השוטר אזולאי

השוטר אזולאי, סרטו של אפרים קישון משנת 1971, הוא מן היצירות המזוהות ביותר עם הקולנוע הישראלי. במרכזו עומד אברהם אזולאי, שוטר יפואי תמים, רחום לב ושלומיאל, שאינו מצליח להתקדם במערכת דווקא משום שאינו מוכן לאבד את אנושיותו. באמצעות סיפור פשוט לכאורה על שוטר שאינו מצליח לבצע את עבודתו, יצר קישון יצירה מצחיקה, עצובה ומדויקת על כבוד, חמלה, בדידות והמחיר שגובה חברה המתגמלת בעיקר כוח, תחכום ויכולת לדרוך על אחרים.

הסרט נכתב ובוים בידי קישון והיה סרטו הראשון שלא התבסס על הומורסקות קודמות שלו. שייקה אופיר מגלם את אזולאי בתפקיד שהפך לאחד מסימני ההיכר של הקולנוע הישראלי. הסרט זכה להצלחה מסחרית וביקורתית, היה מועמד לפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר וזכה בפרס גלובוס הזהב לסרט הזר הטוב ביותר. הוא זכה גם בפרס הסרט הזר בפסטיבל הסרטים של ברצלונה, בפרס הבמאי בפסטיבל מונטה-קרלו ובפרס חבר השופטים באטלנטה.

דמות שנכתבה במיוחד לשייקה אופיר

קישון כתב את התסריט במיוחד למידותיו של שייקה אופיר. הדמות הרחיבה את דמותו של השוטר השלומיאל, התמים וטוב הלב שאופיר גילם בשניים מסרטיו הקודמים של קישון, ארבינקא ותעלת בלאומילך. אלא שהפעם קיבלה הדמות שם, עבר, חיי משפחה ומאבק פנימי שלם. אופיר אינו מציג את אזולאי כקריקטורה בלבד, אלא כאדם שמבקש להשתייך, להיות מועיל ולזכות בהכרה, גם כשהמערכת סביבו קובעת שהוא אינו מתאים.

לצדו של אופיר הופיעו שחקנים שהיו חלק מן העולם הקישוני, ובהם זהרירה חריפאי, אבנר חזקיהו, ניצה שאול, איצקו רחמימוב ויוסף שילוח. הפסקול ושיר הנושא, בלדה לשוטר, הולחנו בידי נורית הירש, נכתבו בידי אהוד מנור ובוצעו בידי אושיק לוי. השיר נעשה עם השנים לחלק בלתי נפרד מזיכרון הסרט ומתרבות הזמר העברי.

עלילה: שוטר שאינו לומד את חוקי המשחק

אברהם אזולאי משרת ביפו במשך עשרים שנה, אך נשאר בדרגת רב-שוטר. הוא מתקשה להבחין בפריצות המתרחשות במשמרתו, מתקשה לבצע מעצרים מפני שלבו נכמר על החשודים, ונוטה להאמין לסיפורים כוזבים גם כאשר הם שקופים לחלוטין. כישלונותיו החוזרים גורמים למפקד התחנה, פקד לפקוביץ', ולמפקדו הישיר, הסמל בז'רנו, להחליט שלא לחדש את חוזהו, אף שהם מחבבים אותו ומתקשים לפגוע בו.

חייו הפרטיים של אזולאי מוסיפים למצבו תחושת מחנק. הוא נשוי לבטי, אישה חולנית שאינה יכולה ללדת, ויחסיהם מתוארים כקרובים לעיתים ליחסי אם ובן יותר מאשר לנישואים של בני זוג. במקביל הוא מתאהב במימי, זונת רחוב, ושומר בסתר את תמונתה בארנקו. כאשר בטי מגלה את התמונה וקורעת אותה, אזולאי מדביק אותה מחדש בחשאי. החלום על חיים אחרים, שהוא כמעט אינו מסוגל לממש, מדגיש את פגיעותו ואת בדידותו.

כאשר לפקוביץ' רומז לו שהוא עומד להיות מודח, אזולאי מנסה נואשות להוכיח את עצמו. הוא מביא למפקדו שקית בורקסים שאפתה בטי ומבקש למצוא הישג שיציל את משרתו. בלי ידיעתו, פושעי השטח הגדול ביפו, ובראשם עאמר, מחליטים לביים מעשה פשע כדי לאפשר לו להיראות כמי שסיכל אותו. גם כאשר נותנים לו רמזים ברורים, תמימותו מקשה עליו להבין את המתרחש.

בסופו של דבר אזולאי מצליח לסכל את מעשה הפשע המבויים וזוכה לראשונה להערכת עמיתיו ומפקדיו. חוזהו אינו מחודש, אך הוא מקודם בשתי דרגות כאות הוקרה, ופורש מן המשטרה עם פנסיה גבוהה יותר. הסיום האירוני והמרגש מדגיש כי ההכרה בו מגיעה דווקא ברגע שבו הוא נאלץ לעזוב את המקצוע שהגדיר את חייו.

