סוניה ריקייל

קורות חיים

סוניה ריקייל נולדה ב-1930 בניי-סיר-סן, פרוור במערב פריז. היא הבכורה מבין חמש בנות משפחת פליס (Flis). הוריה, מהגרים יהודים ממזרח אירופה (אב ממוצא רומני ואם ממוצא רוסי), עבדו כשענים.

בשנת 1948 עבדה ריקייל כמעצבת חלונות ראווה בגרנד מזון דה בלאן (Grande Maison de Blanc), שם פגשה את הצייר אנרי מאטיס, שהחמיא לה על עבודתה. בשנת 1951 נישאה לסם ריקייל (Sam Rykiel), שבשנת 1954 התחיל לנהל את הבוטיק היוקרתי שירש מהוריו, "לורה" (Laura). בשנת 1956 נולדה בתה נטלי, ובשנת 1961 נולד בנה ז'אן-פיליפ (אנ') (לימים מוזיקאי).

ריקייל החלה לעצב בגדים כאשר בהיותה בהריון לא מצאה בגדים לטעמה. בשנת 1962 עיצבה סוודר שאותה כינתה "הסוודר של הנער העני", והוא נמכר בהצלחה רבה. היא מכרה את הסריגים שלה כחלק מחנותו של בעלה. בשנת 1964 עיצבה שמלה בעלת מחשוף גדול במיוחד בעבור בוטיק לורה בגאלרי לפאייט. בשנת 1965 פתחה חברה על שמה. ב-1967 הציג העיתון "ווג" לקוראיו את ריקייל כ"מלכת בוטיק 'לורה' המקסימה בעלת השיער האדום". בשנת 1968 התגרשה, ומצבה הכלכלי הרעוע אתגר אותה לקדם את עסקי האופנה שלה. בחודש מאי אותה שנה פתחה את חנות הדגל שלה ברחוב דה גרנל (rue de Grenelle) בפריז, ושנה לאחר מכן הוסיפה עוד חנות בגאלרי לפאייט. עיצוביה נמכרו אף בבלומינגדיילס בניו יורק. בשנת 1971 השיקה את הבושם הראשון שלה. בשנת 1972 נכללה ריקייל במסגרת 12 מעצבי-העל האירופאים של העיתון "ווג", שהכתיר אותה כ"מלכת הסריגים". בשנת 1973 מונתה לסגן נשיא ארגון האופנה הצרפתי Chambre Syndicale, משרה שבה החזיקה 20 שנה, ובתה נטלי ריקייל נבחרה להמשיך בשנת 2008. בשנת 1976 פתחה ריקייל קו אופנת סוודרים לגברים. באותה שנה הציגה את קולקציית "nonfashion" (ללא אופנה), המבוססת על הרעיון שאופנה אינה קיימת כשלעצמה ללא סגנון. לשם הדגשת הרעיון שינתה וקיצרה את אורך שמלות הערב ועיטרה אותן במילה MODE בחזית. ב-1977 הייתה המעצבת הראשונה שהציעה רכישת בגדים מעוצבים באמצעות קטלוג אופנה, שם היא הציעה אופנה לציבור הרחב. משנת 78 היא הוסיפה גם אביזרים. בשנת 1979 פרסמה את ספרה הראשון, Et je la voudrais nue.

בשנת 1981 הופיעה ריקייל בתוכנית הטלוויזיה של אנדי וורהול, שכינה אותה "האישה המודרנית הזוהרת" שנתנה לעיתון "ווג" טאצ' של גבריות יחד עם פמיניזם שייצר את מראה ה"טומבוי", ויצרה את הקשר החושני בין אישה לבגדיה. מאוחר יותר צייר וורהול ארבעה דיוקנאות של ריקייל. ב-1982 נבחרה ריקייל לעצב מחדש את מלון קריון בפריז. 1983 נפתח בוטיק זיכיון בשדרת מדיסון. ב-1985 עיצבה את מלון לוטסיה בפריז, וזכתה בפרס מטעם ארגון האופנה הבינלאומי. ב-1987 השיקה קו קוסמטיקה ביפן. ב-1988 יצא לאור ספרה Célébration, 20 Ans de Mode. ב-1992 עיצבה קו נעליים ומוצרי אקססוריס. ב-1993 נפתחה תערוכת אופנה לעיצוביה במוזיאון האורנז'רי בפריז. בשנת 1995 הקליטה יחד עם הזמר מלקולם מקלארן את השיר "מי היא לעזאזל סוניה ריקייל?" לאלבום של הזמר. בשנת 1998 הופיעה בסרט Belles. ב-2000 עיצבה יותר ממאתיים וחמישים תחפושות עבור המחזמר "עשרת הדיברות". בשנת 2004 השיקה קו הלבשה תחתונה. משנת 2009 יצרה שיתוף פעולה עם חברת H&M בשיווק מוצרי האופנה שלה.

