דרכם המוזיקלית. השניים נפגשו לראשונה בשנת 1953 בבית הספר "פורסט הילס" בקווינס. תחילת דרכם המוזיקלית המשותפת הייתה ב-1956, בשנתם האחרונה בבית הספר. בשנה זו החלו סיימון וגרפונקל לנגן יחד כצמד בשם טום וג'רי עם פול סיימון כ"ג'רי לנדיס" וגרפונקל כ"טום גרף" (Graph), שם שנבחר בשל מנהגו של גרפונקל לעקוב אחר גרף הלהיטים במצעדי הפזמונים. ב-1957, לאחר שסיימו את לימודיהם בבית הספר, החלו סיימון וגרפונקל לכתוב שירים משלהם בסגנון הרוקנרול של האחים אברלי (Everly Brothers). סיימון כתב את המילים והלחנים למרבית שיריהם, וגרפונקל היה הזמר המוביל בביצועם. יחד הם הצליחו להשיג הרמוניה קולית ושיתוף פעולה מוזיקלי שהובילו שנים אחר־כך למיצובם כאחד מהצמדים המוזיקליים המצליחים ביותר.

סיימון וגרפונקל הצליחו לשכנע מפיק מוזיקלי להקליט אחד משיריהם הראשונים, Hey, Schoolgirl, על תקליטון (סינגל) שבצדו השני הוקלט השיר Dancin' Wild. התקליטון מכר 100,000 עותקים ונכנס למקום ה-49 במצעד הפזמונים של עיתון הפופ הנפוץ "בילבורד". הם אף ביצעו את השיר בהופעה חיה בתוכנית הטלוויזיה American Bandstand, שבה הם הופיעו מיד לאחר ג'רי לי לואיס שביצע את שירו הידוע והמצליח מאוד באותה תקופה, Great Balls of Fire.

סיימון וגרפונקל לא הצליחו לשחזר את ההצלחה, ושנה אחר־כך, ב-1958, נפרד הצמד. סיימון נרשם לקווינס קולג' בניו יורק, וגרפונקל לאוניברסיטת קולומביה.

הם החלו להתבלט שוב בנוף המוזיקלי במהלך 1963 עם התפתחותו של סגנון הפולק רוק שהפך דומיננטי בתחילת שנות השישים עם הצלחתם של אמנים שהחלו את דרכם בתקופה זו כבוב דילן. סיימון וגרפונקל שילבו סגנון הדומה לזה של האחים אברלי, יחד עם הרמוניה קולית שהושגה בשילוב קולות השניים ועם הגיטרה האקוסטית של סיימון. השניים אף הקליטו מספר שירים שנכתבו במקור על ידי האחים אברלי, כשהידועים שבהם הם Bye Bye Love ו-Wake Up Little Susie.

סיימון הספיק לסיים את הקולג', אך נשר לבסוף מבית הספר למשפטים של ברוקלין, ובדומה לגרפונקל פיתח עניין בסגנון הפולק. סיימון הראה לגרפונקל מספר שירים שכתב בסגנון זה: Sparrow, Bleecker Street והשיר He Was My Brother, שהוקדש לאחר מכן לאנדרו גודמן, ידיד של הצמד וחבר לכיתה של סיימון בקווינס קולג'. גודמן, היה אחד משלושת פעילי זכויות האדם שנרצחו על ידי אנשי הקו קלוקס קלאן במחוז נישובה שבמיסיסיפי ב-21 ביוני 1964.

אלבומם הראשון Wednesday Morning, 3 A.M., כלל את שלושת השירים האלה, אשר היו בין חמשת השירים המקוריים של סיימון שהוכנסו לאלבום. עם זאת, ובניגוד לתקליטון המצליח, האלבום שיצא בחברת קולומביה רקורדס ב-19 באוקטובר 1964, נחל כישלון.

זמן קצר לאחר סיום ההקלטות, נפרד הצמד שוב וסיימון עבר לאנגליה, שם הקליט את אלבום הסולו שלו, The Paul Simon Song Book, במאי 1965. התקליט בביצוע סיימון המלווה עצמו בגיטרה הוקלט בלונדון. אלבום זה מהווה תזכורת מרעננת לעבודותיו הראשונות של סיימון בתחום הפולק. כנראה שאלבום זה נמחק ב-1979 לבקשתו של סיימון, אך הוא הופץ מחדש כדיסק במהלך 2004 בתוספת שתי רצועות בונוס.

