מדליין אולברייט

מדליין ג'אנה קורבל אולברייט (1937–2022) הייתה דיפלומטית, חוקרת מדע המדינה ומנהיגה אמריקאית ממוצא יהודי. בשנת 1997 הייתה לאישה הראשונה שמונתה למזכירת המדינה של ארצות הברית — תפקיד שבו הייתה באותה עת האישה הבכירה ביותר בתולדות הממשל האמריקאי. קודם לכן שימשה שגרירת ארצות הברית באו״ם, ולאחר כהונתה המשיכה להשפיע באמצעות הוראה, כתיבה, ייעוץ ציבורי ופעילות מוסדית.

הישגיה אינם מסתכמים בפריצת דרך אישית. אולברייט עזרה לעצב את מדיניות ארצות הברית לאחר סיום המלחמה הקרה, הייתה מעורבת במאמצים לסיום המלחמה בבוסניה ובמלחמת קוסובו, השתתפה במגעים בין ישראל לפלסטינים ובשיחות בין ישראל לסוריה, והפכה לדמות מרכזית בדיון על מקומה של ארצות הברית בעולם. סיפור חייה — ילדה פליטה מאירופה שהגיעה לארצות הברית והתקדמה עד לצמרת הדיפלומטיה — נעשה גם לסמל של השתלבות, חינוך ושירות ציבורי.

מילדות של פליטות אל המסלול האקדמי

אולברייט נולדה בפראג בשם מאריה יאנה קורבלובה, בתם של הדיפלומט הצ'כי יוזף קורבל ואנה קורבל, לבית שפיגלובה. אביה תמך בנשיא צ'כוסלובקיה אדווארד בנש, ובשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה שירת בשליחות דיפלומטית בבלגרד. בעקבות הסכם מינכן והאיום הנאצי נמלטה המשפחה ללונדון, שם חיה בתקופת הבליץ. לאחר המלחמה שבה לצ'כוסלובקיה, אך בשנת 1948 היגרה המשפחה לארצות הברית בעקבות השתלטות המשטר הקומוניסטי.

הוריה המירו את דתם מיהדות לקתוליות בתקופת הרדיפות האנטישמיות, וגידלו את ילדיהם כנוצרים. אולברייט סיפרה כי רק בבגרותה נודע לה על שורשיה היהודיים; רבים מקרוביה בצ'כוסלובקיה נרצחו בשואה, ובהם שלושה שנרצחו באושוויץ. הגילוי המאוחר של מוצאה היהודי נעשה חלק חשוב מן האופן שבו הבינה את זיכרון השואה, את חוויית הפליטות ואת האחריות הבין־לאומית למניעת פשעים המוניים.

המשפחה התיישבה בדנוור, שם אביה לימד באוניברסיטת דנוור והקים את בית הספר ללימודים בין־לאומיים. בין תלמידותיו הייתה קונדוליזה רייס, שלימים נעשתה אף היא מזכירת המדינה של ארצות הברית. אולברייט למדה מדעי המדינה במכללת ולסלי, נעשתה אזרחית אמריקאית בשנת 1957, ובהמשך השלימה תואר שני ודוקטורט באוניברסיטת קולומביה. עבודת הדוקטורט שלה עסקה בעיתונאים ובאביב של פראג, והעמיקה את היכרותה עם מזרח אירופה, עם הדיכוי הקומוניסטי ועם תפקידם של רעיונות ושל תקשורת בשינוי פוליטי.

בניית מומחיות והשפעה ציבורית

בשנים 1976–1978 עבדה בצוותו של הסנאטור אדמונד מאסקי, ובשנים 1978–1981 שירתה בבית הלבן ובמועצה לביטחון לאומי בממשל הנשיא ג'ימי קרטר, שם עסקה בקשר שבין מדיניות חוץ לבין עבודת הקונגרס. לאחר מכן חקרה את ברית המועצות ואת מזרח אירופה, ובשנת 1982 הצטרפה לסגל אוניברסיטת ג'ורג'טאון כפרופסור ליחסים בין־לאומיים. היא נבחרה ארבע פעמים למרצה מצטיינת.

במערכות הבחירות של 1984 ו-1988 שימשה יועצת למדיניות חוץ למועמדים דמוקרטים, בהם ג'רלדין פררו ומייקל דוקאקיס. פעילות זו חיזקה את מעמדה כאחת המומחיות הבולטות בוושינגטון לענייני אירופה, ברית המועצות ומדיניות החוץ האמריקאית. לאחר ניצחונו של ביל קלינטון בבחירות 1992 השתתפה בהיערכות הממשל החדש, ובכך סללה את הדרך למינויה לתפקיד הדיפלומטי הבכיר הראשון שלה.

שגרירת ארצות הברית באו״ם

בינואר 1993 מינה קלינטון את אולברייט לשגרירת ארצות הברית באומות המאוחדות. היא הגישה את כתב האמנה שלה ב-9 בפברואר, והפכה לקול בולט במועצת הביטחון ובדיונים על אחריות הקהילה הבין־לאומית למשברים הומניטריים ולביטחון עולמי.

בתקופת כהונתה התמודדה אולברייט עם סוגיות קשות, ובהן המלחמות בבלקן, רצח העם ברואנדה והסנקציות על עיראק. יחסיה עם מזכ״ל האו״ם בוטרוס בוטרוס־ראלי היו מתוחים, והיא הובילה קו אמריקאי תקיף בנוגע ליעילותו ולתגובת האו״ם למשברים. עמדתה בזירה זו ביטאה תפיסה שלפיה מעצמות אינן יכולות להסתפק בהצהרות כאשר אוכלוסיות אזרחיות נתונות לאיום, גם אם השימוש בכוח ובסנקציות מעורר מחלוקת קשה.