בתה נטלי המשיכה את מפעל חייה של אמה, פיתחה והרחיבה את מותג האופנה "סוניה ריקייל". ביולי 2019 נסגר בית האופנה "סוניה ריקייל", לאחר שנקלע לקשיים כספיים.

ריקיאליזם

סונייה ריקייל חידשה גם בסגנון הלבוש שהטמיעה וגם בפילוסופית האופנה שלה: ”ריקיאליזם היא תנועה המשלבת סוציולוגיה וסטייל, שנוסדה בשנת 1968 על ידי סוניה ריקייל ברחוב סַן-זֶ'רמַן-דֶה-פרֶה, ריב גוֹש (Saint-Germain-des-Prés, Rive Gauche) שם פתחה את הבוטיק הראשון שלה. ריקיאליזם מהלל את חופש הנשים באמצעות החושים, האינטליגנציה וחוסר יראת הכבוד. ריקיאליזם משמעותו השחרור כשלעצמו. זו דרך חיים שיוצרת סגנון יוצא דופן. ריקיאליזם חי ב"ריב גוש" כמו גם בכל העולם. ריקיאליזם יופיע בכל המקומות בהן נשים מוקירות את החופש שלהן“.

בשנות ה-60 חל שינוי היסטורי בעולם האופנה המערבית: הצעירים רצו אופנה לא קונבנציונלית ולא מגדרית, כדי להיבדל מהוריהם. הם מעדיפים סגנון פחות רשמי כדי להקטין את ההבדלים בין המינים. האופנה באה כדי להחמיא לגוף של הדור הצעיר. חצאיות מיני וגזרות חופשיות יותר בעלות צבעים נועזים פרצו לעולם האופנה. התנועה שייסדה ריקייל שויכה להתחזקות "הביגוד ביצור המוני" (ready-to-wear) שהתרחשה בצרפת בשנת 1970 בפריז. היא אפיינה את העיצוב של הדור החדש שהשיק סגנון חדש ואחר ממערך ה"הוט קוטור" (אופנה עילית, המיוצרת באופן ייחודי איכותי וידני, לא באופן תעשייתי וללא חיקוי והעתקה). סוניה ריקייל דחפה נשים להיות תמהוניות, מושכות ומסתוריות בעת ובעונה אחת, וליצור את סגנון האישי לעצמן. ריקייל מציעה סגנון בוהמי ולא פורמלי אך גם אלגנטי. היא כינתה סגנון זה "לא במודה". היא הדגישה בכך שנשים לא צריכות להיות כפופות למודה אלא ללכת אחרי הטעם שלהן. למעשה הלכה ריקייל כנגד האופנה העילית שהתיימרה לחנך נשים כאשר המעצבים מנחיתים עליהן את הדגמים שלהם.

