סאלח שבתי

סאלח שבתי, סרטו של אפרים קישון משנת 1964 בכיכובו של חיים טופול, הוא אחת מאבני הדרך החשובות בתולדות הקולנוע הישראלי. דרך סיפורו של עולה חדש ומשפחתו במעברה, הסרט הפך את הבירוקרטיה, הפוליטיקה, פערי המעמדות והמפגש בין עולים מארצות המזרח לבין ילידי הארץ לחומר קומי חד ונגיש. הצלחתו בישראל ובעולם, לצד עיבודו למחזמר ולהפקות תיאטרון חוזרות, הפכה אותו מיצירה קולנועית מצליחה לנכס תרבותי ישראלי.

ממערכון של להקת הנח״ל לסרט פורץ דרך

מקורו של סאלח שבתי במערכון שכתב קישון בשנת 1955 עבור התוכנית השמינית של להקת הנח״ל, בין מגל לחרב. המערכון נקרא תחילה סעדיה והסעד, וסביבו נוצרו בהמשך מערכונים נוספים שהעניקו לקישון את הבסיס ליצירת סרט באורך מלא. הסרט הופק בידי מנחם גולן, ובתפקיד הראשי הופיע חיים טופול. לצדו השתתפו, בין היתר, זהרירה חריפאי, גילה אלמגור, אסתר גרינברג, אריק איינשטיין, שייקה לוי, גאולה נוני, שרגא פרידמן ומרדכי ארנון.

הצילומים נמשכו 45 יום ועלות ההפקה הסתכמה ב-400,000 לירות ישראליות. הבכורה התקיימה ב-2 ביוני 1964 בקולנוע חן בירושלים. הסרט מכר 1,184,900 כרטיסים, נתון שהציב אותו בין הסרטים הנצפים ביותר בתולדות ישראל. הוא הצליח גם בארצות הברית, זכה בשני פרסי גלובוס הזהב — לסרט הזר הטוב ביותר ולשחקן הטוב ביותר, עבור טופול — והיה הסרט הישראלי הראשון שהיה מועמד לפרס אוסקר לסרט הזר הטוב ביותר.

סאטירה על שנותיה הראשונות של המדינה

עלילת הסרט מתרחשת בשנות החמישים, זמן קצר לאחר הקמת מדינת ישראל. סאלח מגיע מאחת מארצות ערב עם אשתו, שבעת ילדיו ובני משפחה נוספים, ונשלח למעברה. הוא מסתגל במהירות לחיי המקום ואף נעשה למנהיג הקהילה הסמוכה לקיבוץ אידאולוגי. כאשר הבחירות מתקרבות, נציגי מפלגות מציעים לו שיכון והטבות תמורת גיוס קולותיהם של תושבי המעברה.

סאלח מוצג כאדם תמים וישר, אך גם כבעל תושייה רבה. באמצעות היכרותו המעשית עם חולשות המערכת הוא מתמודד עם מנגנוני הבירוקרטיה, עם עסקנות פוליטית ועם היחס המתנשא של חלק מילידי הארץ. בסופו של דבר הוא מצליח להשיג דירת שיכון. בכך הסרט מעניק לדמות העולה לא רק תפקיד קומי, אלא גם עמדה של כוח: סאלח אינו שולט בשפת הממסד, אך הוא מבין היטב את האנשים ואת המציאות.

קישון שאב השראה לדמות מסביבתו בתקופת העלייה שלו. בשנת 1949 התגורר עם משפחתו לצד עולה חדש במעברה באזור חיפה. יש הרואים בשם "סאלח" משחק מילים המרמז על "סליחה שבאתי", ברוח ההומור הקישוני. הסרט לועג לממסד ולפוליטיקאים, אך גם ליהירותם של ה"צברים" ולפער שבין האידיאלים של החברה הישראלית הצעירה לבין חיי היומיום של העולים.

