מרדכי אלקחי

ילדות

מרדכי נולד בי"ד באדר תרפ"ה, 10 במרץ 1925, לאורה ואברהם, בפתח תקווה. בן למשפחה מעוטת אמצעים. שני הוריו עלו לארץ ישראל מטורקיה. משפחתו של מרדכי סבלה מקשיים כלכליים, ובגיל 10 עזב את לימודיו כדי לסייע בכלכלת ביתו. הוא הצטרף כספורטאי לאגודת "המכבי הצעיר", והיה לספורטאי בולט. במיוחד השקיע בשחייה, וב-1941 ייצג את קבוצת מכבי אבשלום וזכה במקום הראשון בתחרות כלל ארצית.

פעילותו במחתרת

בגיל 18 הצטרף לאצ"ל עם חברים מעירו, ועד מהרה נסחף ברוח הארגון. את שלבי האימונים וההכשרה עבר בהצלחה, ולאחר זמן לא רב הצטרף אל שורות לוחמי המחתרת. אלקחי השתתף בפעולות צבאיות רבות. הוא לקח חלק במבצע ההתקפה על מבצר המשטרה הבריטית בקלקיליה במוצאי יום כיפור תש"ה. ההתקפה במקום יצאה באיחור של שעתיים לעומת התקפות על מבצרים אחרים, ועל הלוחמים נפתחה אש. מרדכי הפגין אומץ לב בחילוץ פצועים. בהמשך עסק רבות בחבלות ברשת הטלפונים, חבלה במסילות ברזל, ובהחרמות כלי נשק ממחנות בריטיים בנתניה, תל אביב וראש העין. השתתף גם בהתקפה על מבצר המשטרה ברמת גן, כשאינו יודע שבפעולה לוקח חלק דב גרונר העתיד לשבת איתו בתא הנידונים.

ב-29 בדצמבר 1946 יצא אלקחי עם ארבעה לוחמי אצ"ל נוספים, אליעזר קשאני, יחיאל דרזנר, חיים גולובסקי (גלעד), ואברהם מזרחי, לפעולה כחלק מ"ליל ההלקאות", בה היו אמורים להלקות קצינים בריטיים כנקמה על הלקאתו של לוחם אצ"ל, בנימין קמחי.

ליד צומת לוד-בית דגן, סמוך לכפר וילהלמה, נתקלה מכוניתם של החמישה במחסום משטרתי, ממנו נפתחה עליהם אש. הנהג, אברהם מזרחי מת מפצעיו. מרדכי ושלושת הלוחמים הנותרים, נתפסו והועברו למחנה צבאי סמוך, שם עברו חקירה אלימה במשך כ-20 שעות. לאחר חמישה ימים בהם הושפלו והולקו, הועברו הלוחמים אל בית הסוהר המרכזי בירושלים.

ביום ב', ה-10 בפברואר 1947, נערך משפטם הצבאי של הארבעה. אלקחי, קשאני, דרזנר, וגולובסקי לובשי מכנסי וגרבי חאקי, נעליהם שחורות ומעילם אפור, לראשיהם כיפות כחולות-לבנות, הגיעו במצב רוח טוב, כשמכוניתם מלווית במשוריינים ועל בניין המשפט מוטל משמר כבד. הארבעה כפרו בסמכות בית המשפט לשפוט אותם, לא השיבו לשאלות או הגיבו להאשמות ולמעשה לא לקחו חלק במהלכו. בשלב ההגנה אלקחי נשא דברים כנגד השלטון הבריטי: "את רוחנו לא ישברו. אנו נדע למות בכבוד, כיאה לעברים". בשעה 19:00, לאחר דיון קצר ביניהם הודיעו השופטים כי הארבעה נמצאו אשמים. עונשם של מרדכי, יחיאל ואליעזר הוא מוות בתלייה, ואילו גולובסקי נידון למאסר עולם בשל גילו הצעיר (17). מיד לאחר השמעת פסק הדין קמו הארבעה ושרו בקול נרגש את "התקווה". הנידונים נגררו מתא הנאשמים החוצה ולא הורשו להיפרד מבני משפחותיהם. הוא הועבר עם חבריו מעיר הולדתו פתח תקווה, יחיאל דרזנר ואליעזר קשאני, אל בית הסוהר המרכזי בירושלים שם הצטרפו אל לוחם האצ"ל דב גרונר (אשר נידון כמותם למוות). המפקד הצבאי העליון לארץ ישראל, גנרל אוולין יו בארקר, נקט צעד שהפתיע וזעזע את היישוב העברי. הגנרל היה אמור לעזוב את תפקידו ביום ד', ולכן ביקש כי ימהרו להעביר אליו את תיק המשפט עוד למחרת קיומו על מנת שיחתום עליו ויאשר אותו, בניגוד לנהוג כי לפחות מספר ימים חולפים בטרם עובר התיק ממחלקת היועץ המשפטי הצבאי אל המפקד. בכך מנע אפשרות כי מחליפו בתפקיד יגלה רחמים כלפי הנידונים, ובכך השאיר "מתנת פרידה" בעוזבו את הארץ. ביישוב שררה תקווה להצלת השלושה אשר לא הואשמו בשפיכות דמים כי אם בהחזקת נשק. בקשות לחנינת השלושה הועברה אל הנציב העליון מטעם מוסדות ואישים, ועיריית פתח תקווה ארגנה עצומה להצלת בניה. מרדכי, אליעזר, יחיאל ודב הוציאו פנייה אל העיתונות בו הם מבקשים להפסיק את גינויי ההוצאה המתוכננת להורג ואת בקשות החנינה, אותם ראו כ"מורשת הגלות", המשפילים את כבוד העם.