ריקייל הייתה לחלוצה בתחום האופנה בכך שהקנתה חשיבות לנוחות של בגדי נשים ללבישה יומיומית. בגדיה כוונו לנשים היוצאות למרחב הציבורי, לבילוי ולעבודה, וצריכות להיראות במיטבן. העיצוב מדגיש את הגוף הנשי המשוחרר, ובגדיה נחשבים לספורטיבים ונועזים לזמנם בשנות ה-70. ריקייל לקחה את האופנה "רחוק ככל האפשר" לדבריה. היא אף "העזה" לשלב את האופנה שלה עם האופנה של מעצבים אחרים כדי לשקף את הרעיון של האישה המשוחררת היכולה לקבוע לעצמה שילוב בגדים המתאים לה. העיצוב של ריקייל חצה יבשות וראה את האישה וגופה כפי שהוא ללא קשר ללאומיות או מוצא. בו זמנית הוצגו ונמכרו בגדים בעיצובה בפריז, בניו יורק ובלונדון. ריקייל ראתה לנגד רוחה את דמות האישה המודרנית והבגדים הם אלה שצריכים לשמש אותה. בשנת 1983 אמרה בריאיון לעיתון ווג: "יש לי את הרושם שנשים הן כמוני: הן עובדות, יש להן ילדים, יש להן גברים, הן נוסעות, הן צריכות לארגן את חייהן". את ההשראה לבגדיה קיבלה מהרחוב, מאמנות, ולמעשה מכל מקום. "להיות בראש ענף האופנה אינו חשוב כל כך בעיני, מה שחשוב באמת הוא ליצור קדימה". הדוגמניות שהופיעו בתצוגות האופנה של ריקייל בשלהי שנות ה-60 של המאה העשרים התהלכו ללא חזייה, לפי הוראה של ריקייל, והבדים השקופים חשפו לעיתים יותר מאשר כיסו. התעוזה נתנה לגוף האישה מקום, היוותה חידוש ואמירה בתחום האופנה והכניסה את התפיסה כלפי גוף האישה כמשתלב עם הבד העוטף אותו. ריקייל נחשבת לממציאה של "התפר ההפוך הגלוי", את הבגדים ללא ביטנה, וגם את הרעיון של גימור הבגד בתפר במקום במכפלת. כל החידושים האלה הוטמעו עמוק בעולם האופנה של היום.

אופנה

קו האופנה של ריקייל התאפיין כלבוש יומיומי נוח ומחמיא לאישה בעידן המודרני, העשוי מסריגים ובדים רכים, מפוספסים ושקופים למחצה. בנוסף השיקה ריקייל מספר בשמים על שמה, קו מוצרי קוסמטיקה, וקולקציית הלבשה תחתונה. כן גם עסקה בעיצוב פנים, עיצוב ריהוט, תיקים, נעליים, משקפיים ותכשיטים. ריקייל התראיינה רבות בתקשורת, וכתבה ספרים המציגים את קולקציות האופנה הרבות שעיצבה בדרכה הייחודית.

בשנת 1967 עיצבה שמלת הריון וסוודר קטן לו קראה "הסוודר של הנער העני" שנמכר תחת המותג של בעלה "לורה". הסוודר הופיע על הכריכה של עיתון האופנה ELLE והביא לריקייל את התהילה. מאז מכונה ריקייל כ"מלכת הסריגים". ריקייל הייתה הראשונה שהניחה את התפר בגלוי מעל הבד, והראשונה להדפיס מילים על הסריג, כמו גם סוודרים צמודים וכפלי סריג מבצבצים. עוד ממאפייני האופנה שהטמיעה ריקייל היו מכפלת מכנס גבוהה מכופלת לאחור, ורדידים ארוכים. פלטת הצבעים שלה הכילה מאפיינים של בז', אפור, כחול עמוק וצבע פחם.

סוניה ריקייל הוסיפה כמה מאפיינים דקורטיביים ששינו את פני האופנה: היא הפכה את הסריגים לאופנה, הפכה את התפר מבפנים החוצה, יצרה בגדים ללא מכפלת, הכניסה לאופנה פסים רחבים, שיבצה תחרה ויהלומים מלאכותיים בבגדים, כתבה מסרים באותיות גדולות על הסוודרים, ועיצבה סריגים ארוכים וצמודים. סונייה ריקייל פיתחה ושינתה ללא הרף את הבגדים שיצאו מבית האופנה Rykiel. בתחילת דרכה בשנות ה-60 עיצבה סריגים כסוודרים קטנים בעלי כפתורים ושמלות צמודות סרוגות בפסים רוחביים. בגדיה חידשו את מגמת האופנה בכך שהחמיאו לגיזרה הנשית, היו צמודים לגוף האישה, לעיתים שקופים למחצה. העיצוב השווה גזרה רזה וארוכה לנשים, יחד עם תחושה של שחרור ורכות. היא הוכיחה כי הסריג יכול להיות מותאם לכל מגמת אופנה. בשנות ה-80 אתגרה את האופנה כאשר ערבבה את המושגים גדול, רך, שעשוע, ופרווה בהוסיפה פלטת הצבעים צבעונית עשירה ולא שגרתית של ורוד, סגול יחד עם פרוות שועל וצמר כבשה. באוקטובר 2003 הציגה ריקייל את קולקציית האביב שכללה שמלות וינטאג' פרחוניות מעוטרות במלמלה, ודוגמאות של נקודות מודפסות, לצד מעילי סריג בדפוס שחור-לבן.

