ניצנה דרשן-לייטנר

ניצנה דרשן-לייטנר היא עורכת דין ישראלית, מייסדת שורת הדין–המרכז המשפטי לישראל, ואחת הדמויות המזוהות ביותר עם השימוש בליטיגציה אזרחית נגד ארגוני טרור, מדינות התומכות בהם וגופים הנאשמים בהעברת כספים או שירותים לתשתיותיהם. במשך יותר משני עשורים היא ועמיתיה ייצגו מאות נפגעי טרור ובני משפחותיהם בישראל ומחוצה לה, בניסיון לתרגם את הפגיעה שחוו לתביעות אחריות, לפסקי דין ולמאמצי גבייה.

ייחודה המקצועי אינו רק במספר ההליכים שבהם הייתה מעורבת, אלא בתפיסה העומדת מאחוריהם: לצד הפעילות הצבאית, המדינית והמודיעינית נגד טרור, אפשר לפעול גם בבתי משפט, במערכות בנקאיות, מול חברות מסחריות ובאמצעות דיני נזיקין ומימון. בדרך זו סייעה להרחיב את מקומם של נפגעים בזירה המשפטית ולהפוך את מקורות המימון, הנכסים ורשתות התמיכה של ארגוני טרור לנושא של אחריות אזרחית.

מפתח תקווה אל הזירה המשפטית

דרשן-לייטנר נולדה ב-1973 בפתח תקווה למשפחה יהודית שמוצאה מאיראן. הוריה עלו לישראל מאזור שיראז בשנותיה הראשונות של המדינה והותירו מאחוריהם את רכושם. היא גדלה בבית דתי-לאומי, למדה באולפנית ישורון ושימשה יושבת ראש מועצת התלמידים. לאחר מכן עשתה שירות לאומי במגן דוד אדום.

היא למדה משפטים באוניברסיטת בר-אילן והשלימה תואר MBA במסגרת התוכנית של אוניברסיטת מנצ'סטר בישראל. החיבור בין הכשרה משפטית להבנה ארגונית ופיננסית נעשה לימים מרכיב מרכזי בעבודתה: לא להסתפק בזיהוי מבצעי הפיגועים, אלא לבחון גם מי מימן, תיווך, העביר כספים או סיפק תשתית שאפשרה את הפעילות.

הקמת שורת הדין ופיתוח אסטרטגיה אזרחית

פעילותה בתחום החלה עוד בתקופת לימודיה. בשנות התשעים הייתה מעורבת בהליכים הקשורים לנפגעי חטיפת האונייה אקילה לאורו, וב-1997 עתרה לבג״ץ נגד מתן היתר למוחמד עבאס, הידוע כאבו עבאס וממארגני החטיפה, להיכנס לרצועת עזה. בהמשך עסקה בדיני נזיקין ומקרקעין, אך עיקר עבודתה הופנה בהדרגה לייצוג נפגעי טרור ולפעולה נגד הגופים התומכים בארגונים המבצעים פיגועים.

בסוף 2002 ייסדה בתל אביב את שורת הדין, שהחל לפעול כמרכז משפטי המתמחה בתביעות ובהליכים בשם נפגעי טרור. דרשן-לייטנר הסבירה כי אחד ממקורות ההשראה שלה היה השימוש של המרכז המשפטי לדרום העני בארצות הברית בתביעות אזרחיות נגד ארגונים גזעניים ונאו-נאציים. היא ביקשה להתאים את העיקרון לזירה אחרת: לפגוע ביכולת הפעולה של ארגוני טרור באמצעות אחריות משפטית, נכסים ומערכות פיננסיות.

שורת הדין פעל לאורך השנים בישראל, בארצות הברית, בקנדה ובזירות נוספות, תוך שיתוף פעולה עם עורכי דין מקומיים. לצד תביעות ישירות נגד ארגוני טרור ומדינות המואשמות בתמיכה בהם, הארגון בחן את תפקידם של בנקים, חברות להעברת כספים, חברות ביטוח, ספקיות שירותי אינטרנט ורשתות חברתיות. הבחירה להתמקד במתווכים נבעה מההבנה כי ארגונים אלימים תלויים במערכות אזרחיות רגילות כדי לגייס כסף, להעבירו, לתקשר ולפעול מעבר לגבולות.

ייצוג נפגעים והליכים בולטים

מתן קול משפטי למשפחות ולנפגעים

בישראל ייצגה דרשן-לייטנר, בין היתר, אחת ממשפחות החיילים שנרצחו בלינץ' ברמאללה בשנת 2000 ואת ילדי כפר דרום שנפגעו בפיגוע באוטובוס הילדים. תיקים מסוג זה המחישו את מטרתה המרכזית של עבודתה: לאפשר למשפחות לדרוש אחריות ופיצוי גם כאשר ההליך הפלילי או הפעולה הביטחונית אינם נותנים מענה ישיר לנזק האישי שנגרם להן.