ב-15 באפריל הועברו תחת חשאיות רבה ארבעת הנידונים מבית הסוהר המרכזי בירושלים אל כלא עכו. למחרת, ביום כ"ו בניסן תש"ז, 16 באפריל 1947, החל משעה 4 בבוקר הועלו הארבעה לגרדום, ללא התרעה מוקדמת, ללא וידוי, ובלי שנפרדו ממשפחותיהם. באותם ימים פיזרו השלטונות רמיזות כי הוצאתם להורג אינה קרובה, ואף מספר שעות לפני כן נמסר לעו"ד מקס זליגמן אשר טיפל בבקשות החנינה, כי אין הכנות לקראת ביצוע גזר-דינם. בלילה לפני התלייה תוקן חוק החירום בארץ, ובוטלה כל אפשרות לערער על בתי דין צבאיים, בוטל המקסימום של שלוש תליות ביום אחד, ובוטל הנוהל של תליות ביום שלישי בשבוע. הארבעה ביקשו כי רב יגיע אליהם לפני מותם, אך הם לא נענו, ולמעשה לא היה אף יהודי שידע על התלייה. כל אחד מהנידונים עלה לגרדום כששירת "התקווה" בפיו ואליו הצטרפו חבריו הממתינים לתורם. כששמעו אסירי הכלא האחרים מתאיהם את קול השירה העמומה, עמדו על רגליהם והצטרפו אל שירת ההמנון בקול גדול. מרדכי נתלה שני, ונאבק חמש דקות עם המוות.

את גופות הארבעה הובילה שיירה כבדה של טנקים ומכוניות משוריינות אל העיר צפת, ללא שהודיעו לחברה קדישא, ללא בני משפחה, והן הונחו עירומות למחצה במשטרת הר-כנען. בכך גם הופרה בקשתם האחרונה להיקבר בראש פינה, יחד עם עולה הגרדום שלמה בן-יוסף. בשבע בבוקר נודע על ההוצאות להורג ברדיו, ועוצר הוטל בארץ. בבוקר ביקשו אנשי צפת להשתתף בקבורה אך גם עליה הוטל העוצר. בכל זאת הגיעו מאות יהודים בגשם השוטף אל בית הקברות, שם נקברו ליד קורבנות פרעות תרפ"ט-תרצ"ט. זעזוע גדול היה ביישוב עקב אירועי התליות, ויצאו גינויים מצד קהילות יהודיות רבות בעולם. באמריקה אף ארגנו כמרים אמריקאיים אספות אזכרה לזכרם.

חודשים אחר כך עדיין הוטלה שמירה בריטית על הקברים כדי שלא יוציאו לוחמי האצ"ל את הגופות ויעבירו אותן לראש פינה כפי שביקשו ארבעת החברים.

מרדכי היה בן 22 במותו. ועל שמו נקראו רחובות באחדות מערי ישראל (תל אביב - יפו, באר שבע וירושלים). בבית הקברות היהודי העתיק בצפת הוקמה אנדרטה לשבעה עולי הגרדום.