חמלה כשפה משותפת

אחת מתרומותיו הבולטות של הסרט לתרבות הישראלית היא האופן שבו הוא מציב את היכולת לראות את האדם שמאחורי התפקיד במרכז העלילה. אזולאי אינו רואה בפושע, בזונה או במפגין ישות אנונימית; הוא רואה אדם. הוא מדבר עם אנשים בשפתם, מפגין שליטה בצרפתית כאשר הוא מדריך שוטרים אורחים, ובסצנה עם מפגינים חרדים פונה אליהם ביידיש ומסתמך על בקיאותו בתנ״ך. במקום להסלים את העימות, הוא מצליח להפוך אותו לשיחה.

דרך הדמות הזאת מציג קישון עולם שבו "התקדמות בחיים" עלולה להיות כרוכה ברמיסת הזולת. אזולאי אינו מסוגל ללמוד את חוקי המשחק הללו, וגם אינו באמת רוצה ללמוד אותם. הוא מעדיף לסייר בלילות כשוטר מקוף פשוט מפני שהמפגש הישיר עם בני אדם מעניק לו סיפוק ומשמעות. דווקא תכונותיו הנחשבות לחולשה — רגישות, אמון, סלחנות וחוסר תחכום — הן שהופכות אותו לדמות מוסרית בלתי נשכחת.

סצנת הסיום והזיכרון התרבותי

בסצנת הסיום יוצא אזולאי ממטה המשטרה בלוויית בטי, אלברט ומשיח. ליד מגרש המסדרים חולפים על פניו שוטרים טירונים המתאמנים בפיקודו של בז'רנו. הם מצדיעים לו, אף שההצדעה אינה מיועדת אליו, ואזולאי מפרש אותה כאות של כבוד והערכה. הוא מצדיע בחזרה, מתרגש עד דמעות, ובכך זוכה לרגע ההכרה שנמנע ממנו במשך כל שנות שירותו.

הסצנה נחשבת לאחת הסצנות המרגשות בתולדות הקולנוע הישראלי מפני שהיא אינה פותרת את חייו של אזולאי ואינה משנה את החלטת המערכת. היא מעניקה לו, ולצופים, רגע קצר של כבוד אנושי. שנים לאחר יציאת הסרט המשיכו הדמות והסצנה להופיע בזיכרון הישראלי, בטלוויזיה, בפרסומות ובמחוות תרבותיות. בשנת 1997 הוקדש לשייקה אופיר ולגילום אזולאי פרק בתוכנית הטלוויזיה החינוכית הכול אנשים. גם בסדרה קופה ראשית שולבה מחווה ישירה לסרט ולסצנת ההצדעה.

מן הקולנוע אל הבמה

הסרט הופץ ברחבי העולם, בדרך כלל בשם The Policeman, והוקרן לראשונה בארצות הברית באוקטובר 1971. קישון שקל ליצור סרט המשך שבו אזולאי יהיה נהג מונית ובהמשך יחזור לשירות המשטרה, אך סרט כזה לא הופק.

הסיפור המשיך לחיות גם מחוץ למסך. באוקטובר 2009 הועלתה בתיאטרון הבימה גרסה בימתית של הסרט, בכיכובו של מוני מושונוב. את העיבוד כתב דניאל לפין וביים מיכה לבינסון. בהפקה השתתפו, בין היתר, אריה מוסקונה, דב רייזר, שלומי קוריאט, רוברט הניג, גבי עמרני ורותי לנדאו, לצד בוגרי בית צבי. המעבר לבמה המחיש כי כוחו של הסיפור אינו תלוי רק בסגנון הקולנועי של קישון, אלא בדמות ובשאלות האנושיות שהיא מעוררת.

מדוע השוטר אזולאי ראוי לציון כערך חשוב במורשת

השוטר אזולאי ראוי למקום במורשת (Moreshet) משום שהוא מתעד ומעצב כאחד פרק מרכזי בתרבות הישראלית: קולנוע המשלב הומור עממי עם מבט רגיש על מוסדות, על חיי היומיום ועל בני אדם שאינם מצליחים להתאים את עצמם לכללי החברה. הסרט העניק לקהל הישראלי דמות שאפשר לצחוק איתה, לבכות בגללה ולהכיר דרכה את ערכה של חמלה שאינה מתיישבת תמיד עם יעילות או עם קידום.

מורשתו של הסרט נשענת על כמה הישגים מצטברים: כתיבתו ובימויו של אפרים קישון, גילום בלתי נשכח של שייקה אופיר, השיר שהפך לנכס תרבותי, ההכרה הבינלאומית והיכולת להמשיך ולהשפיע על טלוויזיה, פרסום ותיאטרון גם עשרות שנים לאחר צאתו. עבור Moreshet.com, זהו ערך חשוב לא רק על סרט מצליח, אלא על יצירה שהפכה את טוב הלב של אדם פשוט לשאלה תרבותית ולאומית: מה אנו חייבים לאנשים שאינם יודעים לשחק את משחק הכוח, אך מזכירים לנו מדוע אנושיות היא הישג בפני עצמו.