בספטמבר 2021 פסק בית המשפט המחוזי בירושלים כי חמאס ישלם 38 מיליון שקלים למשפחות נפתלי פרנקל, גיל-עד שער ואיל יפרח, שלושת הנערים שנחטפו ונרצחו בשנת 2014. המשפחות יוצגו בהליך בידי שורת הדין. פסק הדין לא השיב למשפחות את שאבד, אך הוא ביטא הכרה משפטית באחריות ובזכותן של המשפחות לפנות לערכאות אזרחיות.

תביעות נגד ארגונים, רשויות ומערכות פיננסיות

דרשן-לייטנר וצוותי עורכי דין שעבדו עמה הגישו תביעות נגד חמאס, הרשות הפלסטינית, אש״ף, איראן וסוריה, וכן נגד מוסדות פיננסיים שהואשמו בידי התובעים במתן שירותים לגופים הקשורים לטרור. בין ההליכים נכללו תביעות נגד UBS, הבנק הלבנוני-קנדי וגופים בנקאיים נוספים, בשמן של משפחות שנפגעו בפיגועים או מירי רקטות.

בתיק Sokolow v. Palestine Liberation Organization הייתה דרשן-לייטנר בין עורכי הדין בהליך שבו חבר מושבעים פדרלי בניו יורק מצא בשנת 2015 את אש״ף והרשות הפלסטינית אחראים לנזקים שנגרמו לאזרחים אמריקאים בשישה פיגועים בישראל בין 2001 ל-2004, ופסק פיצויים בסך 655.5 מיליון דולר. בשנת 2016 ביטל בית המשפט הפדרלי לערעורים את פסק הדין לאחר שקבע כי לבתי המשפט בארצות הברית אין סמכות שיפוט אישית מספקת בתיק. התוצאה ממחישה הן את האפשרויות והן את המגבלות של ליטיגציה חוצת גבולות: הישג בפני חבר מושבעים אינו מבטיח שפסק הדין יעמוד בערעור או שיהיה אפשר לגבותו.

ב-2014 נקטה שורת הדין הליך שנועד להביא לתפיסת שמות מתחם אינטרנט השייכים לאיראן, כדי לנסות לממש פסקי דין שכבר ניתנו לטובת נפגעי טרור. המהלך העלה שאלה משפטית חדשה: האם ניתן להתייחס לשם מתחם לאומי כנכס שניתן לעקל בארצות הברית. גם כאשר יוזמות כאלה אינן מבשילות לגבייה, הן הרחיבו את הדיון בנכסים דיגיטליים, בסמכות שיפוט ובדרכים לאכוף פסקי דין נגד מדינות זרות.

פעולה מול חברות, משטים ורשתות חברתיות

דרשן-לייטנר הרחיבה את האסטרטגיה המשפטית גם אל מחוץ לאולם בית המשפט. לקראת המשט השני לעזה בשנת 2011 שלחה שורת הדין מכתבי התראה לחברות ביטוח ימי, ובהם נטען כי ביטוח ספינות המשתתפות במשט עלול לחשוף את החברות לאחריות. כמה מהספינות איבדו את הכיסוי הביטוחי שלהן ולא יצאו לדרך, ואחרות נעצרו בידי הרשויות ביוון. הפעולה הראתה כיצד מכתב משפטי המופנה לגורם מסחרי יכול להשפיע על אירוע בינלאומי עוד לפני הגשת תביעה.

תחום נוסף היה פעילות מול פלטפורמות דיגיטליות. דרשן-לייטנר הובילה קמפיינים והליכים שנועדו ללחוץ על חברות כמו פייסבוק, טוויטר וזום למנוע מארגוני טרור ומפעיליהם להשתמש בשירותיהן לצורכי תעמולה, גיוס והסתה. בספטמבר 2020 ביטלה זום אירוע מקוון באוניברסיטת סן פרנסיסקו שבו הייתה אמורה להשתתף ליילה ח'אלד, חברת החזית העממית לשחרור פלסטין שהשתתפה בחטיפות מטוסים. הביטול הגיע לאחר פניות ולחץ מצד ארגונים ישראליים ויהודיים, ובהם שורת הדין.

הפעילות הזאת הקדימה דיון עולמי שהלך והתרחב בשאלת אחריותן של פלטפורמות טכנולוגיות לתוכן קיצוני ולשימוש שעושים בהן ארגונים אלימים. דרשן-לייטנר ביקשה להחיל על המרחב הדיגיטלי עיקרון דומה לזה שהנחה את התביעות נגד בנקים: גם ספק שירות שאינו מבצע בעצמו את המעשה האלים נדרש לבחון כיצד נעשה שימוש בתשתית שלו.

זכויות יהודיות, ביטחון ושירות ציבורי

לצד ייצוג נפגעי טרור, דרשן-לייטנר הייתה מעורבת בהליכים הנוגעים לזכויות ישראלים ויהודים. היא ייצגה את יונתן פולארד בעניינים שונים, ובהם עתירה שנדחתה בשנת 2006 וביקשה לחייב את ממשלת ישראל לפעול לשחרורו. היא עסקה גם בפניות הנוגעות לשימור הר הבית ובהליך שנועד להביא לפעולה נגד עבודות שביצע הווקף במקום; בג״ץ דחה את העתירה.

