מאיר פיצ'חדזה

מאיר פיצ'חדזה (16 באוגוסט 1955 – 4 בפברואר 2010) היה צייר ישראלי יליד כותאיסי שבגאורגיה, ואחד הקולות המזוהים והמקוריים באמנות הישראלית של שלהי המאה ה־20 וראשית המאה ה־21. ביצירתו חיבר בין זיכרונות ילדות, מסורות ציור אירופיות וגאורגיות, חוויית העלייה לישראל והתחושה המתמשכת של אדם הנמצא בין עולמות. סגנונו – נופים אפלים ומסתוריים, דמויות הנראות לעיתים כמוצבות על פני הבד, מזוודות, דיוקנאות, פרחים ונקודות אור עזות – העניק לחוויית המהגר צורה שנחרתה בזיכרון התרבותי הישראלי.

מכותאיסי לאור יהודה

פיצ'חדזה נולד למשפחה יהודית בכותאיסי. בילדותו החל לצייר בבית העם המקומי, בהשפעת אחותו מקוואלה, ולמד אצל הצייר והפסל רזו רמישווילי, שזיהה את כישרונו והזמין אותו לסטודיו שלו. הוא צייר איכרים גאורגים מתוך הזדהות עם אנשי האדמה, יצר ריקועי נחושת של דימויים עממיים מסורתיים, ובמקביל עבד בבנייה לצד אביו, שהיה רצף. בגיל שש־עשרה התרחק מן הציור, אך הקשר אליו לא נעלם.

בשנת 1973 עלה לישראל עם הוריו ואחותו מקוואלה, והמשפחה התיישבה באור יהודה. ראשית חייו בישראל הייתה רחוקה מדימוי רומנטי של אמן: אחותו עבדה במפעל אלקטרוניקה, והוא ליטש אותיות פליז למצבות. העבודה הזו סייעה לו להכיר את האלף־בית העברי, אף שלא למד באולפן. בהמשך התפרנס מליטוש יהלומים – עבודה שאפשרה לו להשאיר זמן לציור. בתוך מציאות של הסתגלות, עבודה קשה ומחסום לשוני, חזר פיצ'חדזה אל האמנות ובנה לעצמו דרך עצמאית.

הצעדים הראשונים והגיבוש האמנותי

בשנות השבעים נהג לעבור בין גלריות ברחוב גורדון בתל אביב ולנסות למכור ציורים של דמויות קלאסיות. בתחילת דרכו חתם לעיתים בשם “מאיר פיאדה” או רק “מאיר”. הצלחתו הראשונה הייתה קשורה דווקא לעבודותיה של אחותו מקוואלה: הוא סייע להציג את ציוריה בגלריות, ולאחר מכן ארגן תערוכה בבית סוקולוב שבה נמכרו רבות מהעבודות. בשנת 1975 הציגו האחים יחד בצוותא ובבית סוקולוב, ושם זכו לתשומת לבם של עיתונאים.

ציוריו הראשונים נשאו חותם סוריאליסטי ופנטסטי: דמויות נשיות מוארכות, נופי אינסוף, אר־נובו וריאליזם דמיוני. הוא הושפע מן הציור הקלאסי, מן האיקונות ומאמנים כמו רמברנדט ומארק רותקו, אך לא ביקש להעתיק את מקורותיו. עם הזמן הפך את ההשפעות הללו לחומר שממנו יצר שפה אישית, שאינה משתייכת בקלות לזרם אחד.

אובדן, שינוי ולימודים בקלישר

מותה של אחותו מקוואלה, שהתאבדה לאחר תקופה של דיכאון וקשיי הסתגלות בישראל, היה נקודת מפנה עמוקה בחייו וביצירתו. פיצ'חדזה תיאר כיצד לאחר האובדן גדלו ממדי עבודותיו, השתנו תכניהן, והוא החל ליצור “אמנות על אמנות”: עבודות אוטוביוגרפיות המשלבות ציטוטים מתולדות האמנות ושפות חזותיות שונות.