בעוד סיימון שוהה באנגליה במהלך קיץ 1965, החלו תחנות רדיו ששידרו באזור קוקו ביץ' וגאינסוויל שבפלורידה לקבל בקשות מקהל המאזינים להשמעת השיר The Sound of Silence מתוך אלבומם הראשון של הצמד. גם באזור בוסטון הושמע השיר בתדירות הולכת וגוברת. עם התעוררות זו של הקהל, מיהר המפיק האמריקאי של הצמד טום וילסון, אשר קיבל השראה מקלטות הפולק המוקדמות של להקת הבירדס, להוסיף לשיר גיטרה חשמלית וכלי הקשה. הוא שחרר את העיבוד המחודש של The Sound of Silence כתקליטון, כשבצדו השני השיר We've Got a Groovey Thing Goin. עיבוד זה הפך את השיר משיר בסגנון פולק לשיר בסגנון פולק רוק, והצליח להיכנס למצעדי הפזמונים בארצות הברית, להפתעתו הרבה של פול סיימון.

בספטמבר 1965 גילה סיימון לראשונה כי השיר נכנס למצעדי הפזמונים, ממש לפני שעמד להופיע במועדון פולק בדנמרק. בדצמבר אותה שנה הגיע השיר למקום הראשון במצעד.

עקב הצלחת השיר חזר סיימון מיד לארצות הברית, וסיימון וגרפונקל חזרו שוב לפעילותם כצמד. הם הקליטו שירים נוספים מהאלבום בדומה לעיבוד שהפיק טום וילסון, אף על פי ששניהם לא אישרו עיבוד זה לפני שהופץ בראשונה. תוצאת שיתוף פעולה מחודש זה, הובילה לסדרת אלבומים בסגנון פולק-רוק, שהתבססה על כתיבתו הציורית ובעלת התובנה של סיימון אשר לוותה בקורטוב הומור דק.

ב-17 בינואר 1966 הוציא הצמד אלבום שני בשם Sounds of Silence, כשהם נסמכים על שם שירם המצליח מהאלבום הקודם שהוביל לאיחודם מחדש. התקליט הגיע למקום ה-21 במצעד התקליטים. האלבום הראשון, Wednesday Morning, 3 A.M. הוצא שוב והפעם זכה להצלחה רבה יותר מהוצאתו המקורית ב-1964, כשהגיע למקום ה-30 במצעד.

חלק מהשירים באלבום הסולו הראשון של סיימון, The Paul Simon Song Book זכו אף הם לעיבוד מחדש, והוקלטו שוב בעזרת גיטרה חשמלית ובסגנון של פולק-רוק. שירים אלו היו I Am A Rock שהגיע למקום השלישי במצעד במהלך 1966, Leaves That Are Green, April Come She Will ו-Kathy's Song שהוכנסו אל האלבום Sounds of Silence.

לצמד נכונו להיטים נוספים בשנים הבאות, ובכללם "יריד סקרבורו" המבוסס על בלדה אנגלית מסורתית שנוספה לה לחן מקורי המהווה קול שני, ו-Homeward Bound שהגיע לאחר מכן למקום החמישי במצעד ומבוסס על חייו של סיימון בדרכים כאשר סייר באנגליה במהלך 1965.

שירים נוספים מאלבום הסולו של סיימון, עם עיבוד מחודש נכללו באלבומם הבא של הצמד. אלבום זה, Parsley, Sage, Rosemary and Thyme, שיצא ב-10 באוקטובר 1966, הביא לביטוי באופן נקי את סגנון הפולק רוק של סיימון וגרפונקל יותר מאשר באלבומם הקודם שהוצא בחופזה.

במהלך 1967, תרמו סיימון וגרפונקל בצורה נכבדה לפסקול הסרט "הבוגר", סרטו של במאי הקולנוע והתיאטרון מייק ניקולס. האלבום יצא ב-21 בינואר 1968, ונכנס למקום הראשון במצעד ב 6 באפריל 1968. תקליט זה כלל את הלהיט The Sound of Silence, והשיר הידוע ביותר מתוכו היה Mrs. Robinson ("גברת רובינסון" הוא שמה של השכנה המבוגרת (אן בנקרופט) המפתה את גיבור הסרט (דסטין הופמן)).