סמלה המסחרי של ריקייל היה שיערה הפזור האדמוני, כאשר הוא מנופח לרעמת אש המקיפה כהילה את ראשה. גם הדוגמניות שייצגו את בגדיה בתצוגות האופנה הרבות ניפחו את שיערן באותו אופן.

פועלה של סוניה ריקייל פרץ את תחום האופנה והמשיך לעיצוב טקסטיל לריהוט, אקססוריס כנעליים, תיקים ופריטי אופנה. חברת קוקה-קולה בחרה בסגנון עיצובה וחתימתה לעיצוב המותג המועדף על נשים "קוקה-קולה לייט" ופנתה לבת, נטלי ריקייל, שהקנתה לבקבוק קווים נשיים ו"הלבישה" אותו בצבעי קשת רוחביים, כמו אלו המעטרים את סריגיה של סוניה ריקייל (הפנייה לאתר ווג). ריקייל עיצבה תלבושות לתיאטרון למחזה "אמוק" 1997, ולמחזה בשם "החדר הכחול" 1999, ולהצגה "עשרת הדיברות" 2000.

ספרים

סונייה ריקייל כתבה מספר ספרים על אופנה, ביניהם "מ-א' עד ת' באופנה", "קולקציית אופנת בהשראת סיפורי ילדים". ריקייל כתבה גם רומן בשם "והייתי רוצה אותה עירומה" (1979), ואת "שפתיים אדומות" (1994). ספרה "אל תשכח שאני משחקת N’oubliez pas que je joue שנכתב בשנת 2012, בשיתוף פעולה עם הסופרת יהודית פריגנון, מספר על התמודדותה עם מחלת פרקינסון במשך 15 השנה האחרונות. ריקייל חשפה את מחלתה לאחר שלדבריה, לא יכלה להסתיר את הסימפטומים של המחלה. באומץ רב אמרה: "אני לא רוצה להראות את הכאב שלי. התנגדתי, היססתי, ניסיתי להיעלם, ולהעמיד פנים ששום דבר לא קרה. זה בלתי אפשרי, זה לא אני".

ספרים רבים נכתבו עליה כמעצבת אופנה: הספר "סוניה ריקייל - אופנה עולמית" (1998) מאת פרטיק מוריס Patrick Mauries מציג את עיצוב האופנה כמייצגת את שחרור האישה על פי סוניה ריקייל. הספר "סוניה ריקייל" (2009) מאת אוליבר סאליארד, ביאטריס סלומון, ליז גולדווין ואקיקו פואקי, יצא לאור במקביל לתערוכה במוזיאון לאמנות דקורטיבית בפריז. הספר מציג 40 שנה של סגנונות אופנה שעוצבו על ידי סוניה ריקייל. הספר כולל צילומים משמונים עונות המתפרשות על 40 שנה, ושוזר אנקדוטות אישיות וביטויים של המעצבת.

ריקייל הייתה ההשראה לסרטו של רוברט אלטמן, בשנת 1994) לדמות המרכזית של הסרט "אופנה עילית". את דמותה בסרט שיחקה השחקנית אנוק איימה, וריקייל עצמה גם היא הופיעה בסרט.

עיצוב טקסטיל ואקססוריס (אביזרי אופנה)

עיצוב טקסטיל לריהוט של סוניה ריקייל מתאפיין בצבעים חמים ומשרה אווירה נעימה המזמינה להתכרבל בתוכו. הכריות, הבדים והריפוד, בעלי פסים רחבים בשילוב צבעים כמו ורוד, כתום, אדום, סגול, שחור ולבן וכן פרחים ואותיות.

הנעליים של סוניה ריקייל גדולות ושחורות ברובן. לעיתים בעלות עקב גבוה מאוד, או שטוחות בעלות סולייה מוגבהת, ומשובצות באבנים נוצצות ואבזמים גדולים.

המשקפים בעיצובה, הן גדולות, עטורות אבני חן מלאכותיות כמו יהלומים או אבנים צבעוניות או פנינים, בקווים עגולים.