בסביבות גיל עשרים ושמונה החל ללמוד בבית־הספר הגבוה לציור בתל אביב, שלימים נקרא קלישר. הוא התקבל ישירות לשנה השנייה ולמד שם כשנה וחצי. הלימודים לא נועדו להפוך אותו לצייר; הוא כבר היה אמן בעל ניסיון. תחת זאת, הם סיפקו לו מסגרת לבחון מחדש את התרבות האמנותית שממנה הגיע ואת הציור הקלאסי שאימץ בראשית דרכו. הוא התווכח עם מוריו, ביקר בתערוכות ונחשף לשיח האמנות התל־אביבי, ובמקביל שמר על זיקתו לרמברנדט ולרותקו – לשימוש הדרמטי באור, לחושך שאינו רק היעדר אור ולממד המיסטי של הצבע.

הנוף הפנימי של המהגר

באמצע שנות התשעים נסע פיצ'חדזה לניו יורק. הוא לקח עמו תצלומי משפחה ישנים, ובהדרגה החל לבנות מהם ציורים שחזרו אל ילדותו ואל זיכרונותיו מגאורגיה. לאחר שבתו חלתה במחלה קשה חזר לישראל ב־1996, תרם לה כליה, ומאותה תקופה חילק את זמנו בין ניו יורק לתל אביב.

בציורים שיצר משנות התשעים ואילך מופיעות לעיתים דמויות הנראות כמודבקות על נוף דמיוני: ירוקים וכחולים כהים, שני הרים ועמק ביניהם, ומעליהם זריחה או שקיעה בצהוב ובכתום. פיצ'חדזה אמר שהנוף אינו בהכרח נוף ממשי מילדותו, אלא נוף פנימי המייצג מצב נפשי. הדמויות, המזוודות והמרחק שביניהן לבין הסביבה נעשו לסמלים של ארעיות, זיכרון ותלישות – חוויה שנגעה לא רק לעולמו האישי, אלא גם לחייהם של מהגרים רבים בישראל.

השפעותיו כללו את הצייר הגאורגי נאיקו פירוסמני, את הריאליזם הפיגורטיבי ואת האמנות הפוסט־מודרנית, ובהמשך גם אמנים כמו דייוויד סאל. עבודותיו המאוחרות טשטשו את הגבול בין המופשט לפיגורטיבי, בין זיכרון לתצלום ובין סיפור אישי לדימוי תרבותי מוכר. בחירתו לצבוע את הבד כולו בשחור לפני תחילת העבודה הייתה אחד מסימני ההיכר שלו. כשנשאל מדוע אינו מתחיל על בד לבן, השיב: “אנשים אמרו שחור זה חושך, זה מוות, זה מדכא. אני אמרתי להפך: אני בא לשחור עם פנס ומאיר אותו”.

נושאים, סדרות ותערוכות

יצירתו של פיצ'חדזה התפתחה לאורך כמה קבוצות נושא מרכזיות: נופים רומנטיים; ציורים פסבדו־סוריאליסטיים משנות השבעים; עבודות של הדמיה ואמנות על אמנות מסוף שנות השמונים; “מכתבי ילדים לאלוהים”; פרחים; ציורי ילדים; דמותו הסמלית של “היהודי הנודד”; נברשות ודיוקנאות. הוא לא נהג להעניק שמות ליצירותיו, בין היתר משום שחש שהגמגום שממנו סבל בילדותו וקשיי השפה העברית הגבילו את יכולתו להתבטא במילים. במקום הכותרת, נתן לצבע, לדמות ולמרחב לשאת את המשמעות.

בניגוד לאמנים ישראלים רבים בני דורו, ציוריו לא התמקדו באירועים הפוליטיים של ישראל ולא ביקשו לנהל שיחה ישירה עם סגנונות האמנות המקובלים. כוחם נבע דווקא מן ההתעקשות על מרחב אישי, חלומי ומהגרי. בכך הציע פיצ'חדזה לאמנות הישראלית נקודת מבט אחרת על זהות: לא זהות יציבה וסגורה, אלא זהות הנושאת עמה שפות, מקומות, אובדנים וזיכרונות.