ב-2008 פעלה יחד עם אסירת ציון אידה נודל למען עימאד סעד, שוטר פלסטיני שנידון למוות לאחר שהואשם בסיוע לישראל באיתור חשודים בהכנת מטענים. המקרה היה יוצא דופן בתוך מכלול פעילותה והציג פן נוסף של עבודתה: ניסיון להשתמש בלחץ ציבורי ומשפטי להגנת אדם שנשקפה סכנה לחייו בשל סיועו לישראל.

דרשן-לייטנר נכנסה לזמן קצר גם לזירה המפלגתית. לקראת הבחירות לכנסת ה-21 הייתה מועמדת לראשות הבית היהודי, אך לא נבחרה לתפקיד. לקראת הבחירות לכנסת ה-25 שובצה במקום הרביעי ברשימת הבית היהודי בראשות איילת שקד; הרשימה לא עברה את אחוז החסימה. פעילות זו לא הייתה מרכז הקריירה שלה, אך היא שיקפה את רצונה להשפיע גם בזירה הציבורית הישירה.

כתיבה, הכרה והשפעה מקצועית

דרשן-לייטנר חיברה עם הסופר והעיתונאי סמואל מ' כץ את הספר Harpoon: Inside the Covert War Against Terrorism's Money Masters. הספר מתאר את המערכה נגד מקורות המימון של ארגוני טרור ומשלב את הזירה המשפטית עם פעילות פיננסית ומודיעינית. בכך הוא הנגיש לקהל רחב את הטענה העומדת בבסיס עבודתה: כסף, בנקים ונכסים הם חלק מהותי מיכולת הפעולה של ארגון טרור, ולכן גם זירה מרכזית במאבק בו.

בשנת 2012 הוענק לה פרס מוסקוביץ' לציונות על פעילותה המשפטית. היא נכללה ברשימות של נשים משפיעות בישראל, וב-2014 בחר בה The Jerusalem Post לאחת מחמישים הדמויות היהודיות המשפיעות בעולם. ההכרה ניתנה בעיקר בשל הפיכת המאבק המשפטי במימון טרור לתחום ציבורי ומקצועי בולט ובשל ייצוגם המתמשך של נפגעים.

השפעתה ניכרת גם בשיטה שהטמיעה. תביעה אזרחית נגד ארגון טרור אינה מבטיחה פיצוי: נתבעים עשויים להימצא מחוץ לסמכות בית המשפט, נכסים עלולים להיות מוסתרים ופסקי דין עשויים להתבטל בערעור או להישאר ללא גבייה. למרות זאת, ההליכים יכולים לחשוף מנגנוני מימון, ליצור תיעוד משפטי, להרתיע ספקי שירות ולהעניק לנפגעים מעמד פעיל במאבק על הכרה ואחריות.

הערת מערכת על עצם ההכללה

ניצנה דרשן-לייטנר נכללת באתר אף שדמותה ופועלה שנויים במחלוקת בקרב חלקים רחבים בציבור. ההכללה אינה קובעת כי ההשפעה חיובית או שלילית; היא משקפת את המקום המשמעותי שיש לדמות זו בעיצוב ההוויה, התרבות ואורח החיים בקרב הציבור, שבאופן טבעי ישנם הרואים בכך פעילות חיובית ואף הירואית וישנם הרואים בכך פעילות המנוגדת להשקפת עולמם. עצם קיומן של הערכות מנוגדות הוא חלק מן התיעוד ההיסטורי המצדיק את הכללת הדמות המשמעותית והמשפיעה הזו במורשת העם היהודי.

מדוע ניצנה דרשן-לייטנר ראויה לציון כערך חשוב במורשת

ניצנה דרשן-לייטנר ראויה להיכלל בארכיון מורשת (Moreshet) משום שפועלה מתעד שינוי ממשי בדרכי ההתמודדות של ישראלים, יהודים ונפגעי טרור עם אלימות פוליטית. היא לא הסתפקה בהבעת עמדה ציבורית: היא הקימה מוסד משפטי, בנתה רשת של עורכי דין, ייצגה מאות נפגעים והעבירה את המאבק אל בתי משפט, בנקים, חברות ביטוח ופלטפורמות דיגיטליות. גם כאשר הליכים לא הצליחו או פסקי דין בוטלו, עצם הניסיון הגדיר שאלות חדשות של אחריות, סמכות ואכיפה.

עבור המורשת היהודית והישראלית, עבודתה משמרת את סיפורם של נפגעים שביקשו לא להיות רק מושאי הנצחה אלא גם בעלי דין התובעים הכרה. עבור העולם הרחב, היא ממחישה כיצד המשפט האזרחי והמערכת הפיננסית נעשו חלק מהתגובה הבינלאומית לטרור. התיעוד ב-Moreshet.com מעניק מקום הן להישגים המעשיים והן למורכבות המשפטית של דרך זו, ומסביר כיצד עורכת דין ישראלית אחת סייעה לעצב תחום פעולה שהשפעתו חורגת מגבולות ישראל.