הפקה בתנאים חלוציים

הסרט צולם במצלמת אריפלקס של אולפני הרצליה, שהייתה באותה תקופה מצלמת הקולנוע השימושית היחידה בישראל. מכיוון שהמצלמה שימשה ביום השישי לצילום יומן חדשות לקולנוע, ניתן היה לצלם את הסרט חמישה ימים בשבוע בלבד. קטעים צולמו בכפר הירוק ובשכונת יד התשעה בהרצליה. בחורשת אקליפטוסים בהרצליה הוקם במיוחד סט ששחזר מעברה, על צריפיה ופחוניה, בעיצובו של יוסף קרל.

מן הקולנוע אל הבמה

בשנת 1987 החל תיאטרון הבימה לעבוד על מחזמר המבוסס על הסרט, לקראת חגיגות שנת ה-40 למדינת ישראל. נורית הירש הלחינה את המוזיקה וחיים חפר כתב את המילים, וקישון נבחר לביים ולעדכן את הטקסט. ההפקה עוררה דיון ציבורי בשאלת האופן שבו מוצגים יוצאי ארצות המזרח, אך המשיכה למרות ההתנגדות. זאב רווח וגאולה נוני לוהקו לתפקידים הראשיים, והשיר "אח יא-רב" הפך ללהיט גדול בביצועו של רווח.

המחזמר עלה לראשונה ב-21 באפריל 1988. אף שהביקורות האמנותיות היו מעורבות, הוא זכה להצלחה מסחרית משמעותית: לאחר כחצי שנה בהבימה המשיך לנדוד ברחבי הארץ, ועד סוף 1989 הוצג כ-500 פעמים. בהמשך הופק מחדש בכמה מסגרות, ובהן הפקות משנת 2002, 2008, 2014, 2018 ו-2021. הרצף הזה מעיד על יכולתה של היצירה להמשיך לפנות לקהלים חדשים ולחזור אל השיח הישראלי.

מקומו בזיכרון הישראלי

סאלח שבתי נחשב לאחד המקורות המוקדמים והבולטים לסוגת סרטי הבורקס. הוא הציב במרכז הקולנוע הישראלי את המפגש בין העולה המזרחי לבין הממסד המזוהה עם האליטה הוותיקה, והציע דרך עממית, קומית וסאטירית לעסוק בשאלות של קליטה, זהות, מעמד ושייכות. הצלחתו בקרב קהלים רחבים, ובמיוחד בקרב בני עדות המזרח, סייעה להפוך חוויות של מעברה, מחסור ואפליה לנושא שנוכח בתרבות הפופולרית ולא רק בדיון הציבורי.

עם השנים הועלו גם שאלות על המתח שבין הסאטירה לבין הסטריאוטיפ. דמותו של סאלח נבנית באמצעות מבטא, תחבולות והומור, אך הסרט מפנה את חיציו גם כלפי הממסד, הפוליטיקאים והצברים האטומים. המורכבות הזאת היא חלק מסיבת שרידותו: הסרט אינו רק מסמך בידורי על שנות המדינה הראשונות, אלא יצירה שממשיכה לעורר מחשבה על הדרך שבה החברה הישראלית מספרת את סיפור העלייה והקליטה.

מדוע סאלח שבתי ראוי לציון כערך חשוב במורשת

סאלח שבתי ראוי למקום במורשת (Moreshet) משום שהוא מתעד, באמצעות קומדיה נגישה, את אחד התהליכים המכוננים בתולדות ישראל: קליטת גלי העלייה ובנייתה של חברה חדשה מתוך מפגש בין קהילות, תרבויות ומעמדות. הוא היה הסרט הישראלי הראשון שהגיע למועמדות לאוסקר, זכה להכרה בינלאומית, משך קהל עצום והעניק לקולנוע הישראלי נוכחות מעבר לים.

חשיבותו אינה מסתכמת בפרסים ובשיאי קופה. הסרט העניק ביטוי תרבותי לחוויותיהם של עולים, השפיע על השפה הקולנועית והטלוויזיונית בישראל, הוליד מחזמר מצליח והמשיך להופיע על במות הארץ במשך עשרות שנים. הכללתו ב-Moreshet.com משמרת לא רק סרט אהוב, אלא יצירה שעזרה לישראל להתבונן בעצמה — בחיוך, בביקורת ובזיכרון משותף.