במהלך הקריירה הציג בתערוכות יחיד וקבוצתיות רבות בישראל ומחוצה לה. בין תערוכות היחיד המרכזיות שלו היו תערוכות בגלריה דביר, בקלישר, בגלריה מימד, בבצלאל, בבית הגפן בחיפה, בגלריה אספרגר בשטרסבורג ובמוזיאון תל אביב לאמנות. בשנת 2003 הציג במוזיאון תל אביב את התערוכה “אמנות כאוטוביוגרפיה”. בשנת 2008 הוצגה במוזיאון חייק ביפו תערוכת יחיד רחבה, “מאיר פיצ'חדזה: עבודות 1983–2008”. עבודותיו השתתפו גם בתערוכות במוזיאון ישראל, במוזיאון חיפה לאמנות, במוזיאון רמת גן, במוזיאון הרצליה, במוזיאונים ובמרכזי אמנות באירופה ובארצות הברית, וכן בביאנלה לאמנות של ונציה.

הכרה מקצועית הגיעה כבר בראשית דרכו: בשנים 1982–1983 קיבל תמיכה מקרן שרת של קרן התרבות אמריקה־ישראל; בשנת 1988 זכה בפרס האמן הצעיר ובפרס שר החינוך והתרבות; בשנת 1989 קיבל את פרס היצירה בתחומי האמנות הפלסטית; ובשנת 1990 זכה במדליית זהב בביאנלה האסייתית־אירופית באנקרה.

המשך החיים של היצירה

מאיר פיצ'חדזה נפטר בתל אביב ב־4 בפברואר 2010, לאחר מחלה קשה, ונקבר בבית העלמין קריית שאול. לאחר מותו המשיכו יצירתו ודמותו להעסיק את עולם האמנות. במלאת שנה למותו נערכה במרכז חייק לאמנות עכשווית ביפו התערוכה “האדם מחפש משמעות”, שאצרה אליה בן דב. בשנת 2017 הוצגה בגלריה חזי כהן התערוכה “זמן שקיעה”, ובשנת 2020 הוצגה שם תערוכה לציון עשור לפטירתו, “דיוקנאות ואנשים”. הגלריה מייצגת את עיזבונו. עיריית תל אביב קבעה לוחית זיכרון בכניסה לביתו ברחוב אמיל זולא.

המשמעות של פיצ'חדזה בתרבות הישראלית אינה מסתכמת במספר התערוכות או בפרסים. הוא הראה כיצד אמן עולה יכול להביא אל תוך האמנות הישראלית זיכרון גאורגי, עקבות של בית שאבד, ניסיון חיים של עבודה והסתגלות, ושפה חזותית שאינה מתיישרת עם אופנות מקומיות. ציוריו הפכו את המתח שבין בית לנדודים, בין עבר להווה ובין שפה לתמונה לחוויה שאפשר לראות ולחוש.

מדוע מאיר פיצ'חדזה ראוי לציון כערך חשוב במורשת

מאיר פיצ'חדזה ראוי להיכלל בארכיון מורשת משום שיצירתו מתעדת, בדרכה האמנותית, פרק חשוב בחייהם של עולים ושל ישראלים שנשאו עמם יותר ממקום אחד. הוא לא יצר אמנות “על מורשת” במובן התיעודי בלבד; הוא הפך זיכרון, הגירה, משפחה, אובדן וחיפוש אחר שייכות לשפה ציורית שנגעה בקהלים רחבים והרחיבה את גבולות האמנות הישראלית.

הוא ראוי למקום במורשת (Moreshet) וב־Moreshet.com גם בזכות השילוב הייחודי בין שורשיו היהודיים והגאורגיים לבין חייו ופעולתו בישראל. דרך הנופים המדומיינים, המזוודות, הדמויות והאור הבוקע מן השחור, הוא השאיר עדות אנושית ותרבותית לחוויית המעבר בין עולמות – חוויה שהייתה ועודנה חלק משמעותי מן החיים היהודיים והישראליים. המשך הצגתם של ציוריו, הספרים והקטלוגים שנכתבו על עבודתו, התערוכות לאחר מותו ולוחית הזיכרון בתל אביב מבטיחים כי קולו יוסיף להיות נוכח בשיח על אמנות, זיכרון וזהות.