מזכירת המדינה הראשונה

ב-23 בינואר 1997 הושבעה אולברייט כמזכירת המדינה ה-64 של ארצות הברית. מינויה היה ציון דרך לנשים בשירות הציבורי וליהודים שהשתלבו במוסדות השלטון האמריקאיים. היא הייתה האישה הראשונה בתפקיד והאישה הבכירה ביותר בתולדות הממשל האמריקאי עד אז. במשך ארבע שנות כהונתה ייצגה את ארצות הברית במערכת בינלאומית שהשתנתה במהירות, לאחר התפרקות ברית המועצות והמלחמות ביוגוסלביה לשעבר.

אולברייט תמכה במעורבות אמריקאית באכיפת הסכם דייטון ובייצוב בוסניה והרצגובינה. היא הייתה מן התומכות המרכזיות במדיניות נאט״ו כלפי משבר קוסובו, וביקשה להציב גבולות להתקפות נגד אזרחים ולפעולות שלטוניות שהובילו לעקירה ולמלחמה. עמדתה הפכה אותה לדמות שנויה במחלוקת בחלקים מסרביה, אך גם המחישה את הנכונות שלה לקשור בין עוצמה צבאית לבין אחריות מדינית.

במזרח התיכון השתתפה אולברייט בשיחות בין ישראל לאש״ף שהובילו למזכר נהר וואי, וכן בשיחות ישראל–סוריה בוועידת שפרדסטאון. גם כאשר המאמצים לא הבשילו להסכם קבע, נוכחותה המחישה את המקום המרכזי שתפס המזרח התיכון במדיניות החוץ האמריקאית ואת חשיבותה של מעורבות דיפלומטית רציפה. בשנת 2000 הייתה לאחד מבכירי המערב שנפגשו עם מנהיג קוריאה הצפונית קים ג'ונג־איל — מהלך נדיר של דיפלומטיה ישירה מול משטר מבודד.

אולברייט הייתה ידועה ביכולת לשלב ידע היסטורי, הכנה מדוקדקת ונוכחות ציבורית ישירה. היא דיברה אנגלית, צרפתית, רוסית וצ'כית, וכן פולנית וסרבו־קרואטית, ויכלה לקרוא בשפות נוספות. הכשרתה האקדמית וניסיונה האישי כפליטה סייעו לה להבין את מרכז ומזרח אירופה לא רק דרך מפות ומסמכים, אלא גם דרך זיכרון, זהות ופחד אנושי.

מוסדות, כתיבה והמשך ההשפעה

לאחר שסיימה את כהונתה בשנת 2001 חזרה אולברייט להוראה בג'ורג'טאון, שם שימשה פרופסור מצטיינת לדיפלומטיה. היא הקימה את Albright Group, חברת ייעוץ לעניינים בינלאומיים שהתפתחה בהמשך ל-Albright Stonebridge Group, והייתה מעורבת גם בניהול השקעות בשווקים מתעוררים. במקביל שירתה במועצות מנהלים ובגופים ציבוריים, בהם המועצה ליחסי חוץ, המכון הלאומי הדמוקרטי וקרן מלגות טרומן.

בספר זיכרונותיה Madam Secretary תיארה את דרכה אל מוקדי קבלת ההחלטות. בספרים The Mighty and the Almighty, Prague Winter ו-Fascism: A Warning חיברה בין היסטוריה, אמונה, לאומיות, דמוקרטיה ואחריות מדינית. הספר Read My Pins הפך את אוסף הסיכות שלה לסיפור על תקשורת דיפלומטית: במקום שבו לבוש רשמי עלול להיראות אחיד, היא השתמשה בסיכות כדי לשדר עמדות, זיכרונות ולעיתים גם מסרים שנונים.

אולברייט הייתה גם דמות תרבותית מוכרת. היא הופיעה בתפקיד עצמה בתוכניות טלוויזיה, ובהן בנות גילמור ומזכירת המדינה, והפכה את הדיפלומטיה לנושא נגיש לקהלים רחבים. בשנת 2012 העניק לה הנשיא ברק אובמה את מדליית החירות הנשיאותית. היא נפטרה בוושינגטון ב-23 במרץ 2022, בגיל 84.

מדוע מדליין אולברייט ראויה לציון כערך חשוב במורשת

מדליין אולברייט ראויה להיכלל במורשת (Moreshet) משום שחייה מחברים בין גורלות יהודיים ואירופיים במאה העשרים לבין מוסדות הכוח והאחריות של העולם המודרני. היא הייתה ילדה למשפחת פליטים, בת למשפחה שמוצאה היהודי הוסתר כדי להינצל מרדיפות, וניצולת מורשת של קהילה שנפגעה בשואה; בהמשך נעשתה האישה הראשונה שהובילה את מחלקת המדינה האמריקאית.

מורשתה ניכרת גם בפעולותיה הממשיות: היא עזרה לעצב את מדיניות ארצות הברית בבלקן, השתתפה במגעים הנוגעים לישראל ולשכנותיה, לימדה דורות של תלמידים ותרמה להרחבת מקומן של נשים במנהיגות בינלאומית. סיפורה מזכיר כי חינוך, הגירה, זיכרון ושירות ציבורי יכולים להפוך חוויית חיים אישית להשפעה על מדינות ועל מיליוני בני אדם. משום כך, ולנוכח תרומתה להבנת הקשרים בין יהדות, פליטות, דמוקרטיה ודיפלומטיה, מקומה של אולברייט שמור גם ב-Moreshet.com — ארכיון המתעד את האנשים שעיצבו את המורשת היהודית, הישראלית והאנושית.