הקו המוזיקלי בו בחרו התקבל יפה בקרב הציבור, והם בלטו מאוד בנוף המוזיקה של אותן שנים, ובמצעדי הפזמונים והמכירות. גם אלבומם הבא אשר יצא באפריל 1968, Bookends, בעל הנימה הנוסטלגית, נכנס לראש המצעד. הקו המוזיקלי של סיימון וגרפונקל הפך הרפתקני יותר עם כל אלבום, כאשר המילים לשירים שבתקליט Bookends היו מורכבות יותר בהשוואה לעבר. הנושא המרכזי באלבום היה הזדקנות ואובדן. התקליטון של Mrs. Robinson הגיע למקום הראשון במצעד, ושירים נוספים רבים שלהם בתקופה זו הצליחו להגיע ל-25 המקומות הראשונים במצעד. ביניהם היו A Hazy Shade Of Winter,‏ Fakin' It,‏ At The Zoo, ו-America.

בטקס גראמי שנערך במרץ 1969 זכה השיר Mrs. Robinson בפרס, ופול סיימון קיבל פרס גראמי עבור "פסקול הסרט הטוב ביותר".

הפירוד השני

במהלך 1969, נראה היה כי הצלחתם של סיימון וגרפונקל החלה לגבות מהם מחיר. גרפונקל החל לפתח שאיפות לקריירה במשחק, והשתתף בסרטו של מייק ניקולס מלכוד 22. תסכולו של סיימון לנוכח פעילות זו גבר כאשר גרפונקל החל להיעדר מההקלטות של אלבומם המתוכנן הבא, במיוחד כאשר חלקו המתוכנן של סיימון בסרט נגנז עוד לפני שהצילומים בכלל החלו.

יחסיהם האישיים של סיימון וגרפונקל המשיכו להידרדר אותה שנה, והחמירו במהלך סיבוב ההופעות שלהם בשנת 1969. הופעותיהם שהוקלטו בקרבונדייל שבאילינוי ב-8 בנובמבר ובאוניברסיטת מיאמי, באוקספורד שבאוהיו ב-11 בנובמבר, כנראה הוקלטו והופצו באופן פיראטי בהיקף נרחב. קטעי וידאו מסיבוב הופעות זה שודרו במהלך ה-30 בנובמבר בתוכנית הטלוויזיה המיוחדת והשנויה במחלוקת שלהם, Songs Of America. התוכנית זכורה גם בעקבות סירובם של המפרסמים לתמוך בה בגלל המסר הבולט בה כנגד מלחמת וייטנאם.

לאחר עיכובים רבים, יצא אלבומם האחרון Bridge Over Troubled Water ב-26 בינואר 1970. שיר הנושא מתוך האלבום, שבו הציג גרפונקל יכולת קולית מרשימה, הפך ללהיט גדול והפך את האלבום לאחד מהאלבומים הנמכרים ביותר באותה תקופה. השיר התמיד במקום הראשון במצעדים במשך שישה שבועות, והמשיך להתמקם במקומות גבוהים במצעד למשך זמן ארוך מאוד. האלבום כלל עוד שלושה להיטים שנכנסו ל-20 הגדולים במצעדים: Cecilia שהגיע למקום הרביעי במצעד בארצות הברית, The Boxer, ‏ El Condor Pasa (מילים ללחן פרואני) וגרסת הכיסוי בהופעה חיה לשיר Bye Bye Love של האחים אברלי שהוקלטה במהלך סיבוב ההופעות שלהם ב-1969, בעיר איימס שבאיווה.

בטקס גראמי שנערך בשנה לאחר מכן, במרץ 1971, האלבום והתקליטון של Bridge Over Troubled Water זכו בארבעה פרסי גראמי, ביניהם עבור שיר השנה. במהלך 1972 הוציא הצמד אלבום של אוסף להיטיהם הגדולים, Simon and Garfunkel's Greatest Hits, שהגיע למקום החמישי במצעד בארצות הברית.

1971 הייתה שנת מפנה נוספת בהיסטוריה של הצמד, כאשר הם החליטו להיפרד שוב. סיימון החל בקריירת סולו מצליחה, ויצר מספר אלבומים שזכו לאהדת הביקורת והקהל וביניהם There Goes Rhymin' Simon מ-1973 ו-Graceland משנת 1986. גרפונקל, מאידך, חילק את זמנו בין עולם המוזיקה והמשחק בסרטים. ב-1970 זכה להצלחה עם Bright Eyes, שיר שלימים גם נכלל בפסקול הסרט גבעת ווטרשיפ. הוא הקליט גם גרסה אקוסטית ל-I Only Have Eyes for You, שיר ישן של הארי וורן מ-1934, שזכה גם לביצוע מצליח של הפלמינגוס בשנות השישים. זכור במיוחד אלבומו מ-1978 Watermark בו רוב השירים נכתבו על ידי ג'ימי ווב, מלחין אמריקני ידוע. ואולם, בשל התמקדותו בשירה ולא בכתיבה ובהלחנה, הייתה הצלחתו של גרפונקל קטנה יחסית לזו של סיימון לאורך השנים שבהן פיתחו קריירות נפרדות.

האיחוד המחודש הראשון של סיימון וגרפונקל לאחר הפירוד השני התרחש ביוני 1972, בקונצרט תמיכה למען המועמד הדמוקרטי לנשיאות ג'ורג' מקגוורן במדיסון סקוור גארדן. ב-18 באוקטובר 1975, הופיע הצמד בתוכנית הפופולרית של רשת NBC סאטרדיי נייט לייב, ושרו יחד את The Boxer ו-Scarborough Fair/Canticle. כאשר במהלך ההופעה, ניתן היה לצפות בתמונות של הצמד מבקרים באזור בו גדלו כילדים בניו יורק. בתקופה הזו (סתיו 1975) הם אף הוציאו תקליטון ראשון מאז פרידתם, שנקרא My Little Town. השיר הצליח להיכנס לרשימת עשרת הגדולים במצעדים, ואף צורף לאלבומי הסולו של vmns שיצאו אותה שנה.

הצמד התאחד לסירוגין מספר פעמים מאז, זכורה במיוחד הופעת-חינם בסנטרל פארק בניו יורק ב-19 בספטמבר 1981. ההופעה משכה כחצי מיליון איש, ונצפתה על ידי רבים נוספים בעזרת הקלטת המופע שהוצא במספר פורמטים: תקליט, תקליטור, קלטת וידאו ו-DVD. הצלחתו הרבה של הקונצרט ב-1981, הובילה את הצמד לסיבוב הופעות מחודש בעולם, כולל אירופה ויפן במהלך 1982, וארצות הברית ב-1983. בסיבוב הופעות זה הם אף הופיעו בישראל באצטדיון רמת גן.

סיימון וגרפונקל אף החלו לעבוד על מה שהיה אמור להיות אלבום האולפן הראשון מקץ עשור של עשייה אינדיבידואלית. שמו הזמני של האלבום היה Think Too Much, אך חילוקי דעות אמנותיים בין השניים הובילו את סיימון למחוק את קולו של גרפונקל ממספר שירים שהוקלטו והושלמו. בסופו של דבר, האלבום, Hearts and Bones יצא כאלבום סולו של סיימון ותקופה ארוכה התנכרו השניים זה לזה.

הופעתם הפומבית הבאה של הצמד, התרחשה ב-1990, כאשר הצמד הופיע בטקס לכבוד הכנסתם להיכל התהילה של הרוקנרול. גם בשנת 1993 הופיעו סיימון וגרפונקל יחד בניו יורק ב-21 קונצרטים אשר כל הכרטיסים להם נמכרו. במחצית הראשונה של המופע הופיע סיימון עם להקה, ובמחצית שנייה הופיעו סיימון וגרפונקל כצמד. מאוחר יותר באותה שנה, הם הופיעו במספר קונצרטי צדקה, כדוגמת Bridge School Concerts.

ביולי 2002, הוציאה חברת Columbia/Legacy אלבום נוסף של הצמד שהוקלט בהופעה חיה במהלך 1967. האלבום, Live In New York City, 1967 כולל בתוכו הופעה חיה כמעט מלאה של הצמד שהוקלטה באולם הפילהרמונית במרכז לינקולן בניו יורק ב-22 בינואר 1967.

איחוד נוסף נרשם ב-23 בפברואר 2003, כאשר הצמד שב להופיע יחד בציבור לראשונה מאז 1993 וביצע את The Sound of Silence במופע הפתיחה של טקס פרסי גראמי אותה שנה. לפני ההופעה הוענק לצמד פרס על מפעל חיים (Grammy Lifetime Achievement Award), שנועד לציין את תרומתם הרבה לעולם המוזיקה במשך יותר מ-40 שנה מאז החלו את פעילותם.

הופעתם זו בטקס גראמי חוללה כנראה הפשרה מסוימת ביחסים המנוכרים ביניהם. זמן קצר לאחר מכן, השיקו סיימון וגרפונקל מופע איחוד שנמשך חודשיים ברחבי ארצות הברית (ובטורונטו, קנדה), החל מה-16 באוקטובר ועד ה-21 בדצמבר 2003. השם שניתן לסיבוב ההופעות היה Old Friends (כשם אחד משיריהם מהתקליט Bookends). סיבוב זה היה הראשון זה 20 שנה, וכלל 40 קונצרטים ב-28 ערים. בין היתר שילב הצמד בהופעותיו כאורחים את האחים אברלי, מהם הושפעו בצעירותם.

ההצלחה הגדולה של סיבוב ההופעות הובילה להדרן במהלך יוני ויולי 2004, עם יותר מ-25 קונצרטים נוספים, בארצות הברית וגם באירופה. ביולי 2004 הם סיימו את סיבוב ההופעות במופע בסמוך לקולוסיאום של רומא לפני קהל רב. לפי הדיווחים של כלי התקשורת, הקהל במופע היה גדול יותר מהופעתם המפורסמת בסנטרל פארק, וצפו בו כ-600,000 איש.

יצירתם המוזיקלית

הצלחתם של סיימון וגרפונקל נבעה משילוב בין מילות השירים, מוזיקה קליטה, עיבוד מוזיקלי מוצלח ושילוב הרמוני בין הזמרים.

על המילים והלחנים אחראי פול סיימון, שכתב על מגוון נושאים, אישיים: אהבה (Cecilia ו-Bridge Over Troubled Water), אכזבה (I Am A Rock), געגועים (Homeward Bound), זקנה (Old Friends), וחברתיים: חיפוש העצמי (America) ומחאה כנגד החברה האמריקנית (The Boxer) והאלימות ומלחמת וייטנאם (Silent Night).

מילות השירים של פול סיימון פשוטות אך קולעות. לעיתים מפגין סיימון גם הומור. בשיר Cecilia קם הגיבור מהמיטה בה תינה אהבים עם ססיליה על מנת לשטוף פנים ומגלה כשהוא חוזר למיטה שמישהו נטל את מקומו. בשירים מסוימים נוהג הקהל להגיב בתשואות על שורות מסוימות המדברות אל ליבו, כמו "באור העירום ראיתי עשרת אלפים איש, אולי יותר", מתוך The Sound of Silence. רוב השירים הם בסגנון הבלדה, ולעיתים כמו בשיר The Boxer מצליח סיימון לצמצם למספר שורות סיפור חיים שלם. ב-The Boxer עוזב גיבור השיר את ביתו ומשפחתו, עובר לניו יורק במטרה למצוא עבודה, אך ההצעות היחידות שהוא מקבל הן שידול מהזונות של השדרה השביעית בעיר. בלית ברירה הוא בוחר בקריירה של מתאגרף, מקצוע אכזרי שאותו הוא רוצה לעזוב אך אינו מסוגל:

התקופה בה התפרסמו סיימון וגרפונקל, סוף שנות השישים של המאה ה-20, הייתה תקופה סוערת: מלחמת וייטנאם וההפגנות נגדה, ילדי הפרחים ופסטיבל וודסטוק וגם בשיריו של סיימון מופיעות התייחסויות לתקופה זו. בצורה חבויה כמו בשיר America בו יוצא זוג לחפש את אמריקה והחיפוש נגמר בשבר. ובצורה גלויה כמו בשיר Silent Night, מזמור ידוע לחג המולד, שאותו שרים סיימון וגרפונקל על פי המסורת ברוך, כשעל רקע השיר מושמעות לפתע חדשות השעה שבע ובהן ברצף מוזכרים קרבות בווייטנאם, הבטחה של המפקד הצבאי לשהייה ארוכה שם, ההפגנות נגד המלחמה ומשפטו של רוצח סדרתי שאחראי למותן של שבע נזירות.

המוזיקה של פול סיימון היא לרוב בסגנון הפולק או הפולק רוק. חלק מהרפרטואר של הצמד כלל שירים של אחרים שלהם ידעו ליצור עיבוד חדש: שירים של האחים אברלי (Bye Bye Love), בלדה אנגלית (Scarborough Fair/Canticle) שלה הוסיף סיימון נעימת רקע, ועיבוד לשיר עם פרואני (El Condor Pasa).

העיבוד המוזיקלי עשה לעיתים שימוש מפתיע בכלי הקשה כמו בשיר Cecilia או בשיר America. חלק מהשירים מלווים בגיטרה אקוסטית בלבד ולחלקם יש ליווי מוזיקלי עשיר. את השיר הפרואני El Condor Pasa ליווה חליל אינדיאני. השיר The Boxer מלווה בעיקר בגיטרה אבל השיר מסתיים בקרשנדו שבו מצטרפת תזמורת בעת שהצמד חוזר על המשפט "לה-לה-לאי". גם Bridge Over Troubled Water המלווה בעיקר בפסנתר מסתיים בקרשנדו